פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        משהו לספר לילדים

        העונה המדהימה של ליברפול קיבלה טוויסט כל כך מפתיע, עד שזה כבר נראה כמו בדיחה חולנית על האוהדים המלודרמטיים ממרסיסייד. אבל איך הם יכולים שלא להשתגע? ולמה הזיכרונות המתוקים הפעם לא יספיקו?

        משהו לספר לילדים
        צילום: רויטרס, עריכה: אסף דרורי

        סלח לי אדוני ראש הממשלה, גברתי הרופאה אם אפשר דקה מזמנך, נדב איל אנא עצור לשנייה, לא רוצים להטריד אתכם בזוטות, מבינים שזו שעת משבר, רואים היטב את הנעשה סביבנו, את האבטלה והכלכלה הקורסת, הרי גם אנחנו סגורים בבתים, גם אנחנו כבר ימים ארוכים לא חיבקנו את אמא וסבתא, ולא, אין בנו שום רצון להישמע קטנוניים, לא רוצים לצאת מפרופורציות, הבריאות מעל לכל, זה ברור, אין ספק, אין ויכוח, ובכל זאת, רק שאלה קטנה: מה יהיה עם הפרמיירליג?

        כי בתור אוהדי ליברפול הרי גם אנחנו מבינים את הבדיחה על חשבוננו, והיא בהחלט משעשעת, כן? לא נכחיש, לא נתעלם מהאירוניה, מהסמליות, זה בהחלט תעלול נבזי מה שהעולם בישל לנו, מגיפה היסטורית בדיוק ברגע הזה, שנייה לפני האליפות, ואנחנו מביטים בה בחיוך מריר. חיוך, כן? אבל מריר. היא יכלה להתפרץ בכל רגע אחר ב-30 השנים האחרונות, היא יכלה להתפרץ בזמן השנים הגדולות של ארסנל הבלתי מנוצחת, היא יכלה להתפרץ בתקופה הגדולה של פרגוסון ויונייטד (אלוהים יודע, היו לה כמה וכמה הזדמנויות), זה יכול היה לקרות בתקופת צ'לסי ומוריניו, אולי סיטי וגווארדיולה, אפילו לבלקבורן ולסטר אפשרו לחגוג בשקט, ואילו כשאנחנו מבקשים פעם אחת - פעם אחת - לאחוז בצלחת, להרגיש אותה, שלא לומר להתמזמז ולהתכרבל איתה, היקום מפזר נגיף קטלני בכל פינה בכדור, וקשה לנו להתחמק מהמחשבה שהכל בגללנו.

        שחקן ליברפול, רוברטו פירמינו (GettyImages)
        את הזיכרונות הם לא יוכלו לקחת, נכון? כי כבר אי אפשר לדעת (צילום: גטיאימג'ס)
        וירג'יל ואן דייק שחקן ליברפול עם רוברטו פירמינו (רויטרס)
        אגדה שנספר בגאווה לנכדים. ליברפול 2020 (צילום: רויטרס)

        וכן, זה שוב ממצב את אוהדי ליברפול כבכיינים ומלודרמטיים, כמקופחים סדרתיים, כקורבנות שמרוכזים בעצמם ובבעיותיהם וחושבים שהעולם סובב סביבם, אבל מה לעשות? נתעלם מהעובדות? איך לא נרגיש שזה אישי נגדנו? האם עלינו להאמין שהכל מקרי? איך אפשר? בעונה כזאת, מגיפה במימדים היסטוריים? נו באמת. ושוב, אל תבינו אותנו לא נכון, הבריאות מעל לכל. הישארו בבתים, שטפו ידיים, שמרו מרחק. אבל גם בימים אלה, של חרדות קיומיות וכאוס פוליטי, כשמערכת הבריאות קורסת וסבינו מבודדים, גם עתה אנחנו עם עין אחת שפוזלת תמידית לאנגליה ובודקת - מה קורה עם האליפות שלנו, לעזאזל?

        אנחנו שומעים את הקלות לבטל את העונה, ומרגישים מה עומד מאחוריהם. לגלוג. זה לגיטימי ומובן, היינו נוהגים באותה צורה. אילו אחת מיריבותינו הייתה במצב זהה, היינו תומכים נלהבים בביטול העונה, ולאלתר! "אל תשחקו לנו בבריאות", היינו קוראים, "אין טעם להמשיך בעונה הזאת, היא איבדה כל ערך ספורטיבי". לכן כעת, כשאנחנו שומעים את אלן שירר וריו פרדיננד קוראים לביטול הליגה ופותחים את דבריהם ב"זה לא משהו אישי נגד ליברפול", או "יסלחו לי אוהדי ליברפול, ואני מבין את כאבם, אבל...", אנחנו מדמיינים אותם סוגרים את המיקרופונים - ופורצים בצחוק מתגלגל. כי כאמור, גם אנחנו מזהים את הבדיחה, כן? היקום לא רצה שליברפול תזכה באליפות, חה חה חה. זה מנגנון הגנה של כדור הארץ מול מתקפת שמאלץ של "אליפות מרגשת", מסכימים, בסדר. אז אפשר כבר להפסיק את זה ולהמשיך הלאה? הבנו. די.

        מאמן ליברפול יורגן קלופ (GettyImages)
        רוצים את הצלחת, ומצדנו שתוגש באצטדיון ריק, בדממה מוחלטת. קלופ (צילום: אימג'בנק GettyImages)

        ובכלל, האליפות שתושלם או לא תושלם מעלה שאלות מהותיות יותר: למה אוהדי ספורט נדרשים לחותמת הרשמית? הרי אין עוררין על האליפות הזאת. לא מדובר על "מגיע", מדובר במספרים. ומעבר למספרים, ישנם הזיכרונות. כלום לא ימחוק את הרגעים היפים מהשנה הדומיננטית הזאת, את כל הניצחונות הסוחפים, את הרצף הארוך, את השבועות שבהם כבר נהיה משעמם לקרוא על עוד שיא שנשבר. את זה הם לא יוכלו לקחת, נכון? כי כבר אי אפשר לדעת.

        ובהנחה שהנהלת הליגה לא תיסחף אחר המאורעות ותחליט למחוק לנו את המוח סטייל "גברים בשחור" - מה כל כך חשוב בהכרה הרשמית של הממסד? מי צריך צלחת? מה שווה פיסת המתכת הזאת? הרי אם כבר, נציין שיש משהו רומנטי בזיכרון הייחודי של חובבי הספורט - שזוכרים כל כוכבית או כל ספירה שנויה במחלוקת. יותר מזה - זו יכולה להיות שנה עם סיפור. שנה מיתולוגית. משהו שנספר בגאווה לבנינו ולנכדינו סביב מדורה: האליפות הגדולה אי פעם שלא היתה.

        אבל כמובן שזה לא מספק ולא מנחם. כן, אנחנו רוצים את הצלחת, ומצדנו שתוגש באצטדיון ריק, בדממה מוחלטת, ושיהיה באביב, בקיץ, בחורף או בסתיו. מה לעשות, ספורט הוא עולם פשוט. ניצחון והפסד. מקום ראשון ושני. ספורטאי יכול לנצח לזכות במקום הראשון, אבל את הדמעות הוא יזיל רק כשיניחו על צווארו מתכת עגולה, המדליה. קבוצות יחגגו ניצחון, אבל הנפת הגביע היא לא סתם רגע סמלי, זה הפיניש, הפאנץ', האורגזמה. אז כן, בינתיים אנחנו ממשיכים לחכות. התרגלנו כבר.