פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        זן נדיר: בחזרה לקיץ ששינה את הקריירה של קובי בריאנט לנצח

        הוא קלע 100 אלף זריקות תוך חודש וחצי והתעורר לפנות בוקר לאימונים, אבל בזכות מאמן אחד מעורר השראה שלימד אותו את אמנות המדיטציה ויריב חדש שלקח אותו לקצה, הפך לאגדת NBA בדרך שהפתיעה גם אותו. יהונתן אליהו חוזר לקיץ 1999 של קובי בריאנט

        זן נדיר: בחזרה לקיץ ששינה את הקריירה של קובי בריאנט לנצח

        כשהעולם עמד להחליף קידומת, קובי בריאנט עמד להחליף זהות.

        השנה: 1999. המקום: סאות'ווסט קולג', לוס אנג'לס. המאורע: משחק חובבים שהפך לקרב אגרופים. בין קובי לשאק, כמובן. "כל אחד מאיתנו היה בקבוצה אחרת, והיה הרבה טראש טוק", סיפר קובי. "שמעתי אותך אומר שוב ושוב, 'קח את זה חתיכת חרא, קח את זה', ואני מסתכל סביבי, ומבין שאתה מדבר אליי. עניתי לך שלא תוכל להגיד את זה עוד הרבה פעמים ושאלת אותי בחזרה - 'נו, ומה תעשה לגבי זה?' הדבר הבא שאני זוכר זאת יד ענקית מונפת לעברי, ואותי מנסה לברוח מהמכה".

        באופן מעוות למדי, שליפת הציפורניים ההדדית חיברה ביניהם יותר משהפרידה. זו הייתה יריית הפתיחה האמיתית של מערכת היחסים הכי סבוכה, נפיצה, קטלנית והרסנית - כלפי חוץ וכלפי פנים - שידעה ה-NBA. "ב-99' קרו שני דברים", יוסיף קובי, "שאק הבין עד כמה אני תחרותי וכמה אני משוגע. ואני הבנתי שכמה ברגים בראש שלי קצת משוחררים מדי אם נקלעתי לקרב באגרופים שלופים מול האיש הזה מרצוני החופשי. באותו יום הייתי גם הילד הכי טיפש עלי אדמות וגם הילד הכי אמיץ עלי אדמות".

        בהמשך אותה שנה הלייקרס יודחו בסוויפ מהדהד בחצי גמר המערב מול האלופה שבדרך סן אנטוניו, וקובי - כישרון פוחז בן 21 עם חתיכת קוף על הגב - ייצא לקיץ ארוך של התבוננות פנימית עמוקה, בו סוף יתבע מעצמו שינוי אמיתי. זה יהיה הקיץ שבו יבין לראשונה בחייו שגם ויתור יזום על שעות שינה והשכמות תכופות לאימונים אישיים לפנות בוקר סתם ככה, כי מתחשק לו - גם זה לא מספיק. כדי להפוך לאגדת NBA נדרשת הקרבה גדולה יותר, נדרש משהו נשגב יותר, משהו שגם מאות אלפי זריקות לסל חשוך באישון לילה לא יקנו.

        עוד בנושא

        לכתבה הראשונה בסדרה: הקיץ בו הפך מייקל ג'ורדן לגדול מכולם
        לברון ג'יימס פותח בית ספר ייחודי באקרון: "זה מהימים היפים בחיי"
        מייק ד'אנטוני: "גולדן סטייט תצטרך להתחבר, היא לא בלתי מנוצחת"

        בקיץ 1999 קובי בריאנט עדיין לא היה קובי בריאנט. על הקמיצה עדיין לא הייתה אף טבעת, ברזומה עדיין לא היה אף הישג אישי כביר, והרישום הפלילי עדיין היה ריק מתוכן, ללא השורה המאיימת - "חשוד באונס". כבר אז היה הארד וורקר אובססיבי, כבר אז היה הדבר הגדול הבא, כבר אז היה החקיין-ג'ורדן הכי נאמן למקור, אבל עדיין בשלב האבולוציוני הראשוני של סופרסטאר NBA.

