בווידאו: אימון הזום של מכבי תל אביב
לאור הגעגוע לכדורגל, במסגרת מתקפת הפולקלור של ימים אלה, מדי פעם אתם נתקלים בהם, בדרך כלל בפייסבוק, במבוגרים טרחנים שמתעקשים שלא היה ולא יהיה כמו הכדורגל הישראלי של שנות ה-90. הם ידברו בערגה ובגעגוע על הימים ההם, יספרו על הכישרונות הגדולים ועל מפגשי הצמרת, יהללו את הקבוצות הבלתי נשכחות והאווירה שלא תוכל לחזור, יעצמו עיניים וייזכרו איך פעם הכוכבים היו כוכבים, פעם פיצחנו גרעינים ביציע ושירי האוהדים היו פשוטים ונעימים, פעם הפירוטכניקה הייתה רק קונפטי וצעיפים מונפים באוויר, וכולנו התמוגגנו מ"דור הזהב", בניגוד לפישרים של ימינו.
כמובן שמי שמזדמן לו לצפות במשחקים מאותה תקופה מבחין שזו הפרזה נוסטלגית טיפוסית. הוא מזהה את הקצב האיטי, האצטדיונים המיושנים, את השחקנים הכבדים שמתנהלים בעצלתיים, ומעל לכל ישנו המדד המדויק ביותר לרמה האמיתית של אותו "דור זהב" - ההתמודדות מול אירופה - שחושף את ה"בלוף" לכאורה. הלא נמני וזוהר, שניים מאלילי שנות ה-90, בעיקר הביכו את עצמם כשהגיעו לליגות אירופיות. ראובן עטר אפילו לא ניסה. ספק אם לאבי כהן הירושלמי ולקלינגר היה מה למכור בפרמיירליג. ולא נשכח את ההשפלות הגדולות של הנבחרת, שבעיקר הובסה והוכתה (עד 1999). אז ממה הם מתלהבים, כל המתבגרים הממורמרים והנוסטלגיים, עם קווצת השיער האפורה, מתרפקי עבר פאתטיים שכמותם, למה הם מתעקשים שמדובר בעשור מיתולוגי?
ובכן, מצטערים, אבל אנחנו מתעקשים. לא תשכנעו אותנו אחרת. לא רוצים להישמע כמו אלון מזרחי, ודאי שלא נאמר שלזהבי לא היה מקום בנבחרת של פעם, וברור שנוסטלגיה זה דבר מתעתע, הזיכרון הוא סלקטיבי והכל מתעוות עם השנים - אבל יש אמת בדבר: בכדורגל של שנות ה-90 היה משהו מיוחד, בגלל מגוון של סיבות, שלא קשורות רק לכישרון. כמובן שזה תלוי גיל, תלוי את מי אהדת, אבל אין ספק שעבור מי שהיה שם, זה נחקק לנצח: אם תשאלו את אוהדי מכבי חיפה, בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב - זה העשור שייצר את הקבוצות הכי אהובות בתולדות המועדון. קבוצות שהפכו למודל, אידיאל, אבטיפוס.
בכל הנוגע למכבי חיפה, הרי זה ברור. הקבוצה של 93/94 היא מיתוס כל כך גדול, עד שהוא לפרקים עשה נזק. כמעט 30 שנה עברו, ועדיין זו הקבוצה שאליה האוהדים בכרמל נושאים עיניים. היא המקור לחיקוי, היא ולא אחרת. מבחינתם, ככה אמורה להיראות קבוצת הכדורגל שלהם. התקפית, מושלמת, כישרונית. כל השאר זה חיקוי לא מספק. כי אם יש משחק עונה מול מכבי תל אביב, הם לא באים אליו כמו בלבול, אלא נותנים חמישייה. משפילים. דורסים. מבריקים. ובכלל, לא מפסידים עונה שלמה. "הבלתי מנוצחים". יש צדק היסטורי בעובדה שמכבי תל אביב של איביץ' לא הצליחה לשחזר את ההישג הזה בעונה שעברה, ראוי שהוא יישמר לקבוצה חד פעמית. עטר וברקוביץ' בקישור, האווירון בחוד, חזן וגלאם באגפים. זה כל כך טוב, שזה הפך לטראומה. אי אפשר להתגבר על זה, אי אפשר להשתוות לזה, בלתי אפשרי לשחזר את זה. פרטים אצל רוני לוי.
