פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      • סיכום
      • טבלאות

      תודה על כל מה שנתת: משחק העונה עלה על כל הציפיות המוקדמות

      זה משחק שעשה את הבלתי ייאמן: הוא השכיח את פארסת הקונפטי, את אברמוב והשקרים, את לוזון המתווך, את הבדיחה העצובה. הוא גרם לאנשים ללכת באוויר. אחרים קיבלו מהלומה לבטן, ועדיין אמרו תודה. ה-3:4 בין מכבי תל אביב למכבי חיפה היה משחק שגרם לנו לחשוב על החיים

      תודה על כל מה שנתת: משחק העונה עלה על כל הציפיות המוקדמות
      צילום וידאו: דני מרון, עריכת וידאו: ניר חן

      על דבר אחד אין עוררין: משחק העונה היה כל כך טוב, עד שהצליח להשכיח את פארסת הקונפטי, וזה ממש לא מובן מאליו. כי באותם רגעים, כשהמגרש היה מכוסה בניירות והמצלמה התמקדה בשלושה נערים - עייפים, אומללים וחסרי אונים - שאוספים בעצלתיים פיסה אחרי פיסה ומכניסים אותן לשקית שחורה - בייאוש, באיטיות, בחוסר תכליתיות - נדמה היה שאין משחק בעולם שיצליח להשכיח את הביזיון הזה. כאילו זה טיבו של הכדורגל הישראלי, שזהו גורלו: להיראות כמו בדיחה עצובה ביום חגו.

      הרגשנו מרומים. שוב מרומים. נבגדים. הפער בין הציפייה למשחק לבין האירועים המגוחכים שמעכבים אותו היה בלתי נסבל. בלתי נסלח. "אין מצב שידברו מחר על משהו אחר", אמר הצופה המובך, המושפל, שכבר ראה הכל ובכל זאת לא האמין למה שהוא רואה, "לא ייאמן שהם מצליחים להרוס את המשחק הזה", המשיך וסינן, וכבר החל לחשוב על רדיוסים ועונשים, כי זה מה שהוא רגיל בענף, לשיח מאשים, לוויכוחים רגשיים על תקריות שמסביב למשחק, לעבירות משמעת, להתעסקות בכלום. אבל אז קרה הנס הגדול. הכדורגל.

      זה היה מהמשחקים שאחריהם אתה לא ישן בלילה, בין אם אתה בצד המנצח או המפסיד. מהמשחקים שבהם אנשים מתעלפים, בוכים, נשכבים על הרצפה, שוברים טלוויזיות. זה היה משחק כל כך עוצמתי, שבסיומו אוהדי מכבי חיפה מחאו כפיים! מתי בפעם האחרונה נתקלתם בקבוצה שמפסידה בזמן פציעות במשחק עונה, ואוהדיה מוחאים לה כפיים? כמה יוצא דופן המשחק הזה, שהקבוצה שקיבלה בו מכה כל כך כואבת יוצאת בכל זאת מעודדת, אופטימית, מלאת אמונה? איך האוהדים שלה מרגישים גם מרוקנים וגם מלאי חיים? איך אפשר לחוות באותו רגע גם מפלה צורמת, וגם התרוממות רוח? כי בסופו של דבר, המשחק הזה, עם כל הרגשות שהוא הציף, על אף שנגמר במהלומה מוחצת, המחיש כמה הכל פתוח - במאבק האליפות, בחיים בכלל. כמה הכל שברירי, איך זה יכול לעבור בשנייה מצד לצד. כן, עד כדי כך מיוחד היה המשחק הזה. הוא גרם לך לחשוב על החיים.

      השופט לירן ליאני עם קונפטי במשחק בין מכבי חיפה לבין מכבי תל אביב (דני מרון)
      המשחק היה כל כך טוב, שהוא השכיח את פארסת הקונפטי (צילום: דני מרון)

      על מה שעבר על אוהדי מכבי תל אביב בעקבותיו אין טעם להרחיב. אילו רק הייתה סטטיסטיקה מדויקת של תפוקת העובדים במשק, אין ספק שניתן היה להבחין בירידה חדה בקרב ציבור שלם של מכביסטים, שביום שאחרי המשחק פשוט ריחפו מעל האדמה, מנותקים מכל תלאות החיים, ובדמם זורמים הטובים שבחומרים, כאלה שלעולם לא יצליחו לשחזר ולרקוח במיטב המעבדות. למעשה גם כשירדו לקרקע הם לא הצליחו להתחבר לעולם האמיתי והעבירו את זמנם אך ורק בצפייה בסרטונים, בתקצירים, בגלישה עיקשת בכל רשת חברתית אפשרית, בכל קבוצת פייסבוק זניחה, מחלקים לייקים לכל עבר, גוללים מעלה ומטה בפידים בחיפוש נואש אחר עוד זווית לאותו רגע מופלא, לחיות אותו שוב ושוב, לא להרפות ולא לשחרר, גם אם מדובר בארבע דקות ברציפות לבהות באיביץ'.