        שנה לפני כן, עם סיום עונת 97/98, ארז את החפצים ונסע לניו ג'רזי בעקבות חלום אחר, להפוך לראפר מצליח. במשך שלושה שבועות תמימים דגר באחוזת הפאר של המפיק המוזיקלי סטיב סטאוט, כתב שירים, הלחין אותם ונעזר בגימורים של אנשי המקצוע כדי ליצור אלבום משלו שאמור היה להימכר בכמויות מסחריות. מדי בוקר הוא היה נוסע לבדו לאולם קטנטן בקולג' עלום שנמצא בקרבת מקום ומקפיד לזרוק 2,000 זריקות בדיוק, אבל הכדורסל תפס חשיבות משנית.

        הפעם, אחרי המפלה הצורבת בפלייאוף 1999, בריאנט היה חייב למקד את תשומת הלב בכדור הכתום ולחזור למקורות. וכשמדברים על חזרה למקורות אצל בריאנט, אפשר לדמיין איך זה נראה: ארבע לפנות בוקר, אולם ריק, גופייה של הלייקרס, כדרור או שניים, וסוויש. וסוויש. ועוד אחד. ועוד אחד. מצאת החמה עד צאת הנשמה.

        ואכן כך היה. במקום 2,000 זריקות ביום, הוא התחייב על 6,000. במקום אימון משקולות של שעה, הוא עבר למתכונת של שעתיים וחצי. וכשהידית היתה חמה והכוונות מאופסות, הוא עבר למתכונת אחרת. במקום לספור זריקות שזרק לסל, הוא ספר סלים שקלע. כן, 6,000 קליעות מדי יום.

        "עד שהעונה התחילה קובי הגיע ל-100 אלף קליעות. 100 אלף קליעות בקיץ אחד, ספור וחתום", כתב העיתונאי מייק סייגר ממגזין "אסקווייר", שהתלווה לבריאנט באותו קיץ למשך חמישה ימים וצפה בפלא מקרוב. "הוא לא התאמן על לקחת זריקות, הוא התאמן על לקלוע אותן. זריקות מוחטאות בכלל לא נספרו. זה היה מדהים. הרבה מדברים בכדורסל על לעשות את הדברים נכון, וזה נשמע כמו קלישאה. במקרה של קובי זו היתה דרך חיים. הוא אהב כל כך כדורסל, ולכן לא היה מוכן לפשרות וקיצורי דרך. הוא ידע שהאדם היחיד שמסוגל לרמות אותו זה הוא עצמו. ובקיץ הזה הוא לא נתן לזה לקרות אפילו לשנייה אחת".

        החופשה - אם אפשר לכנות כך את הימים טרופי השינה ועמוסי האימונים - התארכה מעל מהצפוי עבור בריאנט. הדחף לחזור לשחק מול אולמות מלאים ולחלוק עם העולם את הכושר הפסיכי אליו נכנס לפני כולם היה עז, אבל דוכא בגלל פציעה בכף היד הזורקת שהכריחה אותו להחמיץ את 15 המשחקים הראשונים בעונה הרגילה. לא שזה פגע כהוא זה בדפוסי העבודה התובעניים שלו. בשבועות הבאים הוא התייצב לאימונים האישיים כרגיל והשתמש במהלכם אך ורק ביד שמאל. וכשהפציעה ביד ימין החזקה התפוגגה התברר שהיא גרמה לפגיעה במגע של האצבעות עם הכדור - אז קובי נכנס לחדר הווידאו, ניתח את הזריקות שלו, הגיע למסקנה שהמצב החדש מסיט אותן ימינה מדי, ותיקן. איך? עם עוד 20 אלף זריקות, כמובן.

        באותה נקודת זמן, פחות או יותר, הוא גם התחיל להעז לחלום בגדול. כשהתראיין אצל שחקן העבר שעתיד להפוך למאמן מוערך דוק ריברס, התנער מההשוואה לג'ורדן, סיפר שהוא מתכנן לזכות בעשר אליפויות "כי יש לי עשר אצבעות", והצהיר שהיומרה שלי היא להפוך לכדורסלן הגדול בכל הזמנים.

        וזו הייתה רק ההתחלה.

