פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הכדורגלן, הכדורסלן והאולימפית: הספורט הישראלי בראי "הישרדות"

        אסי בוזגלו הוא כדורגלן טיפוסי, מלך הבועה שמשתלט על חדר ההלבשה. קוז'יקרו הוא כדורסלן טיפוסי, שמצטייר כמתנשא גם אם אין לזה שום ביסוס. וג'רבי? רק ממחישה עם אילו אתגרים נאלצים להתמודד ספורטאים אולימפיים. כך הסטיגמות והקלישאות הספורטיביות משתקפות ב"הישרדות"

        הכדורגלן, הכדורסלן והאולימפית: הספורט הישראלי בראי "הישרדות"
        רשת 13

        לפני הכל נפתח ונבהיר שמדובר בתוכנית ריאליטי מהוקצעת, שהקשר בינה לבין המציאות רופף, אוקיי? זה ברור ומובן מאליו, אבל אני אומר את זה בכל זאת, כדי שלא ייווצר רושם שאני לוקח את הדברים יותר מדי ברצינות או מסיק מסקנות נחרצות מדי. אתם לא צריכים להגיד לי שאי אפשר ללמוד באמת על המשתתפים ב"הישרדות", או על אופיים האמיתי. או שזו הפקה מושקעת ומתוסרטת מראש, ערוכה בצורה מגמתית, עם תסריטאים ואנשי זדון מרושעים שממלאים את תפקידם במיומנות ומאחורי הקלעים יוצרים תפניות במשחק וחוקים חדשים כדי לעצב דמויות ולשחק איתן כאוות נפשם. סבבה?

        אבל מאחר שבכל זאת ישנם איזשהם אלמנטים משקפי מציאות בתוכנית, ומאחר שחובבי התוכנית והצופים כן מרגישים איזשהי קרבה לדמויות ומרגישים שהם למדו להכיר אותן, ומאחר שנמצאים בה הפעם שלושה ספורטאים מוכרים יותר ומוכרים פחות משלושה ענפים שונים בעלי תדמיות שונות, מעניין לבחון איך כל אחד מייצג בצורה די נאמנה את המאפיינים והסטיגמות של הענף והעולם שמהם הגיעו.

        דבר אחד ניתן לומר בבירור: שלושת הספורטאים הם טיפוסים חזקים, חסונים, חסרי פחד. ניתן לראות שלאורך החיים התמודדו עם אתגרים ותחרויות ומאבקים רבים. הם לא חוששים מעימותים, לא מהססים לעמוד על שלהם, ובמידה רבה הם מהווים תזכורת לביטחון העצמי ולשיעור לחיים שספורט יכול להעניק למתבגרים. ובכל אופן, נחזור לענייננו.

        אסי בוזגלו, מתוך "הישרדות" (צילום מסך , מתוך "הישרדות")
        מנטליות של כוכב. פורח מול המצלמה. דואג להיראות טוב לפני שהוא יוצא למגרש. בוזגלו, כדורגלן (צילום מסך מתוך "הישרדות")

        הכדורגלן

        אסי בוזגלו הוא כדורגלן ישראלי קלאסי. מטופח, חתיך, גברי. כריזמתי, כובש הבנות. קליל, מקועקע, בליין, מסמר הערב. ואם יש ענף ספורט שהילד המקובל של הכיתה בוחר בו, זה כמובן כדורגל. הענף העממי, עם הכסף הגדול והתהילה, עם המיליונרים הצעירים. בוזגלו בנוי לזה, נולד לזה. הוא רק רוצה לחגוג, לרקוד, להיכנס כמו מלך למועדון. החיבור שלו לזמר הים תיכוני הוא טבעי ומיידי. מדובר בשחקן ישראלי טיפוסי, נוטף ביטחון, שמדבר על עצמו בגוף שלישי, גם אם לא השיג כלום בקריירה. מלך הבועה.

        יש לו מנטליות של כוכב. הוא פורח מול המצלמה. דואג להיראות טוב לפני שהוא יוצא למגרש. בוזגלו לא חושב, הוא יודע שהוא הכי כישרוני בקבוצה (אם רק היה מאמן שמקשיב לו, שמטפח אותו, שיודע להוציא ממנו את המיטב). לצערו הוא נאלץ לעבור 16 קבוצות בקריירה, ואפשר להבין למה: הוא טיפוס לא קל, קצת ישיר מדי, קשה לעיכול. מנגד, רואים שהוא ניצל את הקריירה כדי לרכוש מיומנויות במשאים ומתנים, בהשתלבות בקבוצות חדשות והשתלטות על חדר ההלבשה.

        מה שבולט זו המנטליות הכדורגלנית שלו ל"הישרדות". כלומר, ברור שאם צריך - אז מרמים. ברור שמבלפים. ברור שאתה בא ולוקח ליריבה את הברזנט, אין שאלה בכלל. ככה זה במשחק. אם צריך, תתחזה ברחבה. תצלול. תתפתל על הדשא. תבזבז זמן. תגרום להרחקת היריב. זוהר מרגיש מרומה, אסי חוגג אחרון. הניצחון מעל לכל. אפשר ממש לשמוע את המאמן שלו מהילדים (אולי אפילו את אבא יעקב) צועק עליו "תיפול" ברחבה, אולי אפילו נוזף בו, למה הוא המשיך לשחק ולא סחט פנדל. אל תשחק לי אותה יפה נפש עכשיו. מה זה משנה איך הניצחון מושג. המטרה היא להשיג בסוף את המיליון שקל.

