בווידאו: אמיר תורג'מן באימון הפועל כפר סבא
הביקור של ליאו מסי בנאפולי השבוע הזכיר שוב את הסרט הנפלא "מראדונה" (של הבמאי אסיף קפאדיה) שמתרכז בתקופה הסוערת של דייגו מראדונה באיטליה. לפני הכל, המסקנה הכי ברורה מהסרט זה שמסי לעולם לא יוכל להיות מראדונה, וזה בסדר. סרט חייו של האחד גדוש בדרמות אנושיות קיצוניות, ואילו של השני גדוש בגולים מדהימים, בישולים וניצחונות. מסי לא צריך להתנצל על זה שהוא אדם משעמם, או שמעולם לא היה מקושר למאפיה ומכור לקוקאין, או שמעולם לא התרסק והושפל. מראדונה היה רק אחד, וזה היה יותר מדי גם בשבילו.
למרות זאת, כל מי שראה את שניהם בפעולה יודע שמסי הוא כנראה שחקן טוב יותר ומצליח יותר, אבל לעולם לא יצליח לשחזר את העוצמות שעורר דייגו. זה סרט נפלא בדיוק בגלל הסיבות האלה: לא רק כי הוא מתמקד בכדורגלן גדול בשיא הקריירה שלו, אלא בזכות אותן סצינות אנושיות וספורטיביות מופרעות לחלוטין, של אדם שחווה כאלו עליות וירידות חולניות, עד שאתה תוהה איך בכלל שרד אותן. שחקן שחושף לו"ז מופרע: מיום ראשון עד רביעי חגיגות וקוקאין, ומיום חמישי עד ראשון מתכונן למשחק. שחקן רזה וחטוב, ספורטיבי ומלא חיים, שלנגד עינינו הופך לשמן שמתקשה לזוז. שחקן שמתקבל על ידי רבבות בנאפולי והופך לאל מקומי, וכמה שנים לאחר מכן עוזב בודד, שנוא ושביר. ספורטאי שמצליח להעביר סיפור, לעורר רגש, ולהזכיר שכדורגל זה הרבה מעבר לגולים.
למשל, אוהדים. המניע הגדול של מראדונה בנאפולי זה הקהל. החיבור הטבעי של הנער העני עם האוהדים הנלעגים מדרום איטליה, שספגו את ההקנטות המעליבות, הוא המהות של הסיפור. ההזדהות הטוטאלית שלו עם בני המקום, הרצון שלו לשמח אותם, לגרום להם גאווה, לזקוף ראש, להביא להם אליפות - זה היה לב העניין, זה הכוח שלו. האוהדים הם אלה שחנקו אותו באהבה ולא נתנו לו לחיות. הם אלה שציירו על קירות כנסייה את מריה הקדושה מחזיקה את מראדונה כתינוק. הם אלה שתלו מחוץ לבית הקברות בנאפולי את השלט "הם לא יודעים מה הם הפסידו". והם אחר כך אלה שהרגישו נבגדים ובעטו אותו החוצה. החיבור שלהם עם מראדונה הוא זה שיצר תמהיל מושלם של רגש וכישרון, מוטיבציה ותשוקה, שהובילו לאליפות, ואחר כך להתרסקות.
ובעוד אוהד הכדורגל צופה השבוע בליגת האלופות ונסחף לרומו של עולם, למראדונה ולמסי, לסיטי ולריאל, לקלאסיקו המתקרב, ביום חמישי הוא נוחת בהתרסקות לליגת העל הישראלית, היישר למסיבת העיתונאים של עמיר תורג'מן מוצג בהפועל כפר סבא, והוא תוהה: האם זה באמת מה שאני רואה עכשיו, את תורג'מן לצד נציג הבעלים עידן שום? כיצד ייתכן המעבר הטבעי הזה, בין הפסגה לתחתית? היישבו קוויאר ופלאפל באותה צלחת?
ורק אתמול הוא חי מחדש את ימי הסערה של מראדונה בנאפולי, והיום השאלות לא פוסקות: האם אופיר חיים שפוטר עשה עבודה עד כדי כך גרועה? האם הגיוני שיוחלף על ידי תורג'מן שפוטר לא מזמן מסקציה נס ציונה אחרי שהייתה שקועה מתחת לקו האדום? אז איך בכל זאת בכפר סבא מאמינים שהוא יהיה זה שיוציא את הקבוצה לדרך חדשה? הייתכן שכולם יוצאים מנקודת הנחה שכלום לא צפוי והכל מקרי? שאלה סתם שמות ופרצופים שמתחלפים אבל כולם אותו דבר? שבסך הכל צריך לדעת להסתדר עם הבעלים והשחקנים ולג'נגל בין כל המעורבים ואיכשהו להיכנס למומנטום חיובי ולקוות לטוב? שזו השיטה, וזו הדרך?
אל תפספס
ואיך מאמנים עדיין חותמים על חוזים בימינו, בידיעה שהכל מקרי, זמני, כל כך שביר? איך בעלים מסתכלים להם בעיניים, לוחצים להם יד ומאחלים להם בהצלחה לעיני המצלמות, בידיעה שיבעטו בהם ללא היסוס יום למחרת? הידעתם שבשנה שעברה ניסו אביטן כמעט הוכתר למאמן העונה, והעונה פוטר משתי קבוצות? הידעתם שגל כהן מאמן עכשיו את הפועל רעננה? איך מאמנים דורשים חוזה "עד תום העונה הבאה" כדי להתעקש על "בנייה" ולייצר לפחות מראית עין של כוונות רציניות מול השחקנים, ולמעשה כולם יודעים שזו בדיחה? האם שחקני כפר סבא אמורים לקבל בטבעיות את שיחות המוטיבציה של תורג'מן, בידיעה שעשה בדיוק אותן שיחות לפני כמה שבועות בנס ציונה? האם הגיוני שכל המאמנים בתחתית אומרים לשחקנים שלהם ש"אנחנו לא בין שתי הקבוצות הגרועות בליגה"?
אבל השאלה האמיתית מסתתרת בדוח הצופים של המנהלת: עד מתי בעמודת אוהדי החוץ יופיעו מדי שבוע קבוצות שמביאות בקושי כמה מאות אוהדים, אולי עשרות? הגיוני שהקבוצות האלה מגלגלות מיליוני שקלים, כשלמעשה אין להן קהל? ואם אלה הנתונים, למה שהמצב ישתנה? ואם לאף אחד לא אכפת מהקבוצות האלה, מה הטעם בקיומן? הייתכן שיש קבוצות שכל מה שמניע אותן זה הטוטו וכספי ציבור, אינטרסים ועסקנים, פקידים ומשחקי כוחות? מה שווה כל הסיפור הזה בלי העוצמות של קהל, שיכולות לקחת כדורגלן, לטלטל את חייו, ולהפוך אותו לקדוש שלא יישכח לעולם?