תיק באפלה

"קמתי ללכת. הוא נעמד וביקש ממני לתת לו חיבוק. חיבקתי אותו והוא התחיל לנשק אותי, ונתתי לו. הנשיקות נמשכו ואז הוא הוריד את המכנסיים. ניסיתי להתרחק וללכת, ואז הוא התחיל לחנוק אותי"

***

נתחיל באזהרה: הכתבה הזו כוללת תיאורים גרפיים וקשים, בין היתר מתוך חלקים ערוכים של העדות שמסרה למשטרה האישה שטענה כי נאנסה על ידי קובי בריאנט ב-30 ביוני, 2003. עדותה של המתלוננת, וכמוה גם יתר הדברים שהתרחשו מאז אותו לילה מסויט בחדר המלון באיגל, קולרדו, עלולים לגרום לכולנו לכל הפחות לנוע באי-נוחות בכיסא ולעמת אותנו עם רגשות שהיינו מעדיפים שלא להרגיש, ומחשבות שהיינו מעדיפים שלא לחשוב.

את רגשותיי שלי כלפי קובי בריאנט תיארתי בעבר. מעולם לא היה עוד ספורטאי שגרם לי לחוש כל כך הרבה דברים שונים, שפרס בפניי סקאלת רגשות כל כך רחבה, ושגרם לי לדלג משנאה (ספורטיבית) לאהבה (ספורטיבית), בלי לפסוח על אף שלב באמצע. הרבה יותר משקשה היה לעצור את אחד מכוכבי ה-NBA הגדולים אי פעם על הפרקט, קשה היה להישאר אליו אדיש. לכל חובב ספורט היתה דעה נחרצת עליו, וזה בכלל לא משנה אם היא היתה חיובית או שלילית, שגויה או תואמת את המציאות. מה שחשוב הוא שהיא הייתה.

פרטים חדשים על תיק האונס של קובי בריאנט ככל הנראה כבר לא יתגלו, ועל כן נותרנו רק עם רגשות ועם הרבה מאוד דברים שלא נזכה לדעת עליו. אל הרגשות נגיע בהמשך. עד אז, הנה הדברים שאנחנו כן יודעים. מילים - המילים שלה מול המילים שלו - ועובדות.

"הוא התחיל למשש אותי, לשים עלי את הידיים שלו, לתפוס לי את התחת, את החזה, הוא ניסה להרים לי את החצאית, ניסה לקחת לי את היד ולגרום לי לגעת בו... אמרתי לו כבר שאני צריכה ללכת. הוא לא הגיב. אם הוא שמע אותי, הוא לא הראה את זה. הוא לא חנק אותי מספיק חזק כך שלא הצלחתי לנשום, אבל מספיק חזק כדי שאפחד"

***

הוא היה אז בן 24, ככל הנראה שחקן הכדורסל המפורסם ביותר בעולם, שהגיע לקולורדו חצי שנה אחרי לידת בתו הראשונה נטליה על מנת לעבור ניתוח שיאפשר לו להמשיך ולמתוח את גבולות האפשר, להמשיך להיראות כמו הדבר הכי קרוב שארצות הברית ראתה, וככל הנראה גם תראה, למייקל ג'ורדן. בשעות הערב, קובי בריאנט נכנס לבית מלון מקומי תחת שם בדוי - חאבייר רודריגס - ולצידו שני מלווים. את פניו קיבלה עובדת בלונדינית בת 19, שהסכימה לבקשתו לערוך לו סיור במתחם. "היא הראתה לי את הבריכה, לקחה אותי מסביב, הלכנו לחדר שלי, היא הצביעה לי על הנוף מאחורה, איפה שהדובים מתקרבים לחלון, וזה פאקינג הכל", סיפר כוכב לוס אנג'לס לייקרס לחוקרים. שם, לטענתו, זה נגמר. כן, היא הראתה לו את הקעקוע שלה, אבל לא יותר.

חוקר: "התחבקתם או התנשקתם?"

בריאנט: "לא".

חוקר: "שום דבר כזה לא קרה?"

בריאנט: "לא".

