כל אבא שואל את עצמו מה מידת ההשפעה שיש לו על הילדים שלו, כמה משמעותית הגנטיקה לעומת הסביבה, כמה באמת תורמים החינוך והדוגמה האישית, ובכלל, בוחן שוב ושוב מה הוא עושה לא נכון. ואז האבא רואה את "הריקוד האחרון" ואת החלק על מייקל ג'ורדן ואביו, ואומר לעצמו "הו, הוא כנראה עשה משהו נכון מר ג'ורדן המכובד, בוא נלמד ממנו ונפנים, בוא נקשיב קצת לאיש הזה שגידל את הכדורסלן הטוב בהיסטוריה וניקח ממנו עצה לחיים, הוא בוודאי מבין דבר או שניים בגידול ילדים".
כבר בדבריו הראשונים מספר מייקל שאבא שלו רק דחף אותו ואיתגר אותו, והאבא הצופה מהנהן, עד כאן הוא בסדר גמור. הרי גם הוא מנסה לדחוף את בתו הקטנה ולאתגר אותה, דורש ממנה בימים אלה להשתתף באתגר הזום הכיתתי, זה לא קל בכלל, לא פשוט, אבל האבא די מתעקש, לא מוותר לה בקלות, יושב לצדה אם נדרש, כן, אפשר להגיד שהוא מאתגר. "לא היינו הרבה בבית, אז כדי להעסיק את הילדים שלחנו אותם לחוגי ספורט", מספר מר ג'ורדן, והאבא הצופה ממשיך להנהן, בינתיים היא על המסלול המבטיח להצלחה. הרי גם הוא שלח את בתו לחוג התעמלות אמנותית, ואחר כך לחוג היפ הופ, אפילו הוא היה זה שנשלח במיוחד לקסטרו כדי לקנות לה בגד גוף קטנטן, כל מה שנדרש.
האמת היא שבשלב הזה המסלולים של הילדה ומייקל ג'ורדן קצת מתפצלים, כי הוא מספר על גזענות שגרמה לו לשאוף לצאת מצפון קרוליינה, ואילו הילדה טענה שהמורה מעט קשוחה ודרשה לעזוב את החוג, וההורים התווכחו ביניהם עד כמה נכון ללחוץ עליה, ועד איזה גבול, ומה בעצם המטרה של כל הסיפור הזה. בכל אופן, ממשיך מייקל לספר על משחקי כדורסל בחצר עם אחיו הגדול לארי (טיפוס מיוחד ללא ספק, אדם שעד היום טוען, ובלי היסוס, שהוא למעשה יותר תחרותי מאחיו הצעיר, ככל הנראה הספורטאי התחרותי בהיסטוריה. אבל זה בסדר. גם אחותה הקטנה של הילדה המדוברת היא טיפוס). "היינו מתקוטטים כל הזמן", הוא נזכר, והאבא הצופה שוב מהנהן - הלא גם שתי בנותיו רבות ללא הפסקה! מתקוטטות, כן. רבות על כל דבר, שונאות אחת את השנייה, מקנאות. האין זה נפלא? "אתן בסדר גמור בנות", הוא צועק מסופק לילדות, שרבות על האייפד, "אל תוותרי לה, אל תוותרי לה אף פעם, איי אוף דה טייגר".
"אבא דחף, ואם הרגיש שלא התאמצת, אז הוא דחף חזק יותר", מספר אח נוסף של מייקל, ופה התמונה קצת מסתבכת. כמה חזק לדחוף, מר ג'ורדן? מתי זה נהיה מוגזם? הרי הפסיכולוגית אמרה שלא כדאי להלחיץ את הילדה, אלא לתת לה להתקדם בקצב שלה. לא רק לשמוע מה שהיא אומרת, אלא גם להשקיע בה מחשבה, להקשיב לצרכים שלה. אז אתה אומר לדחוף אותה? תמיד? בכל הכוח? להתעלם ממה שהיא אומרת? אוקיי. אוקיי. אתה צודק, אשקול את זה, אני באמת מוותר לה קצת בקלות מדי, קשה לי עם בכי. ואז מייקל מספר איך הוא למעשה "נאבק בלארי על תשומת הלב של אבא, רצה את האישור, להיות טוב כמו אח שלו", ושוב האבא הצופה מתעשת. הוא תמיד הרגיש שעודף תשומת הלב מזיקה לילדה, שהזנחה מייצרת עצמאות וכוחות, שעדיף היה לתת לבנות להיאבק על היחס שלו. מה קרה? שתילחם על האישור שלי, רק ככה מגדלים ג'ורדנים.