        קובי תמיד היה אדם של ניגודים. מאחורי כל הצהרה פומפוזית שקנתה לו אוהבים ושונאים חדשים הסתתרו רגשות חוסר ביטחון ועלבון. מאחורי כל התרברבות מול חבריו לקבוצה התחבאה חרדה שמעמדו ייסדק. ובקיץ 1999 הוא התפנה להיאבק גם בחלק מהשדים שהתרוצצו בתוכו. כך, למשל, תיאר בריאנט במאמר לפליירס טריביון ב-2017 את המאמץ המיוחד שהשקיע בקיץ ההוא כדי לנסות להתגבר על הרגשות השליליים העזים שהעלה אצלו אלן אייברסון, בו ראה יריב ישיר על התהילה.

        "ב-12 בנובמבר 1996, אלן אייברסון קלע 35 נקודות מול ניו יורק בגארדן.

        "ב-12 בנובמבר 1996, שיחקתי חמש דקות וקלעתי שתי נקודות בניצחון על יוסטון.

        "כשהגעתי למלון וראיתי ב-ESPN ש-AI קלע 35, איבדתי את זה. הפכתי שולחנות, זרקתי כיסאות, ניפצתי את הטלוויזיה. חשבתי שאני צריך לעבוד עוד יותר קשה, וזה מה שעשיתי. ואז הגיע ב-19 במרץ 1999, ואייברסון קלע מולנו 41 נקודות וחילק 10 אסיסטים בפילדלפיה. התברר שלעבוד יותר קשה לא היה מספיק טוב. נאלצתי ללמוד את האיש הזה כמו מטורף. הגיע הקיץ, וקראתי באובססיביות כל מאמר וכל ספר שיכולתי למצוא על אייברסון. צפיתי באובססיביות בכל משחק שלו, עוד מימי התיכון. למדתי כל יתרון שלו, וחיפשתי כל חולשה שאפשר למצוא. כשחיפשתי מקורות השראה למרדף שלי אחריו, הגעתי לסרט בנשיונל ג'אוגרפיק על איך כרישים לבנים צדים באכזריות כלבי ים בקו החוף בדרום אפריקה. הם מתאזרים בסבלנות. מחכים לעיתוי הנכון. לזווית המושלמת. רציתי להיות כמוהם. רציתי לגרום לאייברסון לחוש את התסכול שאני חשתי. רציתי שכל מי שצחק במשחק 41 הנקודות ו-10 האסיסטים של אייברסון מולי ייחנק".

        למזלו, היה גם מי שיציע לו מרגוע קצת פחות מפוקפק ויפנה אותו לתרפיה בדרכים מקובלות, שלא כוללות בובות וודו של יריביו המרים. פיל ג'קסון, שמונה באותו קיץ למאמן הלייקרס והפך לימים לדמות מפתח בשושלת, לא מצא פתח לליבו הקשוח של קובי בשלב ראשוני. גם הוא, כמו רבים אחרים, לא יכול היה להשתחרר מהנטייה הסמי-אוטומטית להשוות אותו לג'ורדן, וגם הוא כמו רבים אחרים נוכח לדעת שבריאנט נופל ממנו בכמה מאפיינים קריטיים. אולי זה מה שגרם לג'קסון למשוח את שאקיל למלך החדש של הלייקרס, לבנות סביבו את ההתקפה ולהפוך את קובי לכינור שני.

        אבל הזן מאסטר - כשמו כן הוא - פתח לקובי צוהר לעולם חדש שלא הכיר. עולם שנתפס כיום כניו אייג'י וזול, אבל אז - לפחות עבור קובי - היה יקר מפז.

        קובי בריאנט בקיץ 1999 מול אלן אייברסון (GettyImages)
        נעלב עד עמקי נשמתו. קובי בריאנט עם אלן אייברסון (צילום: GettyImages)

        תחילה קובי היה חשדן. באחד המפגשים הראשונים בין קובי לג'קסון באותו קיץ, המאמן העניק לו במתנה את הספר "שחור כמוני", שמגולל את סיפורו של איש לבן שצובע את עורו בניסיון לשוות לעצמו מראה של שחור. "קובי הסתכל על הספר ואמר 'מה זה, לעזאזל?", כתב סקופ ג'קסון, אחד מהאנשים הקרובים ביותר לבריאנט ומי שליווה אותו צמוד לאורך כל הקריירה, בספרו הביוגרפי. "קובי אמר לאנשים הקרובים אליו שג'קסון חצה קו אדום. שהוא לא אוהב את התרגילים המחשבתיים שלו, ושמה שפיל עשה גורם לו להאמין שהוא גזען".