חוקר: "אוקיי. אני אהיה ישיר ואשאל אותך. האם קיימת איתה יחסי מין?"

בריאנט: "לא".

שום נשיקה, שום חיבוק, בוודאי שלא סקס. שלוש פעמים הכחיש בפני השוטרים את המיוחס לו, אולם כששמע שעובדת המלון הגישה נגדו תלונה על תקיפה מינית, בחר בטקטיקה אחרת.

בריאנט: "יש דרך כלשהי שאוכל לסדר את זה? כאילו..."

חוקר: "מה זאת אומרת, לסדר?"

בריאנט: "אם אשתי, אם אשתי תגלה שמישהי התלוננה נגדי היא תזעם".

חוקר: "קובי..."

בריאנט: "רק מזה אכפת לי".

החוקרים סיפרו שיש להם ראיות - דגימות DNA, דם וזרע - ושאלו פעם נוספת: האם קיימת עם עובדת המלון יחסי מין?

כן, השיב בריאנט - אבל הכל היה בהסכמה.

חוקר: "בזמן כל זה, היא אמרה לך משהו? היא צעקה 'לא', 'עצור', 'אני לא רוצה לעשות את זה'?"

בריאנט: "אוקיי. אני חושב. אני חושב. אני חושב... אני מנסה להיזכר בשיחה שהיתה לנו".

לאחר שחשב וחשב וחשב, הודה כוכב ה-NBA שהחזיק בה מאחור. כשנשאל כמה חזק, השיב שאינו יודע; הרי ידיו חזקות.

חוקר: "אוקיי. האם היא... האם היה עליך דם או משהו כזה?"

בריאנט: "היא לא דיממה, נכון?"

חוקר: "כן, היא דיממה. היא דיממה הרבה".

בריאנט: "מה, אתם צוחקים עלי. מאיפה?"

חוקר: "מאיזור איבר המין שלה".

בריאנט: "היא נחתכה או משהו כזה? עלי אין שום דם. האמת היא שעדיין יש לי את הבוקסר, הם לבנים לגמרי, אין עליהם כלום". אבל על החולצה שלבש קובי בראינט באותו ערב כן נמצא דם, עם אותו פרופיל DNA כמו של המתלוננת.

"האם הופתעתי?" תהה פיל ג'קסון באחד מספריו, בהתייחסו לחשדות האונס. "כן, אבל לא לגמרי".

"ניסיתי לזוז הצידה, והוא הלך איתי הצידה. הוא שם את הידיים שלו על צווארי, מישש אותי וניסיתי להשתחרר וללכת. הוא תפס אותי בצוואר ואז פשוט הסתכלתי עליו, לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מה להגיד"

***

על פי תחקיר "הדיילי ביסט", אחד הבלשים העיד בדיון המשפטי הראשון כי המתלוננת נשלחה להיבדק אצל אחות מומחית בתקיפות מיניות והתוצאות היו כמעט חד-משמעיות. "האחות הצהירה שהיו מספר חתכים באיזור הוואגינה שלה... יותר מדי בשביל לספור". הפציעות, סיכמה, אינן תואמות מין בהסכמה. לטענת עובדת המלון, הבכי החל כשבריאנט חדר אליה. בשלב מסוים רכן ושאל האם היא הולכת לספר למישהו על מה שאירע. "אמרתי שלא... הוא רצה שאסתובב ואסתכל עליו כשאני אומרת את זה. פחדתי שאם אגיד כן, אני הולכת לספר למישהו, הוא ייעשה אלים יותר או ינסה חזק יותר להשאיר אותי שם".

כשנשאל בחקירה האם בגד בעבר באשתו, ונסה, נקב קובי בשם של אישה אחרת, מישל, איתה היה נוהג לעשות חלק מהדברים שעשה עם עובדת המלון - וכאן נחסוך מכם את הפרטים. זו גם היתה פחות או יותר התשובה שלו כשנשאל על החבורה שיש למתלוננת על הצוואר - כן, זה בערך מה שקרה למישל. כשתהו החוקרים כמה פעמים הוא נהג לקיים יחסי מין עם מישל המדוברת, השיב: "הרבה. היא תגיד לכם את אותו דבר". בשלב הזה בריאנט איבד חלק מהסבלנות וזרק לחלל חדר החקירות את המשפט הבא, שיכול ללמד דבר או שניים על יחסי הכוחות בין שני הצדדים, יחסי הכוחות שבדרך כלל קיימים בין גבר בעל כוח, כסף או מעמד, ואישה נטולת כל אלה: "הייתי צריך לעשות מה ששאקיל עושה. שאק נותן להן כסף או קונה להן מכוניות, הוא הוציא כבר מיליון דולר".

