לשמוע על מותו של קובי במגרש. הכי סמלי, הכי מצמרר, הכי קשה

יד אליהו, אמש (ראשון), שעה 20:37. שחקני מכבי תל אביב מתייצבים לחימום האחרון לפני הדרבי, כשבסוף הדבוקה עולה במדרגות אמארה סטודמאייר. הוא נכנס בריצה, קופץ באוויר מדי כמה צעדים, ומכה באגרופיו על החזה. האיש שעבר הכל מגיע בגיל 37 לקבוצה חדשה ולחוויה חדשה, ומצית בעצמו את ההתרגשות. לא רק שאינו מנסה להסתיר אותה, ניכר עליו שהוא נהנה להחצין אותה.

השעה 21:51. דקה לפני הבאזר למחצית, יורד סטודמאייר בפעם הראשונה מהמגרש. בשבע דקות הוא הספיק לקבל סטנדינג אוביישן מהקהל, לקלוע שבע נקודות, לנהל טראש טוק קצר ומחויך עם מארק ליונס, ולוותר על הטבעה מהדהדת בשביל לייאפ שקט וקליל.

ואז הכל נגמר. אחד מאנשי הצוות במכבי לוחש על אוזנו של אמארה את הבשורה המרה. קובי בריאנט איננו. והדרבי, והכדורסל, והתוצאה, כולם הפכו ברגע אחד לחסרי משמעות.

"אני מרגיש כאילו לא הייתי כאן", סיפר סטאט לפני שעזב את ההיכל, והגדיל לתאר את התחושה שהייתה מנת חלקם של כל האחרים. אלא שהאחרים, בניגוד אליו, מעולם לא פגשו את בריאנט. הם בסך הכל גדלו עליו, העריצו אותו, אהבו ושנאו אותו בו זמנית, והקיצו בשעות לא שעות רק כדי לראות אותו משחק.

הוא שיחק נגדו לא פעם, וגם קצת לצידו, היה חברו הטוב, וסיפר בעבר שחלם לכתוב יחד איתו ספר ילדים.

בהפסקת המחצית הוקרנו על קוביית המסכים הצילומים מזירת האסון בארה"ב. התחושה הייתה שזו הפסקה ארוכה מהרגיל. ספק כמה טקטיקה דוברה בחדרי ההלבשה; השחקנים מיאנו לשוב למגרש, וכשעשו זאת, נראו חיוורים - ובעיקר חסרי חשק ויכולת להתרכז בדבר הזה שבריאנט הכי אהב לעשות, ועשה הכי טוב.

הלוא אין יותר סמלי מלשמוע על הטרגדיה הנוראה הזו במגרש כדורסל. אין יותר מצמרר מזה. אין יותר קשה מזה.

סקוטי ווילבקין עלה כשהוא תופס את הראש. נדרשו לו כמה שניות לנער את עצמו ולקחת את הכדור. סטודמאייר ויתר לחלוטין על החימום, וחזר לזירה רק 20 שניות לפני תום ההפסקה. הוא התיישב מיד על הספסל, ראשו בין ידיו, דואג להותיר את המגבת על כתפיו, כדי שתספוג את הדמעות שיצוצו מדי כמה שניות, ומתקשה להאמין לאיזו סיטואציה סוריאליסטית נקלע.

גם הקהל הפסיק להתעניין במשחק. כולם נצמדו לטלפנים הסלולריים בשעה שהידיעות והדיווחים החלו לשטוף את ההיכל. ועם פתיחת הרבע השלישי, כשהאוהדים בצהוב קראו בשמו של קובי, הזרים האמריקאים של שתי הקבוצות החליפו מבטים ביניהם. לנזל סמית' ג'וניור ואלייז'ה בריאנט שוחחו בקצרה, ורק אז חזרו לשחק.

37 פעמים נפגשו בריאנט וסטודמאייר במגרשים השונים ב-NBA. קובי ניצח 22 פעמים, אמארה 15; קובי קלע 29 נקודות בממוצע, אמארה התייצב על 20.1; קובי קלע 45 בערב השיא נגד חברו/יריבו, אמארה הגיע ל-42; הם שיחקו זה נגד זה לראשונה ב-2003, ובפעם האחרונה - ב-2016 - נפרדו רק בתום הארכה; לקיץ אחד, באליפות אמריקה ב-2007, איחדו כוחות ושיחקו יחד בנבחרת ארה"ב. זה היה התואר היחיד שבו זכה סטאט עד שהגיע לישראל. כעת הוא נאלץ לשמוע על מות רעהו, ולהמשיך איכשהו לשחק כדורסל.

נדמה היה שתחת השפעת ההלם, אמארה לא ייקרא שוב לפשוט את האימונית. אפילו לשבת על מקומו הוא לא הצליח; במחצית הראשונה תפס את המקום הקרוב ביותר לעוזרי המאמן, והקפיד להיות הראשון שייגש לחבריו החדשים ברדתם לפסקי הזמן. במחצית השנייה מיהר לקום ולתפוס את מושבו מאחור, על אופני הכושר.

סטודמאייר ידע שכל המבטים מופנים אליו. הוא רגיל לכך כבר שנים. הפעם העדיף להימנע מתשומת הלב.

לפני הרבע האחרון נערך טקס קצר לזכר האגדה שכבר איננה. סטודמאייר תחב את ראשו בתוך החולצה, ופרץ בבכי. יאניס ספרופולוס, שהכניס אותו לשחק רק 49 שניות קודם לכן, הבין שבמצב הזה גם גדול המקצוענים לא יכול לשחק. הוא החזיר אותו לספסל, לפחות לעוד כמה דקות.

את הופעת הבכורה שלו בצהוב סיים אמארה על הפרקט. כשנשמע הבאזר האחרון, הוא נעצר באזור קו העונשין ולא זז במשך שניות ארוכות. הוא החליט שחילופי המחוות עם חבריו ויריביו יחכו רגע. הוא היה צריך לעבד את מה שעבר, לנשום לרגע, להבין שהדיסוננס הבלתי אפשרי הזה סוף סוף מאחוריו. הסיוט נגמר, ובעצם רק מתחיל.

"לא חשבתי שאהיה מסוגל לשחק. החדשות האלה לקחו אותי למימד אחר, אבל ידעתי כמה המשחק הזה חשוב, אז ניסיתי למצוא דרך. לא היה לי קל", הודה סטודמאייר בסיום, והפגין תכונה כל כך בסיסית, שאפשר להגדירה רק במילה אחת: אנושיות.

אנושיות, אתם יודעים. לא כל מי שהיה אתמול בהיכל יודע מה היא.