אוהדי הכדורגל, אני מתנצל. בשם בית הדין של ההתאחדות, ששוב זלזל בכם והראה עד כמה לא אכפת לו מכם. ששוב קיבל החלטה קיצונית, מופרכת, שרירותית, פגע לכם בזכויות, העביר אתכם מצד לצד כאילו אתם סחורת מדף בסופר. ששוב הראה עד כמה אתם לא רלוונטיים מבחינתו, כשקבע השבוע עונשים קשים נגדכם, שניסה להראות שרירים על חשבונכם למען יראו וייראו, בית דין שלכאורה מנסה להגן על האוהדים במגרשים אבל למעשה רק מביך אותם. דעו לכם אוהדי הכדורגל, עלבונכם הוא עלבוננו.
בשם אוהדי הכורסה, אני מתנצל. אומנם אין לזלזל בכוחם ובחשיבותם של אוהדי הכורסה, בדבקות שלנו לישיבה מול המסך אנחנו מספקים תמיכה כלכלית חשובה למועדונים עם זכויות השידור, אבל גם לנו ברור: בלעדיכם, האוהדים במגרשים, אין לזה שום ערך. אין לזה שום טעם, שום ריח. מה שווה ספורט בלי קהל? מה הטעם בספורט בלי צופים ביציעים? קחו את הכוכבים הגדולים בעולם, את הקבוצות הטובות בעולם, שימו אותם במגרש ללא צופים, ותראו איך הם מופשטים מכוחם. קחו את השדר הצעקן ביותר, המתלהם ביותר, שימו אותו באצטדיון ללא קהל, ותראו איך קולו דומם.
זה מובן מאליו. הקהל במגרשים הוא הכוח של המשחק, הוא המהות של המשחק, הוא האנרגיה שמניעה אותו. על מה חולם כל ילד, אם לא להבקיע שער ולרוץ עם אצבע מונפת אל עבר היציעים? הרי על זה הכל מבוסס. כל שחקן יעיד כמה עוצמות יכול להעניק הקהל במגרשים, איך הוא יכול להרים ספורטאי, לשנות לו את התודעה. כל שחקן יספר איך ספג בגופו את ההתלהבות מהיציעים, איך הרגיש שמועברות לו לגוף אנרגיות שרוממו את רוחו וגרמו לכמה מהמהפכים הגדולים בספורט. כל שחקן יעיד על האווירה הייחודית, על הצמרמורות שהוא מרגיש כשהוא עולה למגרש ורואה מה קורה מעליו. אלו אולי קלישאות, אבל זו המציאות. ככה זה עובד. והשבוע, בדיוק באנשים האלה - ביושבים ביציעים, באלה שמניעים את כל העסק - דווקא בהם זלזל כל כך בית הדין.
אלוהים יודע, גם ככה לא קל לכם. גם ככה קשה. לא בגלל רמת הכדורגל (זאת בעיה אחרת, לדיון אחר), אלא בגלל התנאים. קשה להגיע למגרשים, אין תשתיות או תחבורה ציבורית ראויה, אין איפה לחנות, לפעמים רק המחשבה על הפקקים עלולה להכניע אתכם, אבל אתם באים בכל זאת. ואז אתם מגיעים למגרש ומגלים שמנסים לחסוך על חשבונכם ומעסיקים רק כמה קופאים מתוסכלים, והתור לכרטיסים משתרך על כמה מאות מטרים, כולם עצבנים ומתוסכלים מהזלזול. ואז יש את התור לכניסה, הסדרנים קורסים תחת הלחץ, ואתם נכנסים באיחור, נרטבים בגשם, מגלים שהגג דולף, מנסים להתחמם מול כוס תה במזנון, משלמים עשרה שקלים על מים חמים ותיון, ומשתגעים: למה עסק שמגלגל מיליארדי שקלים נראה ככה?
וזה כשהמצב עוד יחסית טוב. כשיש מגמת שיפור. פעם זה היה הרבה יותר גרוע. עברתם את אותם דברים, אבל בקופסא ובאורווה, בקרית אליעזר ובימק"א. גם הושפלתם, וגם עמדתם על טריבונות בטון. מאז המציאות השתנתה, אצטדיונים נבנו, אבל נותרו עוד כמה מקומות שבהם המהות נשארה: היחס אל אוהדי הכדורגל כאל חבורת קופים אחת גדולה. הגישה המיושנת הזאת, שבגינה עדיין נותנים עונשים קולקטיביים. כאילו כל יושבי היציע הם תלמידי כיתה א' שצריכים ללמד את החבר שלהם למה הוא התנהג לא יפה. כאילו כולכם ברברים, זה מה שבחרתם וזה מה שמגיע לכם.
למה עוד פעם צריך לדבר על זה? למה לחזור אחורה? לא עברנו את זה? לא הבנו כבר מזמן שצריך למצוא את המתפרעים ולא להעניש את כולם? בחיי, כבר מביך לכתוב את זה. עוד פעם נשאל האם במופע רוק יבטלו פסטיבל שלם בגלל מטומטם אחד שזרק פחית על הבמה? או למה באנגליה מזהים עם פינצטה אדם שקילל קללות גזעניות, מבטלים לו את המנוי ומרחיקים אותו מהמגרשים - בזמן שאצלנו כשסוף סוף תופסים כמה חוליגנים מרחיקים אותם לחודשיים בדיוק כשיש פגרה? מה קורה עם בדיקת הכיסאות הדליקים בבלומפילד? מה עם האחריות של חברת האבטחה והמשטרה? למה תמיד הכי קל להעניש את הקהל? ולמה כל כמה חודשים צריך להעלות שוב את אותן שאלות?
אבל כאמור, הבעיה היא מעבר לזה. זו תחושת ההתנשאות של בית הדין, שממרום מושבו מחלק עונשים לקהל הרחב, ובנונשלנטיות מזיז רבבות אנשים מאצטדיון אחד לאצטדיון אחר. תחושה של ניתוק וניכור, של חוסר אכפתיות לקהל הרחב. דיינים שלא כל כך מבינים איך העסק עובד, בזכות מי הוא עובד, ואת מי באמת צריך להעניש. לכן לא נותר לנו אלא להתנצל בפניכם אוהדי הכדורגל. מגיע לכם יותר מזה.