ברוכים הבאים לעולמנו: משבר הקורונה יחזיר את הכדורגלנים למציאות

בווידאו: הפועל תל אביב מתאמנת בצל הגבלות משרד הבריאות

שלום כדורגלנים, ברוכים הבאים לעולמנו. עולם של חוסר ודאות כלכלית, חרדות בנוגע לעתיד, דאגות קיומיות. עולם עם מכתבים מההנהלה, סימני שאלה, מסרים לא ברורים, נציגות עובדים, תחושה שהגורל שלך לא בידיך. סלחו לנו על ההפרעה, אנחנו בטוחים שהיה נחמד שם למעלה עם שבוע העבודה הקצר, חודשי הפגרה ומשכורות הנטו, אבל הנה לכם טעימה מעולם אפור שכולל מונחים כמו חל"ת ודמי אבטלה, שלא לומר מיתון או קיצוץ בשכר, השם ישמור.

ובכלל, אנחנו בטוחים שלא קל לכם לגלות באיזו קלות וטבעיות נדחקתם הצדה. לא קל לגלות שאתם רק הצגה קטנה וצדדית, ואומנם ביל שיינקלי יכול להגיד מה שהוא רוצה על כדורגל, חיים ומוות, אבל במציאות זה קצת יותר מורכב. חבל. הרי היה גם מעט מביך עבורנו - אנחנו, שחשבנו שאתם כל חיינו - להיווכח כמה מהר נשכחתם. אומנם נדרש לכך תסריט די קיצוני, ובכל זאת, נדחקתם הרחק מהתודעה, ומתוך הבית הצר וערוצי הספורט המוחשכים אתם נראים כמו לוקסוס של ימי שפע ושחיתות.

ככל שעובר הזמן אנחנו לומדים דברים חדשים. חוסר האונים של מדורי הספורט השבוע - החל מערוצי הטלוויזיה, ועד האתרים בכל העולם ובישראל - המחיש שחובבי הספורט מתעניינים בעיקר בדבר עצמו: המשחק. הכדור. הגולים, הסלים, הניצחונות וההפסדים. כל עוד שיחקו, הסתדרנו בלי הקהל, האצטדיון, האווירה. אבל ברגע שלקחו את הדבר האמיתי, שום דבר אחר לא מעניין. כל המסביב שולי ומיותר. אם איתי שכטר הצליח להצית פה סערה קטנה ואומללה מהבעת דעה פוליטית, זה רק בגלל השיעמום וחוסר האונים.

המצוקה מורגשת. כל מה שהציעו השבוע ברחבי הרשת בכל העולם - משחקי עבר, משחקי רשת, חידונים, קבוצות שמשחקות בכאילו, כתבות עומק ונוסטלגיה - הכל היה מדכא. תחליף עלוב. ולא שאנחנו לא נכנסים לאתרים, מחפשים משהו שידליק את הניצוץ, שיזכיר לנו כמה אנחנו אוהבים את ההם, כמה מרגיזים האחרים, איזשהי ידיעה שתציל משהו, קרבות אליפות, פלייאוף, פיינל פור, משהו. אבל המציאות שבחוץ דומיננטית מדי. הספורט נראה זיכרון רחוק - רחוק כמו הימים שבהם היינו שומעים ברדיו (!) שידורי כדורסל (!) עם אלי ישראלי, ואפילו קצת נהנים מהם.

השאלה היא איך ייראה הספורט בעתיד הקרוב. זה כמובן תלוי במהירות שבה "המשבר" ייפתר, וכמה מהר נצליח להתאושש מהטראומה הזאת. כי מעבר לבעיות הכלכליות שיערערו את כל העסק, יש עוד שאלות בסיסיות. כרגע, למשל, קשה לדמיין אלפים מתקבצים באצטדיונים ובאולמות. הרי בני אדם מסתכלים זה על זה בחשדנות, שומרים מרחק, מסתגרים בבתים, יוצאים לגיחות קצרות בסופר כמו אנשי קומנדו ונושמים לרווחה כשחוזרים הביצה עם הצידה שליקטו לילדיהם - איך יסכימו לשבת צפופים באצטדיון עם עוד 20 אלף איש? לצווח מחובקים באולם סגור ומיוזע? לעמוד לידם בקופות, בתור לדוכנים, בשירותים ובמשתנות, לשמוע את ההמון צועק ומעודד ולדמיין את רסיסי הרוק הנגועים שלהם משפריצים לכל עבר? האם זה יעבור כלא היה? לא בטוח. לא כל כך מהר.

ומה לגבי הכסף? אין הכוונה לשאלות הקונקרטיות על העתיד הקרוב - האם ומתי הליגות יחודשו, האם הקבוצות יעמדו בחוזים, כמה מהן יתפרקו, איך יתנהל חלון ההעברות, לאיזה מחירים עוד קבוצות יירדו, וכו וכו וכו - אלא גם מבחינתנו: למי יהיה בכלל כסף להשקיע אלף שקל במנוי? רבבות אנשים הפכו למובטלים, משפחות שלמות מחשבות את התקציב מחדש, כל הוצאה של כל שקל נשקלת מראש - כמה יסכימו להשקיע 75 שקל בחודש לערוצי ספורט בתשלום? או שיראו ברשת דרך איזה אתר מקרטע, או שלא יראו בכלל. למי אכפת?

בכלל, כל תרבות הפנאי תיראה כמו לוקסוס של מיליונרים מרופדים, כך שיהיה מעניין לראות איך יגיבו כל הספורטאים העשירים לגזירות שיוטלו עליהם. האם ניימאר, למשל, שכל המעבר שלו לברצלונה כמובן כרגע מושהה כמו כל שאר העולם, יסכים שיורידו לו כמה מיליונים טובים מהמשכורת? הרי בשביל מה הוא עבר לפריס. האם יתעקש שהקטארים יעמדו בחוזה ואף ידרוש את הערבויות, מתחת לשולחן, בזמן שכל השאר מקוצצים? או שאולי יועצי התקשורת ימליצו לו להצהיר בפומבי שהוא מוותר על כמה מיליונים, וזאת כדי לשפר את התדמית שלו וכך להרוויח את המיליונים החסרים?

ומה בישראל? בינתיים נציגי השחקנים הכירו במשבר, הסכימו ליישר קו עם הקבוצות ולהצטרף למאמץ, אבל אף שחקן עוד לא התבשר על התאכלס: המשכורת שלך תקטן. תרוויח פחות. כמו רבבות אוהדים שנשלחו לדרוש דמי אבטלה ויחיו מכמה אלפי שקלים בחודש, גם החוזים שלכם הופרו. או במילים אחרות, ברוכים הבאים לעולמנו, ברוכים השבים. אולי כל החוויה הזאת תעניק לכם פרופורציות, תעמיד אתכם במקומכם, תזכיר לכם על מה חלמתם ולמה שאפתם, רק לשחק כדורגל.