        עידו קוז'יקרו, מתוך "הישרדות" (צילום מסך , מתוך "הישרדות")
        לא בדיוק שחצנות, לא יוהרה, לא באמת זלזול, אבל כן קצת תחושת עליונות. קוז'י (צצילום מסך מתוך "הישרדות")

        הכדורסלן

        עידו קוז'יקרו הוא כדורסלן קלאסי. לפני הכל אני בטוח שהופתע לגלות שרוב המשתתפים לא זיהו אותו כשפגשו בו בראשונה, מעולם לא שמעו עליו או נתקלו בשמו, וכשלחצו את ידו בוודאי אמרו "וואלה, היית גם בנבחרת ישראל? יפה מאוד" - ולא דיברו איתו ישר בהתרגשות על האליפות ההיא או הקמפיין הבלתי נשכח באיזה מונדובאסקט שאף אחד לא זוכר מלבד לכמה עכברים. וכמו כל כדורסלן, כל חייו נאלץ להתמודד עם מימדי גופו העצומים, שיצרו ציפיות מוגזמות ואולי גם אכזבה, בעוד הוא יודע איך מתחת לגוף הגדול מסתתרת נפש רגישה, או משהו.

        אבל קוז'י הוא באמת בחור חביב, אכבר גבר. מלא אמונה עצמית וצדקת הדרך. רואים שיש בו ערכים של שחקן קבוצתי - אבל של כדורסלן ישראלי. כלומר, גם ביטחון עצמי, וגם קצת רגשי נחיתות. מצד אחד שחקן בכיר ומוערך בתחומו, מצד שני אחד שתמיד ראה שחקנים זרים ו"כוכבים" משתלטים על הקבוצה, בעוד הוא היה צריך להיות המחליף עם הלב הגדול. מנטליות של שחקן משלים. אבל הוא מודע לעצמו, שלם עם עצמו, יודע שהתרומה שלו ייחודית, וזוכר שתמיד הקלו ראש בחשיבות שלו, אבל שרד, תמיד היה שם, על אפם ועל חמתם של המזלזלים.

        וכמובן, ההתנשאות הכדורסלנית. לא בדיוק שחצנות, לא יוהרה, לא באמת זלזול, אבל כן קצת תחושת עליונות מעוררת אנטגוניזם - בטח על אנשי הכדורגל העממיים, החבר'ה עם העברית הלא תקנית, שעושים עניין מספר תהלים. וגם אם הוא לא באמת מכוון לזה, לא באמת רוצה להצטייר כמתנשא - זה איכשהו קורה, כשכולם מסביבו תוהים למה, ואיך הוא מעז, למה מי הוא בכלל.

        ירדן ג'רבי בתוכנית "הישרדות" (צילום מסך , מתוך התוכנית "הישרדות")
        ״אין כזה דבר כאב!״. ג׳רבי (צילום מסך מתוך "הישרדות")

        האולימפית

        כן רבותיי, זה העולם שבו אנחנו חיים. בחורה שזכתה בתואר אלופת "היפה והחנון" מרשה לעצמה ללעוג על מדליסטית אולימפית. כן, על ירדן ג'רבי, שהקדישה את כל חייה לספורט ולג'ודו והגיעה לזירה היוקרתית בעולם, למשחקים האולימפיים, הצליחה להתעלות ולשמור על קור רוח ולזכות במדליית ארד מול מתחרות ויריבות מכל העולם, רק כדי לשמוע איזו קרפדונת מלגלגת על הכתפיים הרחבות שלה.

        ואתה יודע שג'רבי שמעה את זה כל החיים, שמאז ומעולם נאלצה להתמודד עם ההקנטות, על זה שהעזה לחזק את הגוף שלה ולא לשמור על רגליים דקיקות ומותניים צרים. ואתה יודע שאלה בדיוק הדברים שבגללם נערות בוחרות שלא לעסוק בספורט, שבגללם ההורים שלהן נרתעים מלשלוח אותן להתאמן ולהתחזק - כי זה "עושה להן כתפיים".

        ואתה יודע שזה המסע שנאלצים לעבור ספורטאים אולימפיים, עם הבדידות של הספורט היחידני, עם הבחירה להתנתקות חברתית, עם המסירות הזאת שרק לעתים נדירות נושאת תוצאות והישגים. ובמקביל אתה רואה את החוסן הנפשי, את החוסן הגופני, את המחויבות, את אומץ הלב, את היכולת להתמוד עם אתגרים, עם העבודה המנטלית שעברה כל חייה, וכמובן גאה איך היא ניצחה את ישראל במשימה והחזיקה את עצמה ("אין כזה דבר כאב!"), מצטער שעידן חביב ויתר באמצע ולא הלך עד הסוף כי ודאי הייתה מנצחת גם אותו - וכל מה שמתחשק לך זה רק לחבק את ג'רבי, להצדיע לה, ולקוות ששוב תנצח.