שון וייסמן והתזכורת השבועית: אין לנו מושג בכדורגל

ההצלחה של שון וייסמן בליגה האוסטרית מטרידה אותי מאוד בגלל סיבה מהותית: היא תזכורת מאוד ברורה ומוחשית שאין לי מושג בכדורגל. בכל שער שלו אני נדהם מחדש. בכל שבוע אני לא מבין מה קורה פה, כיצד זה ייתכן, איך זה נמשך כל כך הרבה זמן, ויותר מהכל - איך זה לא עלה בדעתי. מודה, לא חשבתי שיש לו סיכוי גדול להצליח באירופה. זה לא שהוא הפך לאחד החלוצים הגדולים ביבשת, זו בסך הכל הליגה האוסטרית, ובכל זאת, חובב ליגת העל הישראלית - עם כל הכבוד למכונה של איביץ' ולפייט שחיפה נתנה לשטרסבורג - ממש לא יכול לזלזל בליגה האוסטרית. להיות שם מלך השערים זה הישג אדיר ומרשים, במיוחד עבור חלוץ שרק לפני שנה היה תחת ההגדרה המרגיזה מכולן: "כישרון מבטיח".

זה לא שלא דמיינו ששון וייסמן יהיה מלך השערים של הליגה האוסטרית ואחד הכובשים המצטיינים באירופה. היינו מופתעים גם מהרבה פחות. אילו היו שואלים את רובנו בתחילת העונה, ההערכה הייתה יותר בכיוון של שחקן ספסל שמדי פעם מבליח וכובש חמישה שערים בעונה, רק כדי לחזור אחרי שנה או שנתיים לישראל ולזכות בחוזה מופרך מקבוצה נואשת. הרי ראינו אותו משחק בחיפה. הייתה לנו הזדמנות להתרשם ממנו, לגבש עמדה. אז גיבשנו עמדה, וטעינו בגדול. שבוע אחרי שבוע אנחנו מקבלים סטירה לפנים: אין לכם מושג.

זה לא הדבר היחיד שאני לא מצליח להבין. לא ברור לי למשל איך סלטיק האריכה השבוע חוזה לניר ביטון עד 2023. מה היא רואה בו שאני לא? נכון שהליגה הסקוטית מעולם לא הייתה פסגת הטכניקה, וסלטיק כבר מזמן לא אימפריה, ובכל זאת. סלטיק. ניר ביטון. השחקן שאין לו מקום בהרכב נבחרת ישראל. מה קורה שם? זה לא הגיוני. אני לא מבין כלום. ומה לגבי רמי גרשון ועדן בן בסט? הם ממש הצליחו בצרפת ובבלגיה, היו להם שם תקופות ממש טובות, בליגות איכותיות. האם זה בגלל שהמסגרות בישראל מלחיצות יותר? הם מתקשים לתפקד תחת הציפיות ואור הזרקורים? נוח להם יותר להיות זרים אלמונים? אולי זה כמו הקטע שאומרים כדורסלנים אירופאים, שלמעשה יותר קל לקלוע נקודות ב-NBA מאשר ביורוליג: יותר קל להצליח באירופה מאשר בישראל? מה אני מפספס?

אבל אני כמובן לא היחיד שמפספס. ז'וזה מוריניו, מהמאמנים הגדולים של דורנו, שחרר מהקבוצות שלו את קווין דה בראונה ומוחמד סלאח כי הוא לא האמין בהם. לא החזיק מהם. היום הם שניים מהכדורגלנים הכי טובים בפרמיירליג. לפעמים נדמה שמאמני כדורגל זה כמו הק.ג.ב, ארגון שחלק מעוצמתו הייתה בלגרום לאנשים לחשוב שהוא רואה הכל ויודע הכל. אולי גם להם אין מושג. ארנסטו ואלוורדה לפעמים עושה טעויות שכל חובב כדורגל מתחרפן מהן. אלי גוטמן, אחד המאמנים המוערכים בישראל, חושף בשידור חי כל שבוע את מחשבותיו על כדורגל, וקשה להבין איך הבריק כל כך על הקווים. אלכס פרגוסון הוא המאמן הגדול בתולדות הכדורגל, אבל שחקנים שלו העידו: לא הבנו חצי ממה שהוא אומר. באחד מהסרטים שהפיקה ריאל מדריד על הזכיות בליגת האלופות נראה זינדין זידאן מדבר עם השחקנים שלו במחצית של גמר הצ'מפיונס, ונותן להם את ההוראות הבאות: שחקו יותר קרוב אחד לשני, נסו להגיע לבידודים באגפים, אל תעשו שטויות בהגנה. זה הכל? זו הגאונות? הרי דברים כאלה יכול להגיד כל שייע ממוצע.

ייתכן שזה כמו שאומרים הצעירים: הכל מטומטם. אין הרבה מה להבין. שון וייסמן רק מחזק את התחושה שלמרות כל האנליסטים שמשתלטים על השיח, כדורגל זה עדיין רק משחק. כלום לא צפוי. אין בו עד כדי כך עומק. התנודות בו קיצוניות. איביץ' גאון, איביץ' עושה נזק. ברק בכר גאון, ברק בכר איבד שליטה. דור מיכה שחקן העונה, דור מיכה שחקן ספסל שלא פוגע. הכל מרגיש כמו שון וייסמן: אי אפשר לדעת. כישרון מתפרץ, נכנס למומנטום, נקלע למערבולת, הכל סחף לכאן ולכאן. ייתכן שגם בוולפסברגר תוהים עכשיו מה קורה פה, וגם הם לא יודעים מה לעשות איתו. אולי כדאי להם למכור אותו כבר עכשיו, כשהוא בשיאו, ולנצל את המומנטום. לעשות מה שעשתה יובנטוס עם מויז קן, להוציא ממנו את המקסימום. מצד שני, אולי הוא עוד ישתפר. אולי יום אחד הוא יהיה שווה פי ארבעה. מי יודע?

דבר אחד בטוח: ההצלחה של שון וייסמן היא דבר גדול עבור הסוכנים. עבור אלה שמשווקים את הסחורה שלהם ותמיד יכולים לטעון "אתה טועה פה בגדול, הוא שווה הרבה יותר, תראה איך חיפה פספסה עם וייסמן". שון וייסמן הוא גם מקור לתקווה. הוא שיעור לכל שחקן צעיר: אל תיתן לאף מאמן לדכא אותך, תמשיך לעבוד, להאמין בעצמך, בסוף זה עוד יקרה. מצד שני, שון וייסמן הוא גם דוגמה שיכולה לייצר נזק. כל ילד שעולה מהנוער ובטוח שהוא סקורר, יחשוב שמפספסים אותו, שלא רואים אותו, שאף אחד לא מבין כמה הוא יכול להצליח באירופה אם רק יקבל את הצ'אנס כי "הנה, תראו את שון וייסמן". ומי יודע, אולי הילד הזה ואבא שלו צודקים.