פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא אותו ספורט: השיעור שישראל למדה משבוע הנבחרות והביקור של מסי

        אם כשארגנטינה ואורוגוואי נפגשות למשחק ראווה "חסר חשיבות" הן נותנות את הלב, ונבחרת ישראל במשחק רשמי מספקת ערב כדורגל מדכא, מה הפלא שכולם פה אוהדי ברצלונה ולא מאמינים לצעקה "גול גדול של שחקן גדול"?

        לא אותו ספורט: השיעור שישראל למדה משבוע הנבחרות והביקור של מסי
        עריכת וידאו: ניר חן

        היה מעניין השבוע לבחון את הדיונים בעד ונגד המשחק של ארגנטינה מול אורוגוואי כדי להבין את מגוון הפנים של הכדורגל. מצד אחד ניצבים חובבי המשחק ה"אמיתיים" וה"שרופים", שסלדו ונרתעו מהקרנבל המלוקק סביב משחק ידידות חסר חשיבות. הם הרגישו שישראל הפכה לקטאר או יפן או עוד מדינה ניטרלית חסרת אופי, שמארחת משחקי ראווה עם קהל מקומי שמתעטף בצעיפים של קבוצות או נבחרות שאין לו שום קשר אליהן. עצוב היה להם לראות צופים עומדים ביציע עם הטלפונים ומצלמים את השחקנים בהערצה באווירת אנטי כדורגל, או מחכים להם מחוץ למלון כאילו הם כוכבי פופ ולא ספורטאים. ובכלל, כל הסגידה הזאת לליאו מסי עוררה סלידה, ויצרה תחושה של חוסר זהות.

        מצד שני, מה הם ציפו שיקרה? שחובבי כדורגל לא יתרגשו לראות את מסי וסוארס? שלא יצטמררו לראות לנגד עיניהם את אחד הכדורגלנים הגדולים אי פעם? שלא ירצו ללכת למשחק בין שתיים מהנבחרות הטובות בעולם? שלא יוציאו את הטלפונים? שרק יתלוננו על פגרת שהזרוע ויחכו לנתניה נגד רעננה? לי אישית היה נחמד לשמוע את ההתלהבות בקולו של נדב יעקבי, שבניגוד לציניות של רבים אחרים, עדיין מתרגש מהמשחק ומתלהב כמו ילד לראות לנגד עיניו את ליאו מסי, וגם יודע להעריך את הזכות הזאת, גם בגילו המופלג וגם אחרי שלכאורה כבר ראה הכל.

        לואיס סוארס שחקן נבחרת אורוגוואי מול ליאונל מסי שחקן נבחרת ארגנטינה (רויטרס)
        אפשר להבין למה הם מרגשים מרגשים יותר מנבחרת ישראל "שלנו". מסי וסוארס (צילום: רויטרס)

        סביר להניח שאלה שסלדו מ"פסטיבל ארגנטינה" הם אנשים שצופים בגביע הטוטו או בכדורסל מקומי ובאופן עקרוני מקדשים אלמנטים (מהותיים) בספורט כמו הזדהות ותחרותיות ואווירה אותנטית, אבל לפעמים הזדהות ותחרותיות הן אוברייטד. כך למשל השבוע ניסיתי לצפות במשחק בין הפועל ירושלים להפועל תל אביב בשמינית גמר הגביע בכדורסל, לכאורה שתי קבוצות בכירות עם היסטוריה שמעוררות מטענים רגשיים, שנפגשות למשחק נוקאאוט מכריע - ולמרות זאת, אחרי כמה דקות רצופות של התקפות מבולגנות, איבודי כדור והחטאות של זריקות חופשיות מחצי מרחק, פשוט העברתי ערוץ. אחר כך ביררתי כמה נגמר, זה הספיק. לעומת זאת, בלילה צפיתי במשחק NBA נטול הגנות, מהעונה הסדירה המושמצת, של שחקנים מפונקים חסרי מחויבות, ובכל זאת נהניתי מרמת הביצוע ומאתלטיות מדהימה, מספורט במיטבו.