        בריאנט וג'קסון לא ראו עין בעין עד הקדנציה השנייה של המאמן בלייקרס, למעשה, כששאק כבר לא היה באזור ולא היווה סכנה עבור קובי. אבל חוסר החיבור עם פיל ג'קסון המאמן לא פגע כהוא זה בחיבור הכמעט מיידי לפיל ג'קסון המורה. במהלך הקיץ ההוא הפגיש ג'קסון בין בריאנט לג'ורג' מאמפורד, פסיכולוג ספורט ומומחה למיינדפולנס. לדברי בריאנט, המפגש הזה היווה נקודת מפנה בקריירה שלו. כשליחו של ג'קסון, מאמפורד חשף את קובי לעולם רוחני חדש ותרגל איתו מדיטציות מדי בוקר. מאמפורד הלך על חבל דק מאוד: מצד אחד מטרתו הייתה להפיג את החרדה שמכרסמת בבריאנט, ומצד שני הוא השתדל מאוד שלא לעקר את יצר התחרותיות המפותח שלו, שחלקו הוא תוצר לוואי של אותה חרדה.

        "בהתחלה בריאנט לא הבין על מה הוא מבזבז את הזמן שלו. הוא לא האמין שבמקום ללכת לעבוד על הזריקה שלו, הוא צריך לשבת על הרצפה בחדר חשוך, לעצום עיניים ולעשות מדיטציה. העולם הזה היה זר לו לחלוטין", נכתב במגזין "וייס".

        ב-2004, אחרי שג'קסון ושאקיל עזבו והותירו את הלייקרס בידיים הבלעדיות של הבלאק ממבה, קובי היה אסיר תודה. לא רק על שלוש האליפויות, אלא גם - ואולי בעיקר - על השינוי שחל בחייו. המדיטציות ומאמפורד הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת חייו של קובי כספורטאי וכאדם החל מאותה פגרה.

        "האם אנחנו מסתדרים זה עם זה? לא", הודה בריאנט ב-2004 בראיון לסוכנות AP, "אבל בלעדיו לא הייתי לומד כל כך הרבה על הצד המנטלי של המשחק. בזכותו הפנמתי את זה, הבנתי כל מיני ניואנסים קטנים, הפכתי להיות אדם טוב יותר. בעונה הראשונה של פיל בלייקרס הייתי בן 21, ומיד צללתי יחד איתו לתוך המדיטציה. תמיד ידעתי שלמשחק הזה יש משמעות עמוקה יותר מאסטרטגיה ותרגילים, ואיתו גיליתי את המשמעות הזו. לומר שפיל הגביל אותי בתור שחקן יישמע משוגע לגמרי. אנחנו לא צריכים לצאת לארוחות ערב ביחד כדי שתהיה בינינו מערכת יחסים פורייה".

        מאמן לוס אנג'לס לייקרס פיל ג'קסון לצד קובי בריאנט (AP)
        מפגש ששינה אותו לנצח, למרות כל המשקעים. קובי בריאנט עם פיל ג'קסון (צילום: AP)

        העונה עצמה, למרות הקיץ המכריע, לא הייתה יוצאת דופן עבור בריאנט מבחינה אישית. כשבבליצ'ר ריפורט דירגו את כל העונות של קובי ב-NBA, עונת 1999/200 דורגה רק במקום ה-13. בריאנט אמנם חצה לראשונה את בקריירה את ממוצע 20 הנקודות למשחק, נבחר לחמישייה השנייה של העונה ולחמישייה הראשונה של שחקני ההגנה, ואפילו נתן נוקאאוט לאלן אייברסון במפגש הבא ביניהם, אבל זו היתה העונה של שאקיל, שגרף את מירב השבחים.

        ובכל זאת, בקיץ ההוא נטמנו הזרעים לכל מה שבא אחר כך: האליפויות, התארים האישיים, ההצגות ההיסטוריות, סלי הניצחון ועוד אינספור רגעים בלתי נשכחים של אחד מהגדולים אי פעם שתמיד היה כזה, אבל רק בקיץ 1999 הבין איך להביא את זה לידי ביטוי.

        קובי בריאנט בקיץ 1999 (GettyImages)
        מכאן הוא רק גדל. קובי בקיץ 1999 (צילום: GettyImages)