הכי ווינר, הכי גבר: הסיבה שבגללה המוות של קובי בריאנט נגע בכולנו

למה זה כל כך בועט בנו?

ישבתי עם חבר טוב כשהתפרסמו החדשות על קובי ומיד נזכרנו שהיינו ביחד גם כשמגדלי התאומים נפלו. עכשיו תגידו, איך אתה משווה לעזאזל בין אלפי הרוגים בפיגוע עצום לבין התרסקות מסוק שהרגה תשעה אנשים, שאחד הוא כדורסלן מאוד מפורסם לשעבר ואחת היא בתו בת ה-13? איך?

ככה.

בעיניי לפחות יש רף מסוים שמעבר לו כבר אין דרגות לשוק ולהלם. זה פשוט על המקסימום. 11 בסולם של 1 עד 10. כמו שיש הבדל בין אפור לשחור אבל בין שחור ממש ממש כהה לשחור ממש ממש ממש כהה לא נשים לב להבדל, אז ככה זה בסולם השוק. לצערנו עוד נחווה בחיינו דברים כואבים יותר, שישפיעו עלינו יותר, מן הסתם, אבל ככל שזה נוגע להלם ראשוני, לרגע שבלתי ניתן לתפוש בעזרת המחשבה, אתמול קיבלנו שוב אירוע שפשוט נכנס לקטגוריה של מגה שוק.

במשך שעות אני מנסה להבין למה זה כל כך בועט. כי הוא מפורסם? כי הוא היה ממש טוב בכדורסל? כי הוא אחד הסופרסטארים האמיתיים הבודדים שנראה כגרסה עוד יותר טובה של עצמו אחרי הפרישה? בגלל האירוניה הנוראית לפיה הכדורסל בעצם הוא שקנה לו את המסוק הזה והחיים האלה ונתן לו את היכולת לדלג מעל פקקים ביחד עם בתו - בדרך למשחק כדורסל?!

אני חושב, לפחות לגביי, שמה שהכי השפיע במקרה שלו זה שהוא היה הכי גבר. עזבו עכשיו את הסמנטיקה הסקסיסטית - ואני יודע וזוכר את תביעת האונס שנסתיימה בהסדר מחוץ לבית המשפט - קובי היה גבר-גבר. לא מושלם, לא תמיד אדם טוב, לא חבר טוב לקבוצה, במופע הפרישה המתמשך של עצמו הוא למעשה הטביע עמו עונות של הלייקרס. סבבה. הכול נכון.

אבל הוא היה גבר-גבר.

הוא דילג על הקולג' ונכנס לליגה ישר מהתיכון, התגבר על סיפתח מג'עג'ע בליגה ובפלייאוף, אפילו לא היה שחקן חמישייה (ב-NBA LIVE 97, המשחק הראשון שהכיל את דמותו, תמיד שמתי אותו בחמישייה למרות המציאות), ולקח אליפויות גם כרובין וגם כבאטמן. ותראו את האימג'ים הזכורים לו פרט לחמש הטבעות: זורק שתי זריקות אחרי שקרע את האכילס, משחק מחצית שלמה עם פיקה שבורה, קולע 81 נקודות על הראש של טורונטו, ואיך לא - לא ממצמץ כשבארנס כאילו הוא מפגיז לו את הפנים עם כדור. אפס תזוזה. ממבה.

וכמובן שגולת הכותרת היתה משחק הפרישה מול יוטה. אלו היו דמדומי קובי, ועדיין, הוא הראה שההצגה והמיתוס שלו חזקים אפילו מהכדורסלן שהוא, וקלע 60 (!) נקודות ב-50 (!!!) זריקות. לטוב ולרע - לא היתה בו טיפת בושה. לרע ולטוב, לא היה אכפת לו משום דבר פרט ללנצח את כולם. כולל את אלו שהכי קרובים אליו. אבל על אמת. הוא אפילו אמר, וסליחה אם אני משבש קצת: חברים באים והולכים, אליפויות נשארות לנצח.

לא כולנו אוהבים את קובי ולא כולנו אוהבים את כל מה שעשה, אבל בכל אחד מאיתנו יש קובי במינון מסוים. כי לפחות בעיניי בריאנט הוא באמת מיתוס, אשכרה גישה לחיים. רוע שחייב להיות בכל אחד מאתנו, אולי לא יותר מדי, אבל בטח שלא פחות מדי. אי אפשר להצליח בחיים האלה בלי שיהיה בך קצת מזה. חספוס. אגואיזם. ההבנה שאתה הכי חשוב ואתה הכי טוב ושהכל מגיע קודם כל לך ושאף אחד לא יכול לעזור לך כמו שאתה יכול. האמת, בלי קשר לכדורסל בכלל, הלוואי שהיה בי קצת יותר קובי.

