בעולם הספורט יש הרבה מושגים שלא קשורים במישרין למשחק. "רוח לחימה", "נאומי מוטיבציה", "מנטליות" ועוד. כל אלה דברים שקשה למדוד אותם. כשכדור נכנס לרשת רואים אותו ברשת, כששחקן רץ 12.17 ק"מ במשחק, זה המספר המוחלט שמייצג את המאמץ שלו. אבל איך מודדים רוח לחימה? מהו המד שסופר מוטיבציה? ואם מאמן "איבד את חדר ההלבשה", זה אומר שמתישהו הוא יפעיל Waze וימצא אותו?
המונח הבולט ביותר בקטגוריה הוא "כימיה קבוצתית". לכולנו ברור שכדי שקבוצה תהיה טובה צריך למסור, צריך לתקשר, צריך מישהו שיכוון את ההגנה, אבל הרבה קבוצות בכדורגל זכו באליפויות למרות אינטריגות ויחסים מעורערים בין כוכבים. מכבי חיפה של שנות ה-80 הייתה מועדון של קליקות, ה"כרמליסטים" בהנהגת ניר קלינגר ואבי רן מול החבר'ה של הדאון-טאון בראשות ברוך ממן. בהפועל תל אביב של התקופה ההיא היו סכסוכים בין סיני לג'ימי טורק, כשאלי "קוקוס" כהן מבלה תכופות בבית ברנר ושובר שם הכול. זה לא הפריע לשתיהן לזכות שש פעמים באליפות בעשור ההוא. אלי דריקס, שצבי רוזן כינה "סרטן בחדר ההלבשה", היה עונה לאחר מכן בורג חשוב בתואר הראשון של מכבי תל אביב אחרי 13 שנה.
ועדיין, דבק הוא מצרך נדרש. בטריטוריה הזאת מאור מליקסון הוא סופר-גלו. שקט, מופנם, לא מנהיג מלידה, אבל אחד שיודע, כמו שהגדיר זאת הבוקר אורן יוסיפוביץ, לתת את הפאנץ' במקום ובזמן הנכון. כששחקן כזה עוזב את המועדון, הרבה דברים לא טובים יכולים לקרות. לא צריך ללכת רחוק מדי, רק לנובמבר 2017, לרגע הנורא ההוא שבו אליניב ברדה ספג בחזה כדור חזק שכמעט עלה לו בחייו. לעובדה שהנסיגה של הפועל באר שבע התחילה בערך בנקודה ההיא יש הרבה סיבות מקצועיות, וההיעדרות של ברדה, לא רק מקצועית אלא גם בזכות המודל שהיה, היא אחת המשמעותיות שבהן.
לא בכדי אמר ברק בכר ש"אנחנו מנסים למצוא את מליקסון וברדה הבאים". זה משפט מפתח להבנת העתיד של המועדון. החיים של הפועל באר שבע בשנתיים האחרונות לא קלים. את מה שקורה שם מקצועית (ובוודאי שניהולית) קשה להגדיר כקריסה, אבל הנפילה קיימת והפרישה של מליקסון היא לא עוד לבנה בחומה. הנוכחות שלו במועדון, גם כשלא שיחק, הייתה הכרחית. בלי עוד חלק משמעותי כל כך בפאזל של העונות הגדולות, משימת השיקום הבעייתית ממילא תהיה מעכשיו הרבה יותר קשה.
אל תפספס
הידיעה שהעלה כאן אופיר סער על המחשבה של בית"ר ירושלים לזנוח את אצטדיון טדי ולעבור למרכז עוררה הדים, ולא צריך להיות אוהד של הקבוצה כדי לתהות האם מהלך כזה אפשרי בכלל. לא חוקית, כמובן, בית"ר יכולה לשחק איפה שבא לה, אפילו בדוחא (מחשבה משעשעת כשלעצמה), אלא ברמה הלוגית. לזנוח אצטדיון של 30 אלף מקומות כשאתה המועדון היחיד בליגת העל שמשחק בו זה משהו כמעט בלתי נתפס.
למה לא מגיע קהל לטדי בית"ר? התשובה לכך מורכבת ולא חד משמעית. הרי גרעין האוהדים עצום ואלפים כן מגיעים למושבה, לבלומפילד ולחיפה. הסיבה העיקרית היא, כמובן, התנועה והחניה. טדי הוא אצטדיון בלתי נגיש שרק המחשבה על הגעה אליו גורמת לוויתור מידי. נסיעה למשחק מרכזי ביום חול היא אסון גם לאלה שמתגוררים בתוך העיר. מתל אביב זה בכלל לוקח שלוש שעות לכל כיוון. לבית"ר יש אוהדים רבים מחוץ לירושלים. הם מעדיפים להימנע מהתיק הזה, אבל זו לא הסיבה היחידה.
בשנים האחרונות הקפידה בית"ר לשחק בבית רק עם צאת השבת, מתוך התחשבות בקהל שומר המסורת. זה מובן, אבל לא בהכרח כלכלי. ילדים לא יכולים להגיע למגרש בגלל השעה, בנוסף לבעיות האובייקטיביות האחרות. אחת המטרות של חוגג היא להפוך את בית"ר לקבוצה קהילתית יותר, ומשחק שמסתיים בהכרח בתשע-עשר מרחיק אותו מהמטרה הזאת. הישארות בטדי שומרת על המסורת אבל מזיקה להכנסות, ואין בכך הבעת עמדה ערכית, זה פשוט לא משתלם כלכלית.
מעבר לכך, גם לקבוצה עצמה יש חלק גדול באשמה. המועדון העלה את מחירי המנויים בתחילת השנה, מה שגרם להתמרמרות רבה בקרב האוהדים. מכבי תל אביב בכדורסל העלתה לאורך השנים את המחירים כי ההיכל מלא. קצת קשה להעלות לקהל שמלכתחילה לא מגיע ולצפות שהיציעים יתמלאו. האוהדים שמגיעים לטדי מיום הקמתו רגילים לשבת במזרחי או במערבי, מי שרוצה לעשות את זה היום ואין לו מנוי נאלץ להיפרד מסכום קרוב ל-140 שקל בחלק מהמשחקים.
בכל מקרה, בית"ר שלפה ראשונה ועכשיו תור העיריה. ייתכן שבקרוב נשמע שהצדדים הגיעו להבנות וכל הסיפור יחזור לממדים מזעריים, אבל חוגג הוכיח כבר יותר מדי פעמים בעבר שהוא לא רק מדבר אלא גם עושה. לא כדאי לתפוס את המחשבה על נדידה מירושלים כאיום סרק.