לנצח אחי: קובי בריאנט המחיש את מידת הקירבה שמרגיש האוהד לספורטאי

בווידאו: אוהדי לוס אנג'לס לייקרס זוכרים את קובי בריאנט

כמה דברים קטנים שלמדנו משבוע קובי בריאנט.

1. לאנשים שהם בסביבות הגיל של קובי היה נחמד להתבגר לצדו, ולעבור תהליכי חיים במקביל אליו. בשנות ה-20 לחיינו היינו גם אנחנו מלאי אמוציות על המשחק, התנדנדנו בין תחושות קיצוניות, הערצנו ותיעבנו אותו במקביל. ככל שהשנים חלפו גם הוא וגם אנחנו התבגרנו, התמתנו, התקדמנו, הסתכלנו על המשחק אחרת. למדנו לאהוב ולהעריך אותו, ולכן גם לסלוח לו. לאחרונה, למשל, כשדיבר על הסכסוך שלו עם שאקיל, הוא דיבר עליו בבגרות מפויסת. הוא סיפר איך בתחילת דרכו שאקיל, הסנטר הכי דומיננטי בליגה, כעס עליו שהוא לא מוסר לו, וקובי אמר לו "רוצה את הכדור? קח ריבאונד מההחטאות שלי". קובי סיפר את זה משועשע, מחויך, בהבנה שהיה ילד חוצפן.

גם אנחנו כבר פחות מתעצבנים. פחות תחרותיים. לכן השבוע היו רגעים שבהם עדיף היה אילו לא היו מציגים בטלוויזיה כל כך הרבה משחקים ישנים שלו וראיונות ישנים שלו, מהשנים שבהן היה חיה רעה, אלא להתמקד בתקופה האחרונה, שבה הפך לאבא חביב, שמקדיש את חייו לבנות שלו, אוהב כדורסל במובן הכי חיובי ועובד עם ילדים, שנים שבהן הפך מגבר שחשוד באונס לגבר שמקדם ספורט נשים. כי עבורנו, האנשים שהתבגרו לצדו וראו את התהליך שעבר עליו, קובי החדש היה כל כך שונה, כל כך נחמד וכל כך מעורר הזדהות.

2. כמה העולם קטן, וכמה קובי היה גדול. מפעים לראות איך מתאבלים עליו אנשים מכל העולם, מאינדונזיה ועד מילאנו, מישראל ועד אוסטרליה, מחוות בכל אירוע ספורט, כולם מתעטפים בחולצה שלו כזיכרון והוקרה, ציורי קיר שלו עם ג'יאנה מעטרים רחובות בכל עיר, בכל פינה אנשים מייבבים, ממש מרגישים שזו לא סתם היכרות, אלא אובדן של חבר ואח, תחושת אבל אישית.

המוות של קובי, שם פרטי, רק ממחיש את רמת הקירבה שמרגיש היום הצופה לספורטאי, את התחושה של ההיכרות העמוקה והאינטימית איתו. ובאמת, בגלל אותה היכרות, בגלל השליטה שכבר יש לנו בחיים הפרטיים, השבוע לא פעם מצאתי את עצמי ממלמל "מסכנה ונסה" (הלא אני גם עוקב אחריה באינסטוש), כמו מי שחווה אבל של אדם קרוב וחרד לגורל משפחתו, ולא סתם הוקרה סטנדרטית שאוהד אמור להרגיש לספורטאי גדול שהלך טרם זמנו.

ואיך לא נרגיש את הקירבה הזאת? הרי כשאני מחשב לאחור, כמות השעות המצטברת שבה ראיתי אותו משחק מגיעה לימים שלמים. ימים שלמים מהחיים העברתי עם אותו קובי, בשידור חי, יחד איתו, לצדו ובעיקר נגדו, צופה בו, מקשיב, בוחן אותו, חווה איתו הכל, ניצחונות והפסדים, רגעי שפל והתרוממות רוח. צפיתי במסיבת בעיתונאים שבה ישב ליד אשתו והתנצל בפניה על הפרשה, צפיתי בלייב בחגיגות באליפות שלו בחדר ההלבשה כשזכה בטבעת השלישית והרביעית והחמישית שלו, חגגתי כשהפיסטונס הביסו אותו, בכיתי עם הסלטיקס שהפסידו לו, ותמיד הוא היה המרכז, הוא היה הסיפור, רק קובי וקובי וקובי. וכל משחק כזה הוא חוויה מחברת.

איזו דמות הוא היווה עבורנו, כמה רגשות הוא סחט מאיתנו, האיש הזה שלא פגשנו מימינו, ובכל זאת הרגשנו שאנחנו יודעים עליו הכל. כי זה כוחו של הספורט - ברגעי השיא הכל חשוף. אדם יכול לעבוד על התדמית שלו, להגיד את הדברים הנכונים, להעלות לרשתות החברתיות רק רגעים שהוא בוחר בניסיון למתג את עצמו ולהגדיר את עצמו, אבל על המגרש מתגלה אמת. סוג של אמת. ראינו אותו בכל הפרצופים שלו, קנאי ותחרותי ונקמן, ובמקביל ווינר וקר רוח חסר רחמים. גם מצחיק וגם מרושע. גם מנהיג וגם תככן. האם אני מכיר אותו באמת כאדם? זה לא משנה. מה שחשוב זו אותה תחושת קירבה. כאילו עברנו ביחד כמה מהרגעים המסעירים בחיינו, בבונדינג הייחודי של אוהד-שחקן.

3. זה היה שבוע שבו מיליוני אבות בעולם ניגשו בלילה אל הבנות שלהן וליטפו אותן בשנתן, הידקו סביבן את השמיכה, והוקירו לכמה דקות את עצם העובדה שהן שם, בטוחות בחדר השינה שלהן. זה היה שבוע שבו מיליוני ילדים וילדות הרגישו שאבא מסתכל עליהם בעיניים בוהקות ובוחן אותם ("מה יש לך אבא, מה קרה?"), ופתאום בלי התראה מתנפל עליהם ומוחץ אותם בחיבוק. שבוע שבו ה-NBA היה מרכז חיינו, ולא ראינו דקת משחק, למי אכפת מהתוצאות ומהמשחקים.

אחרי ימים ארוכים שבהם כל מה שעבר בראש זה איך מתנהגים עם אהובתך במעלית מוצפת מים, השבוע מיליוני אנשים דמיינו את עצמם במסוק מתרסק, מביטים בעיניים דואגות בבת שלהם, או באבא שלהם, מה לעזאזל עושים, ככל הנראה רק מתפללים, "אלוהים קח אותי ולא אותה, היא רק בת 13". שבוע שבו אדם חושב על שני הילדים שנותרו למשפחת אלטובלי, שברגע אחד איבדו אבא, אמא ואחות. שבוע שבו אפילו לא הצלחנו לכעוס על אוהדי הפועל תל אביב ששרו לשימון "למה לא נפלת עם קובי", אלא רק קיווינו שיחזרו הביתה ויקבלו חיבוק מאבא, שיסביר להם שהחיים קצרים ולא כדאי למלא אותם בשנאה מוטרפת שכזאת.