ווינר כמוהו חייב היה להמשיך לנצח את כולם גם אחרי הקריירה - אז הוא זכה באוסקר על מכתב הפרישה שלו. דיר בסקטבול, כדורסל יקר, הוא נפרד. אני ממליץ על הסרטון הזה אלף המלצות, אבל הרגע שתמיד שבר אותי לטובה בכל פעם שציפיתי בו מגיע בהתחלה, כשקובי מספר איך היה מגלגל את הגרביים של אבא לכדי כדור וזורק אותו בחדר ובדמיונו הוא נקלע לסל באולם האגדי של הלייקרס. קובי היה כל כך גבר, כל כך מעל החיים האלה, שתמיד ריגש אותי לדעת שגם הוא היה פעם ילד. גם אני בחדר דמיינתי את עצמי זורק שלוש שניות לסיום של גמר, ואמנם קובי הגשים את החלום ואני לא, אבל היי - זה ששנינו חלמנו את אותו החלום, לא נחשב למשהו?

ופה אני מגיע לשיא של האסון מבחינתי. כי אם בהתחלה זו היתה לצד הטרגדיה העצומה הזדמנות עילאית להחיות לתמיד את חייו, מורשתו, פגמיו ומעלותיו של קובי בריאנט, על הפרקט ומחוץ לו - אחרי כל הומאז' אייקוני שמציין מה שהוא עשה אתה קולט שהיא לא. שהבת שלו ג'יג'י פשוט נהרגה איתו. בלי קשר למידת האימה שאוחזת בכל הורה שרק חושב על הרגע הזה, יש משהו שעוד יותר מעצים את הסיפור.

כי הקריירה של קובי תחיה לנצח, והקריירה של ג'יג'י אפילו לא החלה לחיות. בעינינו. אבל ברור שבעיני קרוביה היא עולם ומלואו. וכמו שכולנו נזכרים עכשיו בכל רגע של בריאנט, אפשר היה לעשות סרטונים וכתבות על הרגעים הגדולים שלה. איך התחילה ללכת, החיוך הראשון, הפעם הראשונה בה אמרה אבא, הפעם הראשונה בה היא עצמה גלגלה את הגרביים של קובי לכדי כדור ודמיינה איך היא מנצחת משחק על הבאזר. איך שכשאנשים היו מבקשים ממנו להביא בן זכר היא אמרה - זה בסדר, אני אהיה היורשת.

אין פה רצון לגרום לאף אחד להתאבל בכוח על ילדה שהוא לא מכיר וברור שילדות וילדים נהרגים כל הזמן ואפילו בתאונה הזו מתו עוד שבעה אנשים שלפחות כרגע מיוחסים הרבה פחות.

ובדיוק עם זה אני רוצה לסיים: כי פה נכנסת ההבנה, למה כל כך קשה לי עם מה שקרה. כי במסוק הזה היו עוד שמונה אנשים, ג'יג'י שחלמה על קריירה כמו של אבא ועוד שבעה אלמונים. לעד הדבר הכי גדול באיך שהלכו יהיה לצד מי הלכו. אגדה חסרת תוקף. שם שכל העולם עוצר בגללו. כשהאש בערה הזמן קפא. אז למה הוא מקבל את כל מה שהם לא?

וזה ברור למה, ברור ומחריד כאחד. וזה לא רק כי הוא מפורסם ומוצלח ופרובוקטיבי. לפחות בעיניי זה בגלל שהוא קובי, גבר-גבר, אחד שלא פוחד מכלום, אייקון גדול מהחיים, או בקיצור - מישהו שלא אמור למות מתאונה שהורגת אנשים רגילים, בטח שלא גבעה או כוח המשיכה. החיים מרגישים שבריריים גם ככה, ומבחינתי ההתרסקות הזו היתה עוד סימן מבאס לכך שאף אחד פה לא באמת חסין משום דבר. ולא משנה כמה פעמים בחיים נחטוף את הסטירה הזו, היא תמיד תכאב במקסימום.

שתי קריירות הלכו.
והרי שגם הוא היה שתי קריירות.
8...
24...
עד כדי כך גדול היה, ששתי גופיות שונות עלו לתקרה כשפרש. אשכרה מגדלי התאומים.