        לכן זה היה רק סמלי ש"פסטיבל ארגנטינה" הגיע באותו שבוע של משחק הנבחרת במקדוניה. מצד אחד משחק ראווה חסר משמעות ועדיין מבדר, מהנה, מרגש. מצד שני משחק רשמי, בעל משמעות, "משלנו", ובכל זאת משעמם, מדכא, אומלל. בסיומם, מסתמן, אפשר להצביע על מגמה מפתיעה: העם מעדיף כדורגל איכותי, מי היה מאמין. כדורגל של גויים, ממדינות רחוקות, כדורגל מהיר, חזק, שגם במשחק "ידידות" השחקנים מציגים בו רמת אינטנסיביות גבוהה מזו של בחורינו במשחק רשמי. שחקנים אמיתיים, שסביר להניח שלפני המשחק אמרו זה לזה "חבר'ה, בואו לא נשתולל פה, חבל להיפצע במשחק כזה", אבל לאט לאט פשוט נסחפו ושוב גילו שזו ברירת המחדל שלהם, לשחק הכי חזק ולרוץ הכי מהר שהם יכולים.

        שחקן נבחרת ישראל דולב חזיזה עם אנדי הרצוג (AP)
        לא באמת ציפיתם שנעדיף את דולב חזיזה על מסי (צילום: AP)

        הייתכן שהתהליך כבר הוכרע, וישראל אוהבת כדורגל הרבה יותר משהיא אוהבת כדורגל ישראלי? הרי הכרטיסים למשחק בין אורוגוואי לארגנטינה נחטפו תוך כמה שעות ספורות, בעוד למשחקים של נבחרת ישראל נדרשים מבצעים מיוחדים וגיוס של תושבי העוטף כדי למלא את האצטדיון בחיפה. ואם ישראל הייתה מארחת את משחק הפלייאוף מול סקוטלנד, משחק מכריע וחשוב על ההעפלה ליורו, האם גם אליו הייתה התנפלות כמו שהייתה למשחק הראווה "המזויף" ו"חסר החשיבות" בין ארגנטינה לאורוגוואי?

        חשוב להבהיר שדברים אלה נכתבים על ידי אדם מהדור ההוא, שכבר קבור בביצה ולעולם לא ייחלץ ממנה. איש מבוגר שלאחרונה גילה שיש לו מן-קראש על דן גלזר, והוא מביט עליו בהתרגשות כמו ילד ומריע לו באגרופים קפוצים אחרי כל תיקול מוצלח מול הקישור האימתני של הפועל חיפה. אבל כל שבוע כזה שעובר מכרסם בך, מעלה עוד ועוד תהיות, עד מתי השקר הזה יימשך. עוד שבוע שמוציא את כל האוויר מהבלון.

        זה לא משהו חדש. כבר ידוע לנו מזמן שאהבת כדורגל ואהבת כדורגל ישראלי הן שני דברים שונים ומנוגדים שמגיעים משני אזורים שונים במוח. אבל יש רגעים סמליים, פוקחי עיניים, שאחריהם קשה לחזור לשגרה. שני משחקים, יום אחרי יום, שאחריהם קשה להבין למה כרטיס פה עולה 150 שקל. שאחריהם קשה להבין למה כל ילד מקבל 100 אלף דולר נטו לעונה. שאחריהם צורם עוד יותר לשמוע את עמיחי צועק "שער גדול של שחקן גדול" בלי לקום ולצעוק חזרה "חלאס עמיחי אנחנו כבר פה אתה לא צריך לשכנע אותנו זה לא שער גדול ולא שחקן גדול אלא סתם עוד גול מעפאן ואילו רק הייתה לנו את האפשרות היינו הולכים לראות כדורגל אמיתי".

        סתיו פיניש שחקן מכבי נתניה (ברני ארדוב)
        קשה לחזור לראות את נתניה מול רעננה אחרי שראית את מסי וסוארס (צילום: ברני ארדוב)