חוזרים לשגרה? הקורונה בעולם הספורט

זהירות, שיגעון: כמה זמן עוד אפשר להחזיק בעולם בלי כדורגל?

אנשים פה רואים ליגה בלארוסית, לעזאזל. ממלאים ווינר על קבוצות שלא קיימות. חיים רק על חידונים וסקרים וציוצים של מוטי דניאל. מרגלים אחרי הכדורגלנים כמו אקסיות קנאיות, לראות מה הם עושים. בהתחלה החיים בלי כדורגל היו אומללים, לאחרונה זה נהיה מסוכן

רויטרס

בווידאו: זלאטן איברהימוביץ' מתאמן עם האמרבי בזמן הפגרה

בכל פעם זה קורה לי. מדבר עם אמא מהשכונה על השלכות המצב, אנחנו חולקים את החששות והתסכולים, את הדאגות והקשיים, מספרים זה לזה על מצבים בלתי אפשריים, על הלחץ הגובר בדירות הקטנות שלנו, על תחושת המיצוי והשחיקה, על ההסתגלות למצב - לטובה ולרעה, על איך העין שלנו כבר התרגלה לתמונות המופרעות מסביב, לבדיקת החום בכניסה לסופר, לקולות הכריזה של ניידות המשטרה, וכבר אפשר לזהות את המצוקה בעיניים שלה, הלא אני יודע שהיא בחל"ת, יודע שהיא חיה על דמי אבטלה, יודע שיש לה חששות מוצדקים לחלוטין בנוגע לעתידה ולמצבה הכספי, ואז תמיד, במהלך שיחה ארוכה וכבדה שכזו, אחרי שהתאפקתי, החזקתי את עצמי, שמרתי על עצמי היטב, איכשהו מתישהו בורח לי משפט כמו "כן, ואין בכלל כדורגל. לא יודע מה יהיה, אנשים פה משתגעים".

ברגע הזה היא נעצרת לשנייה, מרימה ראש, המבט שלה משתנה, הגבות מעט מורמות, הגבינים מתכווצים, אפשר להבחין שחוט המחשבה שלה נקטע. היא איבדה אותי. כדורגל? זה מה שהוא אמר לי עכשיו, שאין לו כדורגל? אנחנו מדברים פה שעה על מגיפה עולמית שמשתקת את כל העולם, והוא מתלונן שאין לו כדורגל בערב? אדוני, לא ראיתי את ההורים שלי חודשיים. הילדים שלי מאבדים קשר עם העולם החיצון. הבית מתפורר. הכיור מפוצץ. כל היום רק מכינים פה אוכל. כלכלת העולם מתרסקת. אנחנו מדברים עכשיו בגינת משחקים שהמתקנים בה מוקפים בסרטים אדומים של זירת פשע. השב"כ עוקב אחרינו. תיכף יבואו שוטרים עם מסיכות ויורו לנו לעלות הביתה. מה כדורגל עכשיו? מה?

עוד בוואלה! NEWS

קורונה בספורט: שחקני הפרמיירליג יידרשו להופיע לאימונים בתלבושות וייבדקו ברכבים

לכתבה המלאה
הכלכלה מתרסקת, הבית מתפורר, הכיור מפוצץ, השב"כ עוקב אחריי - ואני חושב על יונתן כהן (צילום: דני מרון)

כמובן שאני כבר מיומן במצב ומיד מסתייג, הלא מלכתחילה לא רציתי להעלות את הנושא, "ברור שמדובר במותרות", אני אומר בהתנצלות, "יש דברים חשובים יותר, העיקר הבריאות, את צודקת, זה הדבר האחרון שצריך להדאיג אותנו כעת", אבל בראש כבר רצות המחשבות. ומי כמונו יודעים להסתיר את המחשבות. הלא זאת המומחיות שפיתחנו לאורך השנים, להעמיד פנים שאנחנו נורמליים. לקום בבוקר ולקחת חלק במטלות הבית, בזמן שרק מתחשק לך לבדוק מה קרה הלילה ב-NBA. להשתתף בשיחות רגילות ולהנהן ולהעמיד פני מתעניין, בזמן שבראש אתה רק משחזר גולים מאתמול. להגיד שהערב אנחנו ביחד, כי בשבת ובראשון ובשני ובשלישי כבר פרשת לחדר השני לראות משחק, אבל כמובן שגם הערב אתה רק מקווה שהיא תירדם כי יש משחק באמת חשוב, ואתה יודע שהיא לא תבין איך גם הפעם זה משחק חשוב אז מלכתחילה אתה בכלל לא מנסה להסביר. כן, הספורט הפך אותנו לשקרנים, לנוכלים קרי רוח שמנהלים חיים כפולים, לג'ייסון בורן.

