בווידאו: טור דעה של דוד רוזנטל על מכבי תל אביב
אני האבא הפאתטי שמשחק כדורגל עם הילדים בחצר בית הספר. אני האבא שמביא את הילדה מוקדם בבוקר - ויוצא לשחק קצת עם החברים שלה מכיתה א' 2, בדקות הקצרות שנותרו עד לצלצול. בין אם אני מבקש להצטרף או משתלב בכפייה, תמיד יש בי דחף פשוט לבעוט בכדור, להיות חלק מהמשחק. כן, זה פאתטי, שמעתי, כבר אמרתי את זה בעצמי, אבל זה נובע מהרבה סיבות מוצדקות. קודם כל, להראות לילדה העצורה הזאת שמותר להתנהג בצורה משוחררת, להשתטות, לשחק עם זרים. להמחיש לה את אהבת המשחק, את החשיבות של פעילות גופנית, את האלמנט המחבר בספורט קבוצתי. בנוסף, תמיד טוב לצבור נקודות אצל מלכי הכיתה (תשמחו לשמוע שהכדורגלנים הטובים הם עדיין מלכי הכיתה), שאולי בזכות ההשתובבות של האבא (סך הכל אני די חיובי) יחבבו גם את הבת ולא יתעללו בה וירמסו אותה בדרך לחצר או ייזמו נגדה בעתיד חרמות בקבוצת הווטסאפ, המנוולים המרושעים הקטנים.
אבל יותר מהכל זאת אהבת כדורגל. לראות אותם משחקים, לא פעם עם כדור ספוג, על מגרש לא מסומן, עם שערים שמורכבים מסווטשרטים על הרצפה (אף פעם לא קר לילדים האלה) - מחזיר אותך לכדורגל של הילדות שלך, שהיה כל כך טהור ופשוט. לראות אותם מתרוצצים בין 7:56 ל-8:00, מנצלים כל דקה, ואחר כך מתעלמים מהצלצול, כל כך נסחפים לתוך המשחק שהתחיל לפני דקות ספורות עד שלא מבחינים בנעשה סביבם, לא רואים ולא שומעים שהחצר התרוקנה, לא מפסיקים עד שהמורה מרימה את הקול ודורשת מהם לעזוב את המגרש - זה הדבר האמיתי. ואחר כך איך אפשר שלא לרחם עליהם, על הילדים האלה, שאף אחד לא הורה להם להשתובב ולרוץ ולצעוק ולשחק כדורגל אלא פשוט עשו זאת בטבעיות, פשוט רצו בכל הכוח אחרי כדור כברירה טבעית - וכעת הם נדרשים לכבות תוך שנייה את האנרגיות האלה, "לחזור לעולם האמיתי", להתיישב על כיסא קטנטן ולפתוח מחברת. "מסכנים שלי", אני ממלמל בעודי נפרד מהם, לא יוצר קשר עין עם המורה כדי לחמוק מהמבט הנוזף שלה, צופה בזאטוטים צועדים מורכני ראש לכיתה הסגורה, "לא נורא, גם ללמוד לקרוא זה חשוב".
יש בזה עונג גדול מאוד, לשחק עם ילדים בני 6 בחצר בית הספר, תמימות ועליצות ייחודיות, קולות נעימים. גם כשהם רבים זה לא נגמר במכות, אלא יותר בכיוון של ערימת ילדים, כמו גורי נמרים. ולא שאני מנסה להתחזק על חשבונם, כן? אבל נחמד לעבור אותם אחד אחד, לנפנף מעליך את כל הגמדים הקטנים שמנסים לחטוף ממך, ואז לבעוט בעיטה חדה לשער, להרגיש לרגע כוכב סרטי קונג פו, שמנצח עשרה יריבים במקביל. כמובן שיש גם את אלמנט המאמן, לצעוק לילד "הלו, שחק בנגיעה", "יאללה, שחרר כדור", "טוב שוער", או פשוט לעזור להם לקבוע חוקים (גאה ביוזמה שלי לצייר עם גיר קו על הקיר, חייבים משקוף חבר'ה), כך שהם שונאים ואוהבים אותי במקביל, וכשאני מתקרב הם צועקים "אוי לא עוד פעם זה" אבל מחייכים ונותנים לי כיפים.
