פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הבכיין הגדול בהיסטוריה: כך מייקל ג'ורדן נכנע כל חייו לדמעות

        איך ייתכן שמייקל ג'ורדן, זכר אלפא, הגבר האולטימטיבי, הספורטאי הכי אכזר וקר רוח של דורנו, מרשה לעצמו להתפרק לעיני כל העולם ולהתייפח בבכי? ככה זה כשאתה בוער מבפנים, במערבולת רגשית מעוררת קנאה, וקצת רחמים

        הבכיין הגדול בהיסטוריה: כך מייקל ג'ורדן נכנע כל חייו לדמעות
        נטפליקס

        "גברים" לא אמורים לבכות. אם כבר, הגברים בוכים בלילה. בכי נעלם, עצור, שקט, מתחת לכרית. גם בשיר הילדים (האכזרי וקורע הלב), שעל מילותיו כולנו גדלנו, דני הוא "גיבור ונבון, ילדי לא בוכה אף פעם, כפתי קטון... גיבור אני, לא בכיין". רמטכ"לים בעבר ביקרו חיילי צה"ל שהעזו לבכות בהלוויות חבריהם, כי זה משדר חולשה, חייל חייב לדעת לספוג את הכאב, להפגין כוח. בכיין היא מילת גנאי מעליבה, היא מגדירה אדם שמתלונן במקום לעמוד על שלו ולהישאר חזק. בתרבות הפטריאכלית בכי נחשב לכניעה לרגשות, כתכונה נשית מגונה, ההבדל בין גברים לנשים, בין חסוני נפש לרכיכות. אבל הנה בא מייקל ג'ורדן.

        הגבר האולטימטיבי, שמייבב בלי בושה, שוב ושוב, מתפרק לעיני העולם כולו. הוא בכה אחרי האליפות הראשונה, כשישב בחדר ההלבשה והתייחד עם גביע אובריאן, התעלס איתו בדמעות, כמו אהוב לו חיכה כל חייו. הבכי שלו אחרי האליפות ב-1996, הראשונה בלי אביו, כבר היה מכמיר לב. זו הייתה התפרצות יוצאת דופן, כשהמצלמות מראות אותו שוכב בחדר ההלבשה, פניו מופנות לרצפה, והוא מתייפח בקול הבס שלו, לא מצליח לעצור, כמו בהתקף טנטרום של ילד בקניון, עד שאיש צוות מניח מגבת על גופו ומסלק את התקשורת. בנאום המפורסם שלו בכניסה להיכל התהילה הוא בכה בלי הפסקה, עומד לעיני כל עם פרצוף מוצף בדמעות שזולגות לכל עבר, במה שכבר הפך למם אינטרנטי. בטקס האזכרה לקובי בריאנט הוא שוב התייפח, וכבר לעג על עצמו על נטייתו לייבב.

        מייקל ג'ורדן בוכה (צילום מסך , מתוך "הריקוד האחרון")
        זה מי שאני. ככה אני משחק את המשחק. זו הייתה המנטליות שלי. לא קל להיות ג'ורדן (צילום מסך)

        אבל הבכי הכי נוגע ללב היה דווקא לא אחרי משחק, ולא בטקס פרידה, אלא בסיומו של הפרק ב"הריקוד האחרון" שבו דנו באופי התחרותי שלו, בהתעמרות שלו בחבריו לקבוצה, בנרקסיזם שלו ובהתאכזרות לאלו שלצדו, ובקיצור - במחיר לניצחון. "תראו, אני לא חייב לעשות את זה", אמר ג'ורדן, "עשיתי את זה רק כי זה מי שאני. ככה אני משחק את המשחק. זו הייתה המנטליות שלי. אם אתה לא רוצה לשחק בדרך הזאת, אל תשחק בדרך הזאת". ואז, כשנדמה היה שהוא עומד להתעצבן, הוא נשנק ונחנק, קולו רעד, וביקש מהמראיין הפסקה. "Break". התפרקות.

