בווידאו: דוד רוזנטל על הישורת האחרונה בליגת העל
לפני כמה שנים הזדמנתי לשיחת חולין של כמה חובבי ספורט ועיתונאים עם מאמן כדורגל מליגת העל, שהתכונן למשחק של קבוצת התחתית שלו מול מכבי חיפה בחוץ. מדובר היה במאמן שלפחות באותם ימים היה מוערך בברנז'ת הכדורגל. הוא נחשב לטקטיקן ואיש מקצוע בעל ידע רחב, בראיונות איתו תמיד נשמע מתוחכם, תמיד ידע להגיד את הדברים הנכונים, ונהג להשתמש בצורה מדויקת בז'רגון הכי עדכני ובכל המונחים המקצועיים. "מה יהיה בשבת?", שאל אותו אחד מהיושבים סביב השולחן, והמאמן ענה בלי להסס: "בונקר אחוש—וטה, ונתפלל".
כולם כמובן פרצו בצחוק גדול, ודווקא בגלל הפער הזה, בין השפה המקצועית המתפלפלת/פלצנית של מאמנים לבין המציאות הפשוטה. כן, בונקר אחוש—וטה. זו תוכנית המשחק. להתגונן. להרחיק. להעיף. להחנות את האוטובוס ולהתפלל. כמובן שזה מורכב יותר, וסביר להניח שאילו היה מתבקש לדבר על זה בפומבי היה מדבר על מערך הגנתי מסודר, עמידה נכונה, קו הגנה נמוך, 11 שחקנים מאחורי הכדור, משחקים צפוף, שומרים על פערים קטנים זה מזה, מציין שזה סגנון זהיר, מבוקר, אחראי, מזכיר שהפעם אסור לעשות טעויות ולהיגרר למשחק הרפתקני, וכמובן גולת הכותרת: משמעת טקטית רבותיי, משמעת טקטית. בתאכלס, האמת היא די פשוטה: בונקר. בונקר אחוש—וטה.
הרי גם השחקנים מבינים את זה. הם קולטים בבירור למה מתכוון המאמן כשהוא מדבר על מערך צפוף ונסוג. כבר יצא להם לעשות בונקרים במהלך הקריירה. לכולנו יצא. וגם אם המאמן מבהיר שהוא לא רוצה ללכת יותר מדי אחורה מוקדם מדי, והוא נשבע שמבחינתו בכל משחק הולכים על ניצחון ושהמטרה היא להעמיד מערך יעיל ומסוכן שיוכל לעקוץ במתפרצות - השחקנים סופגים את הווייב. אין צורך לייפות את זה אדוני המאמן. נעשה מה שצריך.
והאמת שגם קל להם להתמסר לזה. לא רק בגלל המחויבות לניצחון, שכמובן גדולה מהכל, גם לגדולי הרומנטיקנים - אלא כי יש משהו כיפי בבונקר. כי בונקר, אחרי שמשתחררים מאלמנט ההשפלה, יכול להפוך להרואי. לפעמים יש לו צידוק מוסרי, כשהוא נובע מתחושת מצוקה, שיושבים עליך ולוחצים אותך, ואתה מגן על חייך. ואז כל הרחקה היא מעשה גבורה, של חייל שהודף את האש ומגן על העורף. אלה הרגעים בהם שחקנים מדמיינים שהם בשדה קרב, מקריבים את גופם ומזנקים אל הכדור כדי להציל חיים. יש בבונקר משהו עד כדי כך סוחף, כשבאותם רגעים גם האוהדים וגם השחקנים - כולם שוחרי המשחק, כולם מעריצי הכדורגל ההתקפי של ברצלונה, כולם בעד גולים ומשחקים רבי שערים - זונחים את כל העקרונות שלהם, את כל מה שהם מאמינים בו, ופשוט מסתגרים מאחור ומעיפים לכל עבר.
זה מה שקרה השבוע לקלינגר ולסימאונה. שני מאמנים עם קריירת משחק מלאת אופי, לוחמנית ואמוציונלית, שכשחקנים לא היססו להתלכלך בדרך לניצחון. שני מאמנים לחוצים, שלאחרונה ספגו כמה הפסדים כואבים, שהגיעו למפגש מול יריבה במומנטום, חוששים מעוד מפלה כואבת. ואז הם כבשו שער ועלו ליתרון מוקדם. מאותו רגע הטקטיקה הפכה לשמקטיקה. המטרה מקדשת את האמצעים. הולכים אחורה, מחכים שייגמר. האם האוהדים אהבו את זה? סביר להניח שלא. אבל איך אמר מרסלוס וואלאס? Fuck pride. ביתרון 0:1 במשחק שבו הניצחון חשוב בהרבה ממחמאות או מהסגנון, זה מתבקש.
אל תפספס
ואז קורה אותו תהליך מעניין, של התמסרות לבונקר. לאט לאט מתחילים להשתלהב מהמשחק ההגנתי ולחגוג ניצחון בכל תיקול. האוהדים נהפכים ברגע אחד לקהל ראגבי מסקוטלנד, ומתמוגגים מכל פעולת הגנה הכי פשוטה. כל ניצחון בכדור גובה הוא הרואי. כל גליץ', כל הרחקה לחוץ, מתקבלים באגרוף קמוץ ושפתיים נשוכות. אלה הרגעים של הבלמים החסונים שנוגחים הרחק את הסכנה. זו ההזדמנות של "שחקני הנשמה" הקשוחים להראות שיש להם "לב גדול". כל חילוץ הוא אורגזמה, מלאכת מחשבת, "מלך!". היריבה נהיית מתוסכלת ומאבדת את קור הרוח. האין זה נחמד?
יש כמובן גם סכנות בבונקר. זה מביך, לא מכובד, פוגע מבחינה תדמיתית, לא מועיל לביטחון, לא יכול לעבוד לטווח ארוך, משדר חולשה. בונקר, שבדרך כלל בא מייאוש וחוסר אונים, גם מלווה בדרך כלל בבזבוזי זמן, ללא ספק התופעה הבזויה ביותר בכדורגל - הרי גם באוהד השרוף ביותר יש איזושהי הגינות פנימית שגורמת לו להיגעל מלראות את שחקניו מבזבזים זמן, מרמים ונשכבים על הדשא. בנוסף, תמיד יש את הסכנה שהבונקר לא יעבוד, ותספוג שער. ואז הוא כבר מאבד את הלגיטימציה והופך לביזיון.
אבל לפעמים זה עובד, ואז לניצחון יש ארומה מיוחדת. תשאלו את קלינגר ואוהדי הפועל תל אביב, שהתלונות של בית"ר אחרי ההפסד רק הפכו את ה-0:1 למתוק יותר. תראו מה קרה לדייגו סימאונה על הקווים, שככל שהתקדם המשחק רק השתלהב יותר ויותר על הקווים והדליק את הקהל אחרי כל תיקול. בראש הם כבר הכינו את התירוצים. יש ז'אנר שלם. מהמשחק הזה ניקח רק את הנקודות, עדיף לחיות מכוער מלמות יפה. או כמו שמומחנו יוסי אבוקסיס נוהג לעשות במצבים האלה - לעקוץ את כל יפי הנפש והחכמולוגים. בסופו של דבר, זה הכדורגל: לפעמים לאף אחד לא אכפת מהכדורגל.