אש ידידותית: סיכום המשחק בין ארגנטינה לאורוגוואי מהיציע

קצת לאחר שריקת הסיום, בזמן ששחקני ארגנטינה ואורוגוואי מסיימים להודות לקהל ומתחילים לרדת לחדר ההלבשה, ניסה לפרוץ אוהד לכר הדשא. לבסוף הוא נשאר מחוץ לקווים, נעצר בסבלנות. אחד האוהדים ביציע נתן את הפרשנות שלו: "הוא פחד לפרוץ, ראה שזה לא יום טוב לעצבן את השחקנים, הם היו נכנסים בו".

זהו, למעשה, הסיפור של אתמול בבלומפילד. אחרי חבלי לידה קשים וסימני שאלה עד לרגע האחרון, הגיעו ארגנטינה ואורוגוואי לישראל וסיפקו חוויה יוצאת דופן, משחק "ידידות" עם הרבה עצבים, כניסות חזקות, מרפקים ודם חם, כל מה שדרום אמריקאים יודעים להביא לכל זירה.

הגעתי עם שני הילדים למשחק, בני 11 ו-9. שורה ראשונה בשער 4, מאחורי השער, 195 שקלים לכרטיס. היינו סביב בלומפילד כבר כשלוש שעות לפני המשחק והזמן עף בפאן-זון ובאיצטדיון. הם היו בכל ההפעלות, התאפרו, והתלהבו מכל הצבע מסביב. ברמת המרצ'נדייז היה סביר. כמובן שכמו אב מסור נעקצתי גם אני קשות עם צעיפים, דגלים וכובעים ב-200 שקל, סכום נורמלי לערב כזה. יחד עם שתי ארוחות הגענו להוצאה כוללת שמתקרבת ל-1000 שקל לא כולל חניה. אם כבר מגיעים לסכום כזה, כדאי שהשקעה לפחות תהיה שווה את זה. והיא אכן הייתה שווה את זה.

למען האמת, כמעט כולם הגיעו בשביל הילדים. איכשהו, הקרב על הכרטיסים הפך את האירוע למוצר שגם ילד שלא מכור לכדורגל רוצה לחוות אותו. מדברים על זה בבית הספר, כולם מנסים להפעיל קשרים, אפילו הג'יהאד האיסלמי והאיומים שלו תיבלו עוד קצת את השיח והפכו את הילדים לפרשנים פוליטיים שמנתחים את סיכויי ההגעה של מסי וסוארס בשבוע האחרון. האמת, ההגעה שלהם הייתה באמת משהו שמעבר לכדורגל ובידור, זאת תחושת ניצחון מול כל אלה שרוצים להשבית כאן שמחות.

הבן הקטן שלי מכור למסי. הוא היה חלק מאלה בקהל שגרמו תחושה לא נעימה ליתר שחקני ארגנטינה, שבכל מצב נתון צועקים מסי, גם אם הוא בכלל לא באיזור הכדור. לא ענין אותו כלום - הוא הגיע עם החולצה הנכונה, ביקש את הדגל, הצעיף והכובע ויצא לדרך. חודשים שהוא חיכה לו - הוא בא בשבילו, גמר את הגרון מצעקות והיה מאוד מבסוט כשרועי ריינשרייבר זרם בסיום עם הפנדל שהוביל לשער של הפרעוש. גם השופט הבינלאומי ידע שאסור לשלוח כל כך הרבה ילדים הביתה עם טעם חמוץ. עזבו את זה שההחלטה לשרוק הייתה נכונה מקצועית, זה בכלל לא חלק מהסיפור פה.

אבל מעל הכל היו אלה האנרגיות על המגרש. תמיד יש את החשש הזה מהאווירה של משחקי ידידות. גם אחרי שראינו את ארגנטינה נגד ברזיל לא היינו סגורים על מה שמצפה לנו. מהר מאוד בתוך המשחק היה ברור שבאנו לקרב אמיתי - כניסות חזקות, פצועים, שחקנים עצבניים. ריינשרייבר לא ציפה לכזאת אינטנסיביות במשחק "ידידות" - קבאני רודף אחריו חצי מגרש כי לא נתן צהוב לשחקן שעשה עליו עבירה, סוארס עצבני עליו, מסי עושה לו תנועת ביטול, קבאני ומסי מתחילים עם טראש שנמשך בירידה למחצית. הכי רחוק מידידותי, בדיוק כמו שרצינו.

השיא נרשם כמה דקות לסיום המחצית, כשקבאני סימן לאחד משחקני אורוגוואי תנועה של מרפק, כאילו מסביר לו איך צריך לשחק נכון. במשחק תחרותי היינו אומרים שהוא מלוכלך, במשחק ידידות אנחנו מוקירים אותו, מעריכים את רמת המחוייבות וההתייחסות של כל שחקן ושחקן למשחק הזה. רק בשבת האחרונה ראינו את נבחרת ישראל מתבטלת מול פולין באווירה של משחק חסר חשיבות. מדובר היה במשחק רשמי שהפך לנטול ערך רק כי הנבחרת נכשלה. על פערים אפשר לחפות או לצמצם עם לב ונשמה, אבל איפה אנחנו ואיפה הם.

השחקן הישראלי יכול גם לשאוב עידוד מהמופע של הקהל, שהיה יצרי וחסר פשרות. בסך הכול האוהדים הישראליים הוכיחו שהם לא מרחמים על שחקנים ברמות הכי גבוהות. הם קוראים לסוארס "שמן", צועקים שמסי לא זז, אומרים על דיבאלה שהוא טיפש שלא מבין את המשחק, שאגוארו לא מתאים לרמות האלה ואפילו קינחו ב"איך? אפילו עמרי בן הרוש מגיע לזה" ללוסאנו שלא הספיק להשיג את הכדור לפני שיצא החוצה.

אם היה משהו שקצת איכזב היו אלה הסדרנים. אנשים קנו כרטיסים במאות שקלים עם מקומות מסומנים, אך כל השורות הראשונות התמלאו בגרופיס שהחליטו להיצמד לברזלים, לעמוד ולהסתיר. אפשר היה לראות מאות אנשים מתלוננים והסדרנים עונים להם: "אין לי מה לעשות". אחד מהם אף הרחיב ואמר: "שאלתי את האחראי עליי וגם הוא אמר שאין מה לעשות, פיזית אסור לי לגעת בהם". כנראה שמדובר בסדרנים רק למקרה שבו הכל תקין.

אבל בסך הכול זו הייתה חוויה אדירה, לגדולים ולקטנים, כן ירבו כאלה בארצנו. הכדורגל שלנו נמצא אולי בשפל הכי גדול שלו ולא נראה באופק שיקרה משהו טוב יותר, אבל אם יש משהו שאפשר ליהנות ממנו הוא עוד ועוד אירועים מהסוג הזה. לא במקרה המשחק אתמול או ההגעה של אתלטיקו מדריד לטדי היו סולד אאוט מהר מאוד. התשוקה קיימת, פשוט צריך לספק את המוצר המתאים.