        ראינו כבר לא מעט ספורטאים בוכים לאורך ההיסטוריה. באולימפיאדות כולם בוכים על הפודיום, פורצים בבכי מיד עם הצליל הראשון של ההמנון, אי אפשר לעמוד בזה. כשאתה נבחר בדראפט, או כשאתה פורש ונפרד מהמשחק - הכל משתחרר בבכי. כשאתה זוכה באליפות וסוגר את המעגל, או כשאתה מפסיד את התואר וכמו מראדונה ופדרר בוכה עם המקום השני, זה בלתי נמנע. כשאתה נואם או מתראיין ומודה להורים שלך, במיוחד אם אחד מהם כבר מת - אלה רגעים שאי אפשר שלא להתייפח בהם.

        מייקל ג'ורדן בוכה עם כניסתו להיכל התהילה של הכדורסל (AP)
        לא מסוגל לעצור את הרגש. ג'ורדן (צילום: AP)
        1991: מייקל ג'ורדן חוגג זכייה באליפות (GettyImages , Ken Levine)
        מתייחד עם הגביע. ג'ורדן (צילום: AP)
        שחקן העבר מייקל ג'ורדן (רויטרס)
        בטקס לקובי. ג'ורדן (צילום: AP)

        אבל אצל ג'ורדן זה קצת שונה. אתה רואה אדם אלים, מחויב לניצחון ברמה חולנית. זכר אלפא, טיפוס חזק. הספורטאי הגדול של דורנו, חסר הפחד, קר הרוח, שתמיד רצה לקחת את הזריקה האחרונה, וכמעט תמיד גם קלע אותה. ודווקא הוא, הג'ורדן הזה, עם המנטליות הווינרית, הזכר החסון והאתלטי, מי שנחשב ל"גבר" הכי מפורסם בעולם - הוא הספורטאי שראינו בוכה יותר מכל אחד אחר. (אולי מראדונה משתווה אליו, אבל כיום הוא כבר שבר כלי ובוכה מכל מחווה הכי קטנה). והבכי הספציפי ההוא של ג'ורדן, בסוף פרק 7, הוא לא בכי תוך כדי משחק, או נאום היכל תהילה, גם לא זיכרון משמעותי. זה היה סתם רגע שבו הוא נזכר כמה הוא היה מחויב. רגע שבו כל הרגש שוב הוצף.

        ואז אתה שוב מבין עד כמה הסיפור בספורט הוא הרבה מעבר לכישרון. כמה האנשים האלה חיים על מינונים גבוהים של רגש, וכל תוספת קטנה גורמת להצפה. איך הכל בוער אצלם מבפנים, כל הזמן. התשוקה, יצר הנקמה, הרצון לרמוס, לנצח, האגו. מערבולת פסיכית של מאוויים ודחפים. מחשבות פנימיות בלתי פוסקות. אובססיה. להחליט שהעונה נגמרה בהפסד, אז מחר חוזרים להתאמן, אין פגרה. זה מה שגורם לאדם מבוגר להגיד 30 שנה אחרי היריבות שהוא עדיין שונא את אייזיאה תומאס. בלי סלחנות של אדם מבוגר, בלי לשים דברים בפרופורציות, בלי להניח לעבר. הוא עדיין מתעב. עדיין הכל בוער בו.

        היה בזה גם משהו מעורר רחמים. "מסכן שלי", אומר הצופה, "הוא לא מסוגל להשתחרר מזה". כל כך הרבה שנים חלפו והוא עדיין מחורפן. לא סולח לקראוס, לבארקלי, עדיין חי כל רגע ורגע כאילו זה היה אתמול, עדיין מתוסכל. מהאנשים האלה שלא מסוגלים להירגע גם בחופשה, חסרי שקט. הם יכולים לזכות בשש אליפויות, ולהתייסר על השביעית שפוספסה.

        ובכלל, אם הצופה כל כך מתרגש מאירועים שקרו לפני שלושה עשורים, אם כל העולם צולל לאירועים הללו - אפשר רק לדמיין מה עבר על ג'ורדן עצמו, כמה תעצומות נפש נדרשו, איך נסחט עד הקצה, איך לא יבכה. ואם מישהו עדיין תוהה למה כל כך התגעגענו לספורט בפגרת הקורונה, שיצפה שוב וייווכח איך הספורטאים זוכרים כל משחק ומשחק, כל מהלך, ולמעשה גם חלק מהצופים שהיו שם זוכרים הכל בפרוטרוט - יודעים מה היה, איך זה ייגמר, ועדיין מצטמררים.

        וגם את, בתי הקטנה, זה בסדר לבכות. איך אפשר שלא? דעי לך, זה קורה לגדולים מכולם.