מלחמה ושלום: התגובות בכדורגל הישראלי לפרישה של מאור מליקסון

היו השבוע כמה שעות נחמדות לחובבי הכדורגל הישראלי סביב הפרישה של מאור מליקסון. הייתה אווירה חיובית, מכבדת ומלאת אהבה. שעות של זיכרונות נעימים, אחווה ופרגונים הדדיים. פרידה משחקן אהוב ומוערך, מהבודדים שיכולים להצליח להישאר נקיים ולא שנויים במחלוקת בענף כל כך תחרותי ואמוציונלי. מסיבת העיתונאים באמת הייתה מרגשת (האוהד ממש הרגיש את זה, ולא נדרש לתיווך מלאכותי ולהפרזות מהתקשורת), אחר כך הגיעו המחמאות מהפרשנים ודברי הפרידה מהקולגות, וברקע כל הזמן רצו בראש ועל המסך ביצועים ספורטיביים יפים של מליקסון ככדורגלן, שהזכירו שבעצם כן יש פה כישרונות ויצירתיות, על אף כל האיבה והזלזול בענף. מה נגיד, נחמד.

מה שבעיקר בלט בכל דברי ההלל למליקסון, זה עד כמה הם נדירים. איך על הרקע הסאונד הקבוע והצורם של שריקות הבוז, המנגינה שלהם נשמעת פה נעימה. הכדורגל הישראלי - שילוב קטלני של כדורגל וישראל, שתי ישויות יצריות ואלימות - מאופיין בדרך כלל בתגובות אגרסיביות ושליפות מהמותן. כולם מתלהמים, נסחפים, ארסיים, תוקפים כמו חיות טורפות. מזהים מרחוק כל צליעה של חיה פצועה וישר מסתערים. מחכים בפינה, מספידים וקוטלים. לכן היה כל כך נחמד לראות את כל העוסקים בענף - כל המשמיצים והמלגלגים, כל שורקי הבוז והנצמדים לגדרות למיניהם - עוצרים לרגע, לוקחים נשימה ארוכה, מסתכלים על הקריירה של מליקסון בפרספקטיבה הנכונה, מעריכים אותה במבט מלמעלה, ועושים את הבלתי ייאמן: מצדיעים. מעריכים. מוקירים.

כמובן שהפרישה - במיוחד כשהיא מגיעה בטרם עת - היא זו שאיפשרה לפרשנים ולאוהדים לצאת לרגע ממירוץ ההשמצות והמתקפות היומי, ולהסתכל על התמונה הרחבה יותר. הרי אם מליקסון היה ממשיך לשחק ודועך לאיטו כדרך הטבע, כל אלה שהיללו אותו השבוע היו נסחפים אחר האירועים והתוצאות ומתנהגים בצורה הרבה פחות סבלנית, עם הרבה פחות כבוד. הפרשנים, אלה שהשבוע הזכירו את הכישרון הייחודי שלו, היו טוענים שבגרותו מביישת את נעוריו ושהוא רק צל של עצמו. האוהדים, אלה שממש בכו השבוע והבינו עד כמה הוא היה מופלא ונדיר, היו קוראים למאמן להוציא אותו, לשחרר אותו, חלקם אף היו רוטנים ש"אני לא יכול לראות אותו יותר".

בכל עולם הספורט, בכל מקום, כולם נשפטים על פי המשחק האחרון שלהם. זה לא משהו שקורה רק בישראל. גם ליאו מסי הודה לאחרונה עד כמה קשה להישפט בכל עונה מחדש, כאילו לכל מה שעשית לפני כן אין משמעות. "אנשים שוכחים מהר מאוד מה השגת, ודורשים ממך דברים יום אחרי יום", אמר מסי, "גם כשזידאן חזר לריאל מדריד הוא בטוח ידע ששלוש הזכיות שלו בליגת האלופות כבר לא משנות יותר כלום". קל מאוד לאבד קרדיט. אין רחמים. ועם זאת, התחושה היא שבישראל זה קצת מוקצן יותר. אולי כי אנחנו בתוך הקדרה ומרגישים את זה יותר. אולי כי בניגוד לאנגליה, למשל, כבר לא נותר פה הבסיס שידע להעריך מתינות, שיח שפוי וממלכתיות.

לא צריך להתרגש מכל משפט ומכל פרשן, כבר מזמן התרגלנו והספקנו להזדעק ולהידהם, אבל השבוע רז זהבי אמר את אלה הדברים: "אם ולאדן איביץ' לא לוקח השנה אליפות, זה ייזכר כאחד הכישלונות הגדולים של מכבי תל אביב". ושוב, לא להתרגש, כל אחד זכאי לדעה, אבל כדאי לבחון את העקרונות שמנחים את דבריו. כלומר, לא רק שלא לזכות באליפות זה לא פחות מכישלון (תשכחו מביטויים משעממים כמו אכזבה או לא עמד בציפיות), אלא גם הזיכרון הקצר עובר שדרוג. כבר לא צריך ללכת אחורה לשנות ה-80 או לתחילת שנות האלפיים, אפילו מה שקרה לפני שנתיים או שלוש זה זיכרון נשכח.

לכן על רקע הפרישה של מליקסון, זה רק סמלי לחשוב על מה קרה רק לפני שבוע, באותה העיר, באותה הפועל באר שבע, כשברק בכר חווה במסיבת עיתונאים מקומית את אותו זיכרון קצר. הרי אם ברק בכר, חלילה, היו נאלץ לפרוש היום בטרם עת באופן לא צפוי, כל היחס אליו היה משתנה. אוהדי הכדורגל היו נעצרים, משתחררים לרגע מהסחף של התוצאות האחרונות, ובוחנים את העבר לעומק. נזכרים שהוא המאמן הגדול בתולדות המועדון. נזכרים מה הוא השיג בקבוצה, במה הוא זכה, מה הם עברו ביחד, איך חגגו זה לצד זה, איך ניצחו ביחד את אינטר, איך האמינו באמת ובתמים שהוא יחיד במינו.

אבל בכר לא פורש, אלא ממשיך, וזה מה שמגיע לו - רק מה שקורה עכשיו. מקסימום לפני שבוע. אולי כשהוא יעזוב יעשו לו טקס יפה. כשיפרוש יחמיאו לו, כנראה יזילו דמעה. כשיחזור לאצטדיון עם קבוצה יריבה יקבל זר פרחים ומחיאות כפיים חמות. אבל לא עכשיו. עכשיו הוא מקום שלישי או רביעי. וזה בלתי נסבל.