ואז ג'ורדן האבא - אותו אדם קשה יום, שלא נראה חם במיוחד, לא קשוב במיוחד, ועם זאת זוכה לכבוד וגילויי הערצה מצד בניו - מספר שלמעשה הוא היה "קצר רוח לילד". קצר רוח? נהדר. הרי גם האבא הצופה קצר רוח. מה עוד? מתברר שלאח הגדול של מייקל היו ידיים טובות לעבודות בית, אבל מייקל, מגחך האב, "אם היית מבקש ממנו מברג פיליפס או היה מביא לך צבת", כך נזכר אביו באותו קטע ארכיוני, "הייתי אומר לו 'בחיים לא ייצא ממך שום דבר, לך לאמא שלך ילד'". ושוב האבא הצופה קצת מבולבל. רגע, אז בעצם אתה אומר להקניט את הילד? להעליב אותו? קצת איבדתי אותך חבר.
ואבא ג'ורדן ממשיך: "אם אתה רוצה להוציא את המיטב ממייקל, תגיד לו שהוא לא יכול לעשות משהו". פה כבר האבא הצופה מתחיל לחשוד. סלח לי אדוני, אבל אתה משדר מסרים כפולים. על מה אנחנו מדברים פה בעצם? על תמיכה עיוורת, או להגיד לילד ששום דבר שיעשה לא מספיק? האם זה אפשרי במקביל? איך אפשר גם לדחוק את הילד לפינה, וגם ליצוק בו ביטחון עצמי? ללחוץ, לאתגר, להעליב, ולצפות שיתחשל? ככה זה עובד?
והצופה ממשיך לעבד את התמונה, ונזכר שלא מזמן ראה את הסרט "מראדונה" על גאון אחר, וגם שם אביו של הספורטאי לא הותיר רושם או יומרות חינוכיות, פשוט יצא לו ילד יחיד במינו. כמו כן, הצופה מביט בג'ורדן ומזהה שהוא עילוי פיזי, אדם על שכולו שרירים ורגלי קפיץ, שילוב של זריזות וכוח וקואורדינציה עילאית (בניגוד לרגליים הקצרות והדקיקות של בתו), אדם שבוער בו יצר תחרותי, ספורטאי שהדחפים שלו להצליח הם קצת מעבר לתחרות סטנדרטית בין אחים בחצר. וחוץ מזה, עם כל הכבוד לאדון ג'ורדן האבא, הוא לא רואה שכל שאר הילדים שלו יצאו מבריקים במיוחד, כך שייתכן שלאו דווקא מדובר באבא שיודע מה הוא עושה.
עוד נזכר הצופה שההצלחה של מייקל לוותה בלא מעט כוחנות ורוע, בלעג למנהל היהודי השמנמן, ברישעות והפחדה כלפי חברים לקבוצה, לפרקים אלימות פיזית, ביצר נקמנות ביריבים שהוציא אותו מדעתו. אומנם זה כנראה שווה את זה, אלו תופעות הלוואי של ספורטאי היסטורי שנחשב לטוב בתחומו, ועם זאת, האבא הצופה כבר מתחיל להסס. הוא מביט בבתו מהצד, ומתנחם שתהיה שקטה יותר. שלא תסכן את הבריאות שלה כדי לנצח במשחקים חסרי חשיבות. שלא תרביץ לאף אחד מהקבוצה שלה כי הוא מפריע לה לנצח. שתהיה נחמדה וטובת לב. בואו לא נשתגע.