      אבל הנס האמיתי שגרם המשחק הזה הוא העובדה שהשבוע דיברו על כדורגל. כלומר, ממש על כדורגל. על המשחק עצמו. על המהלכים, על האירועים. לעזאזל, אשכרה היו גולים. וגולים יפים. שניים בוולה. מהאוויר. מה? מי? איך. אחד אחרי מספרת (והצלה מדהימה מהקו), עוד שניים בהתקפות מסודרות, חכמות, יעילות, כאילו שחקנים פה יודעים מה לעשות עם הכדור.

      הרי רק ביום שני, יום המשחק, קרו פה שני אירועים קלאסיים לענף - ברק בכר התפטר, אוהדים רודפים אחרי האוטו של אברמוב - שרק עליהם פותחים פה אולפנים ומגייסים צעקנים ומברברים ומנתחים ומצקצקים ומתבכיינים. הרי בשביל להפוך את "ברק בכר מתפטר" לאירוע משני, צריך לקרות משהו נדיר. מאז ומעולם המשחק עצמו היה פה משני, לא משהו שראוי להתעכב עליו. אבל השבוע, גולת הכותרת הסתכמה במילה אחת: התקציר.

      שחקן מכבי תל אביב, יונתן כהן (דני מרון)
      שער הניצחון שלו השכיח אפילו את ההתפטרות של ברק בכר מבאר שבע. יונתן כהן (צילום: דני מרון)

      כי בכל שבוע אחר, היינו מדברים רק על המעבר של יוסי אבוקסיס לבאר שבע. על קלות הדעת שבה קבוצה עשירה פונה לקבוצה קטנה ולוקחת לה את המאמן באמצע העונה. על העובדה שאבי לוזון תיווך בין הצדדים. על התחושה הלא נעימה שעולה מכל המהלך הזה, על הדמויות המעורבות והערכים שלהן. האוהד מדמיין את הפגישה בין ברקת אברמוב בתיווכו של לוזון, ומרגיש בחילה. רואה את האוהדים רודפים אחרי האוטו של אברמוב, נגעל מהאלימות ומבין אותה במקביל. שומע את אברמוב, חושב שהוא צודק ובמקביל לא מאמין לו למילה. אלישע לוי מתמנה וסופג קללות כבר עם הצגתו, והסצינה מ"בית שאן סרט מלחמה" חוזרת. זה אמור להיות שבוע של קטילות, של קאלט, היינו אמורים ללגלג ולעקוץ, לגחך בכאב על היסודות חסרי התרבות שעליהם בנוי הענף, להרגיש את הייאוש הקבוע.

      במקום זה אנחנו מדברים על כדורגל. במקום זה אנחנו מצפים להמשך קרב האליפות. במקום זה אנחנו מאמינים שיש למה לחכות, מרגישים שזה עומד להיות מעניין, מחכים למחזור הבא. והכל בזכות 90 דקות, שכל מי שצפה בהן לא ישכח אותן לעולם.

      ליגת העל בכדורגל 2019/20

      קבוצה שערים
      1 מכבי תל אביב 24 17 7 0 7-44 58
      2 מכבי חיפה 24 16 4 4 19-52 52
      3 בית"ר ירושלים 24 13 4 7 23-36 43
      4 הפועל באר שבע 24 12 5 7 18-30 41
      5 הפועל תל אביב 24 10 5 9 32-22 35
      6 הפועל חדרה 24 9 7 8 22-22 34
      7 הפועל חיפה 24 9 6 9 30-24 33
      8 מכבי נתניה 24 8 7 9 28-23 31
      9 בני יהודה תל-אביב 24 8 6 10 26-22 30
      10 מ.ס. אשדוד 24 6 10 8 29-28 28
      11 הפועל כפר-סבא 24 6 5 13 32-18 23
      12 עירוני קרית שמונה 24 5 4 15 34-21 19
      13 סקציה נס ציונה 24 4 6 14 38-16 18
      14 הפועל רעננה 24 2 10 12 40-20 16