אבל זה כבר היה מאוחר מדי לדמי שתיקה. "אם בריאנט היה לוקח על עצמו את חלקו בהיסטוריה הפרטית הזו, אם היה משתמש בחוויה הזו כדי ללמד אחרים כיצד יש לכבד נשים, או אם היה מדבר באופן פומבי כיצד הסביר לבנותיו מה קרה בקולורדו, ההשפעה היתה עצומה", נכתב השבוע ב-USA TODAY. "הכוח וההשפעה של בריאנט בחברה שלנו היה כל כך גדול, שאין ספק שהוא היה מצליח לשנות את הצורה בה המדינה הזאת מסתכלת על התעללות מינית".

זה לא מה שקרה, כמובן. ב-18 ביולי, כשבועיים וחצי אחרי הערב ההוא, בריאנט הואשם רשמית בתקיפה מינית וכליאת שווא - אישומים שהיו עלולים להכניס אותו להרבה מאוד זמן בכלא. התובע המחוזי במחוז איגל, קולורדו, טען כי ניתן להוכיח את המקרה "מבעד לכל ספק סביר". מספר שעות לאחר מכן, ערך קובי מסיבת עיתונאים, בה ישב לצד אשתו בת ה-21 ונסה והודה שהוא אשם בדבר אחד ודבר אחד בלבד. "לא כפיתי עליה שום דבר בניגוד לרצונה", אמר, בין דמעה לדמעה. "אני חף מפשע. אני יושב פה לפניכם כועס ונגעל מעצמי על ששגיתי ובגדתי. אני אוהב את אשתי בכל לבי. היא עמוד השדרה שלי". ונסה, שקיבלה מתנת פיוס בדמות טבעת בשווי ארבעה מיליון דולר, עמדה מאחורי בעלה ואמרה לגדודי העיתונאים כי "הוא אינו פושע. אני יודעת שהוא לא פשע, הוא לא תקף אף אחת. הוא אבא ובעל אוהב. אני מאמינה בחפותו".

סוללת עורכי הדין ששכר בריאנט נקטה בקו ברור מאוד: לצד הוכחת חפותו של כוכב ה-NBA, היה צורך מובהק ללכלך את דמותה של המתלוננת, בטקטיקה שכינתה בעבר המשפטנית האמריקאית סוזן אסטריץ' "Nuts and Sluts". במהלך החודשים שחלפו, צוות ההגנה עשה כל שביכולתו כדי להדגיש את בעיותיה הנפשיות של המתלוננת (שסבלה מדיכאונות עוד לפני המפגש עם בריאנט, ואפילו ניסתה להתאבד) ואת עברה המיני המופקר (לטענתם, שכבה עם גבר נוסף יומיים או שלושה לפני המפגש עם בריאנט). כפי שקורה לא פעם במקרים כאלה, גם התיק ההוא היה בין היתר עניין של המילה שלו מול המילה שלה, ואם המילה שלו יוצאת מפיו של אחד הספורטאים האהובים והמפורסמים בעולם, והמילה שלה יוצאת מפיה של נערה בת 19 "במצב נפשי שביר", אחרי פרידה מבן זוג ומוות של אדם קרוב אליה במהלך הקיץ, יחסי הכוחות, שוב, לא ממש שווים.

על פי רוב, כלי התקשורת התגייסו למאבק ותפסו צד. במחקר שפרסמה רנה פרניוק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת אורורה, נמצא כי רק 13 מ-156 הכתבות שעסקו במקרה ניסו לערער על המיתוסים שבדרך כלל מזוהים עם תיקי אונס - שנשים משקרות, מגזימות, אולי רק רוצות לסחוט את הגבר (התובעת במקרה הזה, אגב, הגיעה ממשפחה אמידה). אחוז הכתבות עם תוכן חיובי על הקורבן עמד על 5, לעומת 27 אחוז של כתבות עם תוכן חיובי על הנאשם; 42.3 אחוז מהכתבות פורסמו עם הטלת ספק באמינותה של המתלוננת, לעומת 7.7 אחוז בלבד אצל בריאנט. "המיתוסים שמוצגים בתקשורת מהדהדים את המעמד הנחות של נשים בחברה שלנו", כתבה פרניוק, "וגם את תגובת הנגד של החברה שלנו לפשע כה מתועב". חוץ מזה, ציינה, מדובר בדרך מצוינת להעביר את המיתוסים השגויים הללו לאנשים שעדיין לא נחשפו אליהם, ולאושש, לכאורה, את המחשבות של אנשים שכבר ממילא האמינו שזה המצב.

הגדילו לעשות ב-ESPN, כשפרסמו במהלך הסיקור הבלתי פוסק טור שכותרתו "מי הקורבן כאן?"

"הוא אחז בצווארי ומשך אותי לצד הכורסא. יד אחת שלו היתה כרוכה סביב צווארי והאחרת דחפה אותי אל בין שני כיסאות, סובבה אותי, כופפה אותי והרימה לי את החצאית. פחדתי ואמרתי 'לא' כמה פעמים... בכל פעם שאמרתי 'לא', הוא הידק את אחיזתו"

***

קו ההגנה הזה, שהפך את בריאנט לקורבן, הלך קרוב מאוד לגבול שעל פניו אסור לעבור. על פי "ניו יורקר", ב-1969 נעצרו 1,085 אנשים בארצות הברית על אונס. מתוכם, רק 18 הורשעו. תנועת שחרור הנשים בשנות השבעים הגיעה גם לבתי המשפט, ודאגה להכנסת חוק הנקרא Rape shield law, שאמור למנוע עיסוק בעבר המיני של נפגעות אונס, ואמור לאפשר להן להישאר אנונימיות. אלא שבמקרה של הקורבן הפעם, גבולות השיח היו מטושטשים מאוד, וקווים אדומים הפכו קווים אפורים. מרבית כלי התקשורת נמנעו מפרסום שמה אבל כן, כאמור, שמו דגש על הרגעים הקשים והטראומתיים ביותר בחייה לפני תיק האונס; הצהובונים, לעומת זאת, פרסמו בשמחה את שמה, לצד תמונות וציטוטים סקסיסטיים שהחמיאו לה על החזה או שעסקו באורך החצאית שלה, וראיונות עם מכרים וחברים, שהסכימו לדבר ולהשחיר את דמותה תמורת תשלום. "לילדה הזאת היו המון האשמות, אז החלטנו שהגיע הזמן לאפשר לציבור לדעת מי היא", טען אחד מעורכי המגזינים שפרסמו את שמה. ארגוני הנשים זעמו. "זו עוד דרך של מגזין לנסות לעשות כסף על גב טרגדיה איומה של מישהי", טענה סינתיה סטון, דוברת של ארגון נפגעות תקיפה מינית בקולורדו. "אם להאמין להם, זה אומר שאף אדם שסבל מדיכאון או מבעיות בחיים לא יכול להיאנס".

האשמה לא נפלה רק על התקשורת, אלא גם על עורכי הדין של בריאנט. פמלה מאקי, הפרקליטה הראשית, הזכירה את שמה של המתלוננת לא פחות משש פעמים בשימוע הראשוני באוקטובר 2003, אף ששמה אמור היה להישאר חסוי באותה נקודת זמן. על הדרך אף טענה כי הפציעות המדוברות נגרמו בכלל על ידי גבר אחר - טענות שהוכחשו על ידי עורכי הדין שמנגד. העיסוק הפולשני בעובדת המלון, שכאילו נועד להוכיח כי היא הפושעת האמיתית, חשיפת שמה וההיסטוריה המפוקפקת שלה בסופו של דבר עשו את שלהם, ושברו אותה. זה קרה, בין היתר, בשל ההסתערות התקשורתית, האנשים שקיללו אותה, חוקרים פרטיים שעקבו אחריה, ואינספור איומים ברצח. הקשר שלו לבריאנט מעולם לא הוכח, אבל בספטמבר 2003 נעצר בארצות הברית גבר שוויצרי שהציע לרצוח את המתלוננת תמורת 3 מיליון דולר, ואפילו לגרום לזה להיראות כמו התאבדות.

שנה לאחר מכן, בתחילת ספטמבר 2004, ימים ספורים לפני תחילת המשפט, וכשחבר המושבעים כבר נבחר, הודיעה עובדת המלון כי לא תהיה מוכנה להעיד, ולא הסבירה מדוע. העובדה שבכלל הלכה למשטרה מלכתחילה הפכה אותה ליוצאת מהכלל. אז וגם היום, רוב מקרי האונס בעולם לא מדווחים לרשויות, וחלק מהסיבות לכך מופיעות בכתבה הזאת בכלל, ובפסקה הזאת בפרט. לפי נתוני ה-FBI, ב-2018, למעלה מ-127 אלף מקרי אונס דווחו לתחנות המשטרה השונות בארצות הברית. 33.4 אחוז מהמקרים הללו הסתיימו במעצר. על פי הערכות, על כל אלף מקרי אונס, 384 מדווחים למשטרה, 57 מסתיימים במעצר ושישה מובילים לעונש מאסר.

שישה. מאלף.

"הוא הרים לי את החצאית, הוריד לי את התחתונים וגמר בתוכי. בזמן שזה קרה, הוא רכן קדימה ושאל אם אני אוהבת שגבר גומר לי על הפנים. אמרתי לא. הוא תפס והידק את אחיזתו בצווארי. הוא אמר שיעשה את זה בכל זאת. בנקודה הזאת ניסיתי להיות קצת יותר אגרסיבית איתו, ניסיתי להוריד את הידיים שלו מהצוואר שלי. הוא עדיין היה מאחורי וחנק אותי"

***

בספרו הביוגרפי על קובי בריאנט, טען סקוט שפירו כי היו נשים נוספות שעברו חוויות דומות עם כוכב ה-NBA אך לא התלוננו, משום שראו כיצד המערכת המשפטית התמודדה עם האחת שכן פתחה את פיה. "כשהזהות שלה ידועה, העבר המיני שלה נחשף, מצבה הנפשי פומבי וחייה הרוסים בשל תהיות בלתי פוסקות למניע מאחורי התלונה, לא פלא שהיא הרימה ידיים… בכל פעם שאני רואה אותו משחק כדורסל בטלוויזיה, אני חושב כמה בר מזל הוא. בהתבסס על הראיות שאני הכרתי, הוא צריך היה להיות בכלא", כתב עורך הדין והסופר מארק שואו, שתפקד על תקן פרשן משפטי עבור ESPN ומספר גופי תקשורת נוספים. שואו לא ציין עובדות נוספות - למשל שהקורבן עזבה את עבודתה, שפרשה מהאוניברסיטה, שהתגוררה בארבע מדינות תוך חצי שנה, שרוב הזמן לא היתה יכולה לעזוב את הבית, אבל גם לא ממש היתה יכולה להישאר במקום אחד לאורך זמן.

עם סגירת התיק הפלילי, שחרר בריאנט הצהרה לתקשורת והודה כי לכל הפחות, לא היה מודע להסכמתה של המתלוננת, או שלא ידע לפרש אותה נכונה. "אני רוצה להתנצל בפניה על ההתנהגות שלי בלילה ההוא ולנסיבות שהובילו לכל מה שסבלה בשנה האחרונה. על אף שזו היתה שנה קשה בצורה בלתי רגילה עבורי, אני יכול רק לתאר את הכאב שהיא היתה צריכה לעבור... שום סכום כסף לא שולם לאישה הזאת... על אף שאני באמת מאמין שהמפגש בינינו היה בהסכמה, אני מבין כעת שהיא לא ראתה זאת כך. אחרי חודשים של מעבר על הגילויים, הקשבה לעורכי הדין שלה ואפילו העדות שלה פנים אל פנים, כעת אני מבין איך היא מרגישה, שהיא לא רצתה במפגש הזה".

