בווידאו: המספרים המדהימים של לוקה דונצ'יץ'
בוקר טוב, ג'יימס הארדן שוב קלע 50 נקודות, ואתה מתקשה להתרשם. אומר "וואו", אבל כבר לא יודע מה להרגיש. זה אדיר? נפלא? עלוב? פאתטי? מסתכל שוב, חושב, בוחן, מתקשה להחליט מה אנחנו רואים פה: את הליגה בשיאה, או בשפלה? זה כי אין הגנות, או שהוא סקורר ברמה היסטורית, בכושר שיא? כמה כדורסלנים מסוגלים לתת מספרים כאלה? זה באמת נדיר?
ומה לגבי אסתטיקה? זה מרהיב או מכוער? משעמם או מדהים? מה הוא יותר: וירטואוז או אנוכי? זה נעים לראות שחקן לוקח כדור, יוצא להתקפה, מכדרר בין הרגליים וזורק מעבר לקשת, פוזשן אחרי פוזשן? מצד שני, זו המטרה, לקלוע. כל כך הרבה פעמים זה נגמר בסל. השומר יודע מה יקרה, ועדיין לא מסוגל לעשות כלום. יש יפה מזה? לעזאזל, זו מיומנות של כוכב על, של ה-MVP של הליגה הטובה בעולם, הכדורסלן הלוהט ביקום! למה זה לא מלהיב אותי? ואולי זה כן מלהיב אותי? לא יודע. לפעמים אני עובר ליד בניינים ענקיים מקושטים, וזה לא עושה לי כלום.
ייתכן ש"הארדן קלע 50" זה כמו "ליאו מסי כבש שלושער מול מאיורקה". פשוט התרגלת לסטנדרטים האלה. מה חדש? מה ההתלהבות? איפה פה הניוז? מצד שני, הלא אתה יודע שזה ממש לא פשוט לכבוש שלושער נגד מאיורקה. אחרת כולם היו עושים את זה כל שבוע. יותר מזה: אם חואקין בן ה-38 היה כובש שלושער מול מאיורקה חובבי הכדורגל היו "מתרגשים", ו"מצטמררים", איזה סיפור גדול על האיש שלא נגמר. ואילו כשמסי כובש שלושער ומפגין עקביות חסרת תקדים, זה כבר מרגיז וגורר משיכת כתף ונחירת בוז (הליגה הספרדית בדיחה, פערי הרמות מגוחכים, איפה הוא היה בגמר המונדיאל, למה בארגנטינה הוא לא פוגע, הוא בחיים לא יהיה מלך כמו מראדונה, הדבר האמיתי).
אל תפספס
הארדן קלע 50 נקודות, והבעיה היא שהעולם מלא בחובבי ספורט זקנים, חכמים, ידענים, שיודעים לשמור על דברים בקונטקסט הנכון ומסרבים להיסחף. הגרועים מכולם הם הנוסטלגיים. הם כנראה שואלים, אולי בצדק, איפה הכדורסל של פעם עם התנועה והפוסט אפים, למה אין היום עושי משחק כמו ג'ון סטוקטון הישן והטוב, ומה היה קורה אם לארי בירד היה זורק 20 שלשות במשחק. אבל האמת היא שזה לא משנה: אי אפשר לשכנע אותם - שום דבר לעולם לא ישתווה לימים ההם. לך תתווכח עם חטיאר שיודע, ללא ספק, שיוסטון הזאת הייתה מקבלת בראש מהבד בויז של הפיסטונס וג'ו דומארס היה משתק את הארדן וקלינט קאפלה לא היה מסתדר מול ביל ליימביר.
הארדן קלע 50 נקודות במשחק NBA וזה לא מרשים אותך, וזה מוזר, כי רק אתמול התלהבת משחקן שקלע 22 נקודות במשחק יורוליג. שחקן שצלף (!) 3 שלשות (!) מול קבוצת פאר מרוסיה, מעל ההגנה האימתנית של השומר המהולל מייק ג'יימס, והרגשת שהוא כוכב על, בזון היסטרי. כל כך הרשימה אותך היכולת של אותלו האנטר, כל כך הרשים אותך קור הרוח שהפגינו זוסמן ואלייז'ה בראיינט, ועדיין ג'יימס הארדן, אחד הכדורסלנים הטובים בעולם בכושר שיא, קולע 55 נקודות ואז 54, וכל מה שיש לך להגיד זה "עוד פעם זה? מה יהיה?".
הארדן שוב קולע 50 נקודות, וכל היחס האמביוולנטי לליגה הזאת עולה שוב מהקרביים. אולי הוא קלע עכשיו מול קבוצה ששיחקה ארבעה משחקים בחמישה ימים והיא הגיעה לאולם היישר משדה התעופה ולא התאמנה חודש? אולי זו קבוצה בעונת מעבר והשחקנים יודעים באופן מובהק שהשנה המטרה היא להפסיד כמה שיותר? ובכלל, העונה הרגילה המגוחכת הזאת, למי אכפת. למה הוא לא מופיע בפלייאוף? איפה הוא היה במשחק 7 נגד גולדן סטייט? מה זה ההגנות האלה? לא נשכח איך יאניס המפלצת אנטטוקומפו התגלה כשחקן מוגבל במונדובאסקט ברגע שפגש נבחרות ויריבות אמיתיות. ובכלל, איך הליגה הזאת לא מובכת מפערי האינטנסיביות בין העונה הרגילה לפלייאוף. איך הם חיים עם עצמם? מצד שני, כל הספקנים האלה ב-NBA, המזלזלים והלועגים - איך יגיבו בשנה הבאה כשדני אבדיה יצליח באחד המשחקים לסיים עם 7 נקודות? הם לא יתמוגגו מההישג הכביר ויסבירו כמה הליגה הזאת גדולה?
ג'יימס הארדן שוב קולע 50 נקודות, ואתה לא יודע אם אתה אוהב את זה או שונא את זה, מתלהב מזה או נשאר אדיש ואמביוולנטי. רק יודע שאתה קצת נפעם, קצת מבולבל, מפשפש ברשת, מחפש הכוונות וסימוכין ונתונים וזיכרונות וסרטונים שיצדיקו את הדעות שלך, ובעיקר לא מפסיק לחשוב על זה.