אני כמובן מאושר ומלא קנאה לראות אותם משתובבים, אבל בעיקר מתעודד לראות את כמות הילדים שעדיין באים לבית הספר בנעלי ספורט, ובמיוחד נעלי כדורגל. ניתן היה לחשוב שככל שיעברו השנים תפחת כמות המשחקים בחצר, ונבואות הזעם והחרדות יתממשו וכולם יהפכו לבטטות שמתרכזים רק במסכים ובמכשירים טכנולוגיים. אבל כל הילדים האלה שבאים בנעלי כדורגל - חלקם גם עם גרביים מתוחים עד הברך, הלא הם לוקחים את המשימה שלהם ברצינות ובמחויבות - ממחישים שהעולם עוד לא התקלקל עד כדי כך, ומבחינת רבים העקרונות הבסיסיים נשארו: כל המהות של בית הספר זה ההפסקות שבין השיעורים, הדקות הקצרות והמענגות שבמהלכן אפשר לשחק ולבעוט בכדור, ואלה הרגעים המשמעותיים היחידים שאתה זוכר מהיום.
עוד בוואלה!
כאמור, אף פעם לא קר להם, הרבה באים במכנסיים קצרים, וניתן לראות איך הדרישה למעילים ובכלל לכסות את גופם הרזה במזג האוויר החורפי נתפסת כניג'וס טרחני וחסר היגיון של הורים מעצבנים. אלה שלא עם מכנסיים קצרים כמובן לובשים טרנינג (כמה עצוב הוא הרגע שבו ילדים מתחילים לזנוח את הטרנינג ועוברים לג'ינסים), לחלקם יש נעליים ממש מעולות ואיכותיות, כאלה שלאף אחד מאיתנו לא היו בילדותו, ובאמת אפשר היה להתפלץ השבוע לשמוע שיחה בין שני בני 6 על מותגים שונים והאם רונאלדו נועל נייקי או אדידס. לא זכור לי שדברים כאלה עברו לי בכלל בראש כילד, זה כנראה שלב ראשון של התעסקות בחיצוניות ובתדמית ושל להעלות לאינסטוש תמונה שלהם מחדר ההלבשה, אבל יאללה, נוותר להם.
כי בתור מי שהכדורגל הישראלי חשוב ללבו ונוטה לחשוב על האלמנטים הבסיסיים שמרכיבים אותו ועל תרבות המשחק, בתור מי שאחרי כל הפסד של נבחרת ישראל למקדוניה מנסה להבין מה השתבש ואיפה טעינו - זה חשוב לראות ולהיווכח עד כמה זאת עדיין מדינת כדורגל. זה עדיין מה שכולם עושים, משחקים כדורגל. זה עדיין, לפחות בשלב הראשוני, מה שמקבע את מעמדך החברתי. זו עדיין הדרך הכי יעילה להשתלב, להכיר חברים. זה עדיין המשחק הכי עממי, הכי בסיסי, רק תנו להם חפץ עגול והם ישחקו.
ואז אתה חושב על כל המאמנים שבדרך, שמקבלים ליד את החומר הטהור הזה ולא יודעים מה לעשות איתו. מתנהגים בחובבנות, בחאפריות, ואחר כך מאשימים את מוסר העבודה של הילדים או את השריר הקצר שלהם. אתה חושב על רבבות של ילדים שמתים לשחק, ובדרך נתקלים בעסקנים חלקלקים מרושעים שרק מנסים לצבור כוח וכסף על חשבונם ומתעסקים בפוליטיקות קטנות. אתה נזכר בגדי קינדה, שבימים אלה מרגיש כמו בובה שמועברת מיד ליד בין שלוש קבוצות, שאנשים זרים חורצים את גורלו בגלל שיקולים כספיים, ובא לך להקיא מהפער הזה, להזהיר אותם, לבקש מהם ליהנות כמה שאפשר כי עכשיו זה הכי טוב שיש.
או שפשוט אפשר להצטרף אליהם לכמה דקות קצרות, לפני הצלצול.