בווידאו: מסיבת העיתונאים המלאה לאחר המשחק הנדיר
ב-8 בדצמבר 2015 הגיע קובי בריאנט בפעם האחרונה לאולם אייר קנדה סנטר של טורונטו, למפגש אחרון בהחלט עם הראפטורס. כמו שאר קבוצות ה-NBA, גם הקנדים הכינו טקס פרידה חגיגי מהבלאק ממבה. כמות הצופים הגבוהה בתולדות המועדון - 20,163 אוהדים - קראה בשמו של כוכב הלייקרס שוב ושוב וגרמה לו להתרגש כהוגן. "וואו! וואו!" אמר בסיום. "זה פשוט מדהים".
מה שהיה פחות מדהים זה שבסרטון ההוקרה שהוקרן לפני כדור הביניים הראשון, לא היה זכר למפגש המפורסם ביותר של בריאנט עם הראפטורס - למשחק האיקוני בתולדותיו, לאחת ההופעות האישיות הגדולות בתולדות הענף. "אני לא ממציא את זה", צייץ העיתונאי האמריקאי מארק מדינה, "נאמר לי שבכירים בראפטורס החליטו שלא לכלול את 81 הנקודות של קובי בסרטון ההוקