דווקא אז אני אוהב אותו יותר: יחסי האהבה-שנאה כלפי קובי בריאנט

(הכתבה פורסמה לראשונה בנובמבר 2015)

בהתחלה שנאתי אותו כי הוא ניצח את הקבוצה שלי - שוב, ושוב, ושוב. בהתחלה שנאתי אותו כי זה פשוט לא היה פייר, שנאתי אותו כי הוא היה איזה הר שאי אפשר לטפס עליו, גורל שלא מוכן לזוז מהדרך, בעיה בלי פיתרון. בהתחלה שנאתי אותו כמו ששנאתי את כל שחקני הלייקרס, אבל קצת יותר, כי הוא היה קצת יותר מהכל – טוב, רע, דומיננטי, ווינר, חתיכת חרא. רוברט הורי שבר לי את הלב הספורטיבי בצורה הכוחנית ביותר, אך קובי בריאנט עשה זאת בצורה מתודית יותר, פרפקציוניסטית יותר, אובססיבית יותר - יום אחרי יום, משחק אחרי משחק, סדרת פלייאוף אחרי סדרת פלייאוף. הוא גרם לי להבין שאין סיכוי. שלנצח אתמוך במפסידים.

אחר כך האהבה שלי דעכה, וידעתי רק לשנוא: פחות היה אכפת אם הפועל חיפה ניצחה בליגת העל בכדורגל, ויותר אם בית"ר ירושלים הפסידה. פחות היה אכפת לי אם גליל עליון ניצחה בכדורסל, ויותר אם מכבי תל אביב הפסידה. פחות היה אכפת לי אם סקרמנטו ניצחה, ויותר אם הלייקרס הפסידו.

אני לא חושב שהשלת האהבה כדי לפנות מקום ליותר שנאה היא תהליך נורמלי שכל נער מתבגר עובר, אבל באותם רגעים לא ידעתי את זה. פשוט ידעתי שאם בית"ר תגיע לגמר הגביע, אחזיק אצבעות לקבוצה השנייה. כנ"ל מכבי תל אביב בכדורסל. כנ"ל קובי בריאנט והלייקרס. הרומנטיקנים בוודאי ידברו על איזה אידיאליזם נסתר, הערצת האנדרדוג, תמיכה בחלש. הרומנטיקנים טועים.

אחר כך שנאתי אותו כי זה נראה לי מגוחך. בשלב הזה כבר כל האהבה שלי לספורט דעכה, והאובססיביות של קובי רק מתחה בינינו קו דמיוני, שמה אותנו בשני צדדים שונים של המתרס והדגישה בפני שאני הוא זה שצודק: שזה רק משחק, שיש דברים חשובים יותר, שחלאס כבר עם המחשבה הזאת שלהיות מושלם בכדורסל זה בעצם להיות מושלם בהכל. הערכתי הרבה יותר שחקנים שיודעים לעשות את ההפרדה, שמבינים שזה רק משחק, שמסוגלים להתקיים גם מחוץ לאולם עם שני סלים או מגרש עם שני שערים.

ואחר כך, באיחור התפתחותי מרשים לכל הדעות, הבנתי שלא הכל שחור לבן, והבנתי שדברים מורכבים מכפי שהם נראים. ששחקן או אדם או דבר מסוים הוא לא רק השחקן או האדם או הדבר המסוים שאני בניתי לעצמי בראש. אולי היה לי קל יותר להבין שאני בעצם לא שונא את קובי בריאנט כשהוא לא היה על האולימפוס. אולי היה לי קל יותר להביע סימפתיה כשהוא דשדש באחת הקבוצות הגרועות בליגה, כשם שקל יותר להביע סימפתיה לאנשים שאנחנו שונאים ביותר כשהם נטולי בית וראש צלול, מדברים לעצמם ברחוב, ולא כשהם בשיא כוחם, בקומה ה-24 של איזה בניין משרדים מצוחצח.

ואז, בשנתיים האחרונות, המהפך הושלם. התחלתי לאהוב את קובי בריאנט, שומו שמים, על גופו המתפרק וקבוצתו העלובה והאובססיה התמידית והלא ריאלית בעליל להמשיך להיות הטוב ביותר. אין לי מושג אם התהליך שעברתי בעצמי הוא שהביא אותי למצב הזה או שהייתי צריך שקובי יתרסק ויהפוך אנדרדוג בעצמו כדי להעריך אותו. אולי נפגשנו באמצע. לפתע, הכל נראה לי הגיוני ואותנטי ולא מעורר רחמים כלל: הנואשות הזו לשלמות נגעה לי ללב, ההתעקשות להמשיך הלאה למרות שכל חלק בגוף הוא נורת אזהרה שלא מפסיקה להבהב באדום, הרצון לקחת כל זריקה אחרונה - אולי כל זריקה בכלל - על אף שהוא כבר לא מה שהיה, הכל היה נראה לי קסום והגיוני וראוי להערכה והערצה.

הממבה אשכרה גרם לי לייחל לסוף הוליוודי, לריצת פלייאוף אחרונה, לסלי ניצחון דרמטיים, כמו פעם, לדומיננטיות חסרת סנטימנטים. לכל הדברים שעשה בעבר, ושכעת כבר לא יוכל. איפשהו בשנתיים האחרונות גם למדתי לקבל – מה זה לקבל, לאהוב – את קובי האדם, על שלל מגרעותיו, וכיום אני פשוט לא מסוגל להבין איך מישהו יכול לקרוא את מכתב הפרישה המופתי שלו ולא להתרגש. ולא להיות בצד שלו.

חבל שאין ברשותי גלגל שניתן להחזיר אחורה 20 שנה, כדי שאדע להעריך אותו כמו שהוא, שאדע להפסיד בכבוד - לא לאהוד את הלייקרס, חלילה, אבל כן להבין שלא הכל שחור ולבן. לעתים גם המנצחים יכולים להיות מפסידים, וגם המפסידים יכולים להיות מנצחים.

והנה, רק עכשיו, רק כשסוף סוף למדתי לאהוב ולהעריך אותו כמו שצריך, הוא תולה את הנעליים.

קובי שוב ניצח אותי.