באוגוסט 2004 הגישה המתלוננת תביעה אזרחית נגד בריאנט, ובמרץ 2005 השניים התפשרו - כוכב ה-NBA ישלם דמי פיצויים של קצת יותר מ-2.5 מיליון דולר. עצם סגירת התיק הפלילי והסכם הפשרה בתביעה האזרחית גרמו לרבים להניח שהצדק עם בריאנט, מה שלאו דווקא נכון. אנשים לגמרי חפים מפשע לא נוהגים להוציא סכומים כאלה בהסכמי פשרה, ואין לדעת מה היה קורה אילו המתלוננת כן היתה מחליטה להעיד, ביחד עם הראיות שנאספו. ומה שתיק האונס ההוא לא עשה, גם מותו הטראגי של בריאנט לא עשה, וזה ליצור שיח בוגר, אנושי ושלם יותר סביב אלימות מינית. אם כבר, אז הרשתות החברתיות רק הרחיקו את נקודות הקיצון אחת מהשנייה, רק קיצרו את זמן התגובה הכמעט-האוטומטית לעניינים כאלה ואחרים.

בולט במיוחד היה המקרה של פלישה סונמז, כתבת "וושינגטון פוסט", שצייצה ביום המוות לינק - אך ורק לינק, בלי שום קביעה שהיא - לתחקיר המקיף והמנומק שערכו ב-2016 באתר "הדיילי ביסט" על תיק האונס. תוך זמן קצר, זכתה העיתונאית ל-10,000 תגובות שהזכירו את אלה שקיבלה המתלוננת בתיק: הקללות הגיעו מכל עבר ובכל פלטפורמה אפשרית, ואיתם גם איומים ברצח. סונמז נאלצה לעזוב את הדירה שלה ולעבור למלון, ממנו סיפרה שזה - זה בדיוק העניין: הזעם העצום שהופנה אליה, אל עבר המתלוננת ואל עבר אינספור מתלוננות ברחבי העולם לא פועל בוואקום; הוא רק מגדיל את כדור השלג הזה, שרומס נשים באשר הן, שמונע מקורבנות אונס לדווח על שעבר עליהן ועליהם.

בוושינגטון פוסט החליטו להשעות את הכתבת - החלטה אומללה לכל הדעות שמאז כבר בוטלה - אבל גם בגופי תקשורת אחרים הטיפול בבריאנט, מותו ומורשתו היה מפוקפק. בסוכנות הידיעות AP, ב-CNN, פוקס ניוז, ספורטס אילוסטרייטד ומספר כלי תקשורת נוספים החשד באונס כלל לא הוזכר בידיעת ההספד, בה בדרך כלל נהוג לכלול את סקירת חייו של המנוח. אתרים אחרים כן מצאו לנכון להזכיר זאת, אבל כמעט כהערת שוליים - חמש אליפויות, 18 הופעות באולסטאר, אולי אנס אישה, זכה באוסקר וכן הלאה. חלק מגופי התקשורת אפילו כללו באותו משפט את הלילה ההוא בקולורדו לצד האופי הבלתי מתפשר של בריאנט, הנחישות, התשוקה והרצון העצום שלו לנצח על הפרקט, כאילו מדובר בעוד מאותו הדבר.

"כשניסיתי להתרחק, אז הוא עצר. קמתי ללכת אבל הוא אילץ אותי להישאר בחדר עד שנרגעתי. הוא הכריח אותי ללכת לשטוף פנים ולסדר את השיער. 'זה רק בינינו, רק שנינו נדע מזה, את לא הולכת לספר על זה לאף אחד'. הוא לא ביקש, הוא אמר"