בכל אופן, השיחה עם האמא מהגינה נמשכת, וכדי שגם היא תוכל להבין את חומרת המצב, אין ברירה אלא להשתמש במונחי יסוד מהעולם שלה, ולדבר על כסף. על הנזקים הכלכליים. על אלפי האנשים שאיבדו את עבודתם, ולא רק כדורגלנים עם שכר עתק אלא גם שחקנים שמרוויחים משכורות צנועות, ואלפי עובדי מועדון, והאצטדיונים המושבתים, הסדרנים והמאבטחים, השדרנים והצלמים, כולם קיבלו מכה. ושוב היא איתי בשיחה. מקשיבה. מהנהנת. ומאחר שאין לה עבודה, מעט נעים לה לשמוע על ענפים אחרים שקורסים, כך שאני ממשיך לפרוט את הצרות, ולהסביר לה שעיקר הדאגות כעת של הענף הן כלכליות, שלמעשה הכסף הוא זה שמניע את כל ה"ספורטיביות", ולמעשה כולם רוצים להשלים את הליגות כדי לעמוד בחוזים, כדי להחזיר את השידורים, כדי לחזור לגלגל מזומנים, את התעשייה, הפרסומות, למעשה אופ"א ופיפ"א והמנהלת וצ'רלטון ומכבי והפועל והשחקנים - כולם רק מחכים לרגע שבו יוכלו לחזור למצב הטבעי שבו הם שולחים לי יד לכיס ולוקחים את כספי כדי שאוכל לממן אותם.

וכשמדברים על כסף והיא שוב איתי, כשמחזירים את השיחה לרבדים הרדודים האלה, ברגעים האלה אני יכול שוב להשתחרר, ובראש שבות ועולות המצוקות האמיתיות, אותן היא לעולם לא תבין. כי נכון, הספורט זה לוקסוס ומותרות, וזו הדאגה האחרונה שלנו עכשיו, וקודם שהילדים יחזרו למסגרות וההורים ייצאו מהבית, בסדר, אוקיי, אבל את מבינה עם אילו מצוקות אנחנו מתמודדים פה? את יודעת איזה פושים אומללים אני מקבל לטלפון? את מבינה שקיבלתי עכשיו התראה על כתבה שחוזרת 13 שנה אחורה להישג של קבוצת כדורסל ישראלית? שיש עוד ראיון עם גורם מההתאחדות ובכיר מהמנהלת? שמציפים אותי בסקרים ובחידונים? שמשחקי הווינר הם עם קבוצות מומצאות? שיש אנשים שרואים את הליגה הבלארוסית? את מבינה מה הולך פה?

כן, זה עלוב כמו שזה נראה. הליגה הבלארוסית בפעולה (צילום: AP)

ותגידי, את קולטת שעיתוני העולם ממציאים דיווחים על ניימאר ולאוטרו ואמבפה בחלון ההעברות, בזמן שאין כדורגל ואין חלון? הרי אלה פשוט שקרים. כמה אפשר לקרוא על קיצוצי שכר? והתוכניות לעונה הבאה? הכל ספקולציות. האם את קולטת שיש סיכוי שאצפה בעשרה פרקים על שיקגו בולס של שנות ה-90? כן, עשרה. ולמה כל אחד פה מרשה לעצמו לחלוק בפייסבוק סיפורי עבר משעממים? כמה אפשר להתענג על ציוצים של מוטי דניאל? את יודעת שהעלינו פה כתבה על ספורטאים עם שמות של חתולים? שמדווחים אם האימונים הם בזוגות או בשלשות? את יודעת שהיו עדכונים חיים של מונס דאבור יושב בבית ומשחק בפיפ"א? לעזאזל, זה משחק מחשב.

את יודעת שאין שום חדשות מהקבוצה שלי? אפס דיווחים. זו לא סתם פגרה. הכל מוקפא. לא קורה כלום. אין מה להגיד אפילו, רק מחכים. את יודעת שלפעמים מתוך געגוע אני נכנס לאינסטגרם של כדורגלנים, לראות מה הם עושים עכשיו, כאילו אני איזה אקסית אובססיבית? בודק אם הם מתאמנים טוב, אוכלים נכון, באיזה כושר הם יחזרו, מגשש את השטח, רואה אם הם דרוכים או שאננים? את יודעת? את יודעת?
המבט שלה שוב מתחדד. ראשה נוטה קצת הצדה, כמו של כלב שמנסה להתרכז. היא בוחנת אותי, קולטת שנסחפתי במחשבות, שאני לא איתה. מהר מאוד אני מתעשת. "לא, חייבים שזה ייגמר כבר", אני אומר, "אנשים פה כבר מתחילים להשתגע".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully