1. הכל קורה כל כך מהר. הקצב מסחרר, חדשות זורמות מכל עבר, מי זוכר מה היה אתמול. מי זוכר את הקלאסיקו, האליפות של בוקה וטבס, הניצחון על אנאדולו, ההדחה של ליברפול, משחקי הגביע. כולם אירועים של "הימים האחרונים" שנדרסו תחת מבול הדיווחים, ונראים עכשיו כמו נוסטלגיה מעונה אבודה. עונה שנספר עליה לילדים שלנו. הלוואי.
עבורנו, חובבי הספורט, אנשים פשוטים שכמותנו, שטחיים וחד מימדיים, מבחינתנו הקורונה היה משהו רחוק מעולם החדשות, שכל מהותו היא אחת: איום על המשך עונת הכדורגל. הפסקת הספורט. התעדכנו מהנעשה בעולם, ומבחינתנו עליית המדרגה לא הייתה בספירת הגופות והחולים, אלא בעוד משחק שבוטל, עוד ליגה שמשעה את פעילותה, עוד אצטדיון ללא קהל. אלו האינדיקציות שלנו. "ראית כמה מתו באיטליה?", היא אומרת, ואני עונה, "וואו, שיגעון שם, סצינות מטורפות, ראית איך הורידו את פארמה מהמגרש?".
2. כל ביטול, כל דחייה, נחשבו להסלמה, אבל תמיד ברקע ניצב לו שמעון מזרחי, שהצליח להתל בנגיף. היה בזה משהו לא רק משעשע, אלא בעיקר מרגיע, בעובדה שאיכשהו המשחק של מכבי תל אביב אמור להתקיים, שאיכשהו אמור להגיע קהל, שאיכשהו היריבה מתייצבת מחו"ל, שמשרד הבריאות מתיישר, שממציאים חוקים ותקנות, שעולם כמנהגו נוהג, שאולי הכל קורס אבל יש בועה קטנה שבה אי אפשר לגעת. אבל כמובן שגם היא התפוצצה. ברגע שגם שימון נאלץ להיכנע, הבנו שהמצב מדאיג. כן, אלו האינדיקציות שלנו.
3. היו כמה ימים של כדורגל בלי קהל. מי זוכר עכשיו שהיה על זה דיון, על האם יש טעם במשחק בלי אוהדים. בדיעבד, כדורגל באצטדיון ריק היה בהחלט סביר. המשחק בין פריס סן ז'רמן לדורטמונד היה ממש אחלה. כל מה שאפשר לבקש. כולם שיחקו טוב, רצו בכל הכוח, בשיא המוטיבציה. לא הורגשה ירידה ברמה בגלל חסרונם של האוהדים. פתאום אווירה וקהל נראו אוברייטד. מסתדרים בלעדינו. החבר'ה האלה טובים גם בלי רעש מהיציעים.
חוץ מזה, מעבר לעובדה שאלפי אוהדי פריס סן ז'רמן קיבלו את פני הקבוצה לפני המשחק כתזכורת לנוכחותם, ברור שהקהל כבר בסיסטם של השחקנים. הם לא צריכים רעש בשביל לדעת שצופים בהם מיליונים. אחר כך הם יצאו למרפסת בשביל לחגוג עם האלפים, אפילו ירדו אליהם. בחדר ההלבשה הם הקניטו את הולאנד הצעיר, והזכירו עד כמה הם תחרותיים ונקמנים, איך הרגיז אותם להפסיד לילד בן 19, ושהם לא מוכנים לסלוח לו. נתגעגע אליכם חברים. סליחה שפקפקנו במחויבות שלכם.
4. כן, היה נחמד הכדורגל בלי קהל. היה בשקט הזה משהו מאוד בתולי, טבעי, סאונד של משחק קטרגל שכונתי ביום שישי בצהריים. צעקות אופייניות ("תן על הקו"), שחקנים קוראים אחד לשני כדי לציין שהם פנויים, תגובות צעקניות להחטאות או לחבר אגואיסט ("שחרר כדור אנחל!"), צלילים אותנטיים של כדורגל, שהזכירו לרגע מאיפה כולם באו. בשלישי ורביעי בערב משחקי ליגת האלופות היו ממתק לעולם בבידוד, שגרם לשחקנים האלה להיראות אהובים מתמיד. צפינו בהם בעיניים נוצצות, בתחושת פרידה, בפילינג של סוף העולם, התחרטנו על כל רגע שבו זלזלנו בהם או הקנטנו אותם, את יקירינו, האמיצים והמוכשרים, שחיים למעננו.
כי ככל שהימים נקפו, לשחק כדורגל נראה פסיכי. יורגן קלופ אומנם גער באוהדים שרצו לתת לו כיפים "תרחיקו את כפות הידיים שלכם ממני", אבל אנפילד המלא נראה כמו מדגרת קורונה ענקית. מעבר לעובדה שהגיעו למשחק אלפי אוהדים מספרד, שהיום כבר במדיניות חירום, האצטדיון נראה כמו גוש ענקי של רסיסי רוק ונוזלי גוף. כל מגע בין שחקנים, כל שמירה אישית בכדור קרן, כל נגיחה, בוודאי שכל יריקה על הדשא, או שחרור סמארק מהאף על ידי סתימת נחיר - הכל נראה כמו הפצת מחלה, וגרם לאוהד להתכווץ בכיסאו. ביום חמישי בליגה האירופית, על רקע ההידרדרות המהירה במצב, השיגעון הגיע לשיא: משחק לעיני אצטדיון ריק נראה דבר שבשגרה, ואילו כל מאבק על כדור גובה גרר קריאות "הם לא נורמלים!".
אל תפספס
5. היה כבר מי שהזכיר שעכשיו זה הזמן לבטל את הערוצים בתשלום, אבל גם זו החלטה לא קלה, כי היא כרוכה בהודאה שהכל נגמר, בהכרזה רשמית ובוויתור, ולא בטוח שנותרו בנו כוחות לזה, בטח לא עכשיו. כי אולי העולם בהיסטריה, הכלכלות קורסות, אנשים מאבדים את עבודתם וחוששים לגורל קרוביהם - אבל יש פה ציבור שלם שלא נעים לו, אבל גם לו יש שאלות, והן דרמטיות לא פחות: מה יהיה עם האליפות של ליברפול?
6. הספורט, כמו תמיד, היווה הסחת דעת, אבל כשגם הוא התפורר ונגרר למציאות ולעולם האמיתי, נותרנו עם ריק ותחושה שהכל נגמר. ועכשיו קמים לעוד יום בלי NBA ומבינים איך הליגה הזאת היא חלק כל כך חשוב ומהותי וסמלי מהטקס של הבוקר - איך מדי יום, כשהבית מתעורר וגועש מהכנות ומילדים צועקים ואמהות עצבניות והכנת כריכים, ואדם בכל זאת חומק לשירותים לדקה או שתיים כדי להתעדכן בתוצאות ואולי להספיק לגנוב איזה היילייט, מה הוא יעשה עכשיו? ובערב, מעבר לעובדה שעצוב לראות איזה בור נפער, כמה זמן התפנה, איזו תלות פיתח אדם במשחק, כמה מקום המשחק תופס לו במוח - הדבר המוזר ביותר יהיה המחשבות שינדדו, למשהו שלא קיים.