***

על פי כל הסיפורים, הדיווחים והעדויות, קובי בריאנט היה אב למופת. לפחות כלפי חוץ, נדמה היה שהוא מחנך את ארבע בנותיו להאמין שהן מסוגלות לעשות הכל כשיהיו גדולות. את ג'יאנה, שנהרגה אתו בתאונה המחרידה, הכתיר כיורשת שלו. בריאנט אף היה דובר מצוין לא רק של ענף הכדורסל בכלל, אלא של כדורסל הנשים בפרט. "קובי היה השגריר החזק ביותר של ה-WNBA", מסרו בליגת הנשים האמריקאית, וסיפרו כי ראו בו קומישנר עתידי. מספר ימים לפני ההתרסקות, אף טען כי מספר שחקניות יכולות להשתלב ב-NBA, ואין לו ספק בכך. אין עוד הרבה כדורסלנים שהתבטאו כך בעת האחרונה, וניסו לקדם את ליגת הנשים כמו שבריאנט ניסה. הוא אכן היה שגריר מצוין, והיה גם עוד הרבה דברים אחרים.

היותך ספורטאי גדול לא הופכת אותך בהכרח לאדם גדול, כפי שהיותך אדם גדול לא הופכת אותך בהכרח לספורטאי גדול. בספורט האמריקאי אתה יכול לאנוס, להכות נשים, לסחור בסמים, לנהוג בשכרות, להתעלל בבעלי חיים, אתה יכול כמעט לרצוח ובכל זאת להמשיך לכדרר או לבעוט בכדור, כל עוד אתה עושה את זה מספיק טוב. הכסף והפרסום הם השריון הגדול ביותר, בין היתר בשל השילוב בין רציונליות קרה (כלומר, הערך הכספי והשיווקי של אדם מסוים) להיפך המוחלט ממנה. מעריצי ספורט לא נוהגים לאהוב בצורה שכלתנית, אם בכלל יש כזה דבר: מדובר במשחק של רגשות, ולך תשחק עם רגשות. לאוהדים קשה, כמעט בלתי אפשרי לעשות את ההפרדה, ולא בכדי מותו של בריאנט נגע בכל כך הרבה אנשים, שגדלו ביחד איתו, שראו אותו מגשים את החלום שלו בזמן שהם אולי ואולי לא הגשימו את שלהם, שחיו איתו, נפלו איתו, קמו איתו וחלק מהם מת ביחד איתו.

כל מה שקרה בקולורדו ביוני 2003 לא מפחית במאומה מהיותו של בריאנט כדורסלן עצום, איש מקצוע מדהים, ווינר חד-פעמי, אדם עם מוסר עבודה כמעט חולני שאפשר לו להתגבר על הכל בדרך לפסגה. אבל זה כן אומר שצריך לשים לב לא רק לדמות עצמה ואיך שראינו אותה, אלא גם לצל שליווה אותה תמיד, ושהעדפנו לא לראות. "הערצה עיוורת ללא כנות אינה פירושה כבוד; היא מיתוס", כתבה העיתונאית הפמיניסטית ג'יל פיליפוביץ', באחד הטורים המדויקים ביותר שהופיעו השבוע ברשת. "הערצה של החלקים הקלים היא פנאטיות, לא יראת כבוד. אם אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו כגברים טובים יותר, ואם אנחנו רוצים שיותר מהגיבורים שלנו יהיו נשים, ואם אנחנו רוצים עולם בו הסיפורים שלנו יותר כנים מתבניות של גיבורים ונוולים, ובכן - צריך להתחיל מלספר את האמת. בריאנט לא היה אל או שטן, אף שלעתים הוא נראה גם ככזה וגם ככזה. הוא היה פגום וסבוך, וזה בסדר להודות בכך".

וזה בסדר, אפילו כדאי, לזכור שמאחורי כל גבר שאולי אנס יושבת אישה שאולי נאנסה, שחייה אולי נהרסו וכבר לא ישובו להיות מה שהיו. יש משהו קסום באהבה לספורט ולספורטאים, אבל לא אם היא מעוורת. השינוי האמיתי יתחולל רק כשנוכל להגיב בעוצמה דומה לאונס, תקיפה מינית או כל התעללות שהיא בחלש, כפי שהיינו מגיבים לשער יוצא דופן או סל ניצחון של השחקן האהוב עלינו.