כך גם לגבי אוהדי בית"ר ירושלים. איך אפשר בכלל להשוות את האליפויות של גאידמק למה שהלך בשנות ה-90? עונת 92/93, מיד אחרי העלייה מהליגה הארצית, עם אלי אוחנה שחזר מאירופה, עם חרזי, טרטיאק וגרשנייב, בעונת הבכורה של אצטדיון טדי, בימים שבהם עוד היה מלא, כשעוד נחשב למבצר שלהגיע אליו ייצר פרפרים בבטן, כשעוד היה ממש מפחיד - לזכות באליפות מול מכבי תל אביב של גרנט, יש מושלם מזה? ואחר כך התארים עם פישונט ושאלוי, עם זוהר ואבוקסיס, עם אוחנה הבוגר והחכם. הרי מבחינת האוהדים, זו בית"ר האמיתית. זו הפנטזיה. לזה הם שואפים: קבוצה נלהבת, נפיצה, שמתודלקת על ידי הקהל. זה היה מעבר לאווירה שסוחפת את השחקנים. היה שם משהו פראי. יצירתי ולא צפוי. אש שמבעבעת, שרק מחפשת ניצוץ כדי להתפוצץ. למעשה, זו כנראה הפעם האחרונה שבה אוהדי בית"ר באמת נהנו מכדורגל.
גם מכבי תל אביב כמובן זוכרת את העשור הזה כאגדי, לא פחות. זה התחיל באליפות של 91/92 עם גרנט, בימים שבהם היה נדמה שהצהובים לא יזכו בתואר לעולם. זה היה נס. חלום שהתגשם. מי שהיה שם, עד היום אסיר תודה לגרנט על שיקום ההריסות, גם אם מאז עברו עשרות שנים של ספינים וטפלון. אחר כך הגיע שער האליפות של אלון ברומר בבאר שבע מול אותה מכבי חיפה מושלמת, אולי האליפות המתוקה מכולן. אחר כך הנקמה הושלמה עם הדאבל עם קשטן והניצחון המיתולוגי בקרית אליעזר, כשכל התקופה הזאת גדושה בשחקני בית וגיבורים אהובים. אומנם ברור שגם העשור הנוכחי נכנס למיתולוגיה הצהובה עם כמה ניצחונות היסטוריים, אבל דריקס ושלח, קלינגר ונמני, זוהר ואובארוב, היו מכביסטים אמיתיים, מעוררי אימה וייראה, ממשיכי שושלת מפוארת, שהחזירו את הקבוצה למקומה הראוי.
אל תפספס
כמעט בכל עונה היה סיפור. היה מגוון. הרי שלוש הגדולות הנ"ל לא לבד. הפועל חיפה חגגה את האליפות הבלתי נשכחת עם רוסו וגוטמן. הפועל פתח תקוה של תחילת העשור הייתה קבוצה אדירה, שגם זכתה בגביע ועד היום אוהדיה יודעים שנגזלה מהם אליפות. הפועל באר שבע חגגה גביע גדול ברמת גן. הפועל תל אביב סיימה את העשור עם שני גביעים ואליפות התינוקות של קשטן, ואליפות נוספת שנגנבה מהם במשחק השרוכים. ולא נשכח כמובן את האלופה הראשונה של העשור, בני יהודה בשכונת התקווה, שגם היא סיפקה חומרים שהיום עושים עליהם סרטי קיטש וסדרות דוקו.
יותר מזה, שנות ה-90 היו תקופת מעבר סמלית לתחילת העידן המקצועני וההשתלבות באירופה. אם ב-1984 כובש שער האליפות משה סלקטר עדיין עבד כשוטר, בניינטיז כבר התפתח עידן הכוכבות. איציק זוהר היה סטאר אמיתי. ברקוביץ' זרק כיסא על עיתונאי, רוקנ'רול. אוחנה שמר על עצמו יפה. הם הרוויחו הרבה, אבל לא הרבה מדי. הסכומים היו גבוהים, אבל לא עוררו עד כדי כך אנטגוניזם. עדיין הליגה הלאומית.
אלה היו הימים האחרונים של הכדורגל הישראלי כאטרקציה הבלעדית. אנשים עוד היו מחכים לשבת בלילה כדי לראות את כל הגולים של המחזור. ולא שהלב נצבט, כן? לא שמרגישים געגוע או חרטה, כן? אבל פעם ילד בישראל היה יותר מעורב רגשית במעללי הלוזונים, ופחות מתעדכן בתקשורת הקטלאנית על התככים בהנהלה של ברצלונה.
אלו היו ימים שבהם עוד היה לגיטימי לספוג תבוסות באירופה כ"שכר לימוד". היינו אופטימיים. הרגשנו שאנחנו מתפתחים, שיש תהליך, שאנחנו מתקדמים בכיוון הנכון, עד ל-0:5 ב-1999. היינו מלאי אמונה, אפילו קצת גאווה. חשבנו שיש את הכישרון, ועכשיו צריך רק הכוונה. לעבוד קצת על השריר הקצר, והכל יסתדר. הרגשנו שהשיא עוד לפנינו, היינו נאיביים. זה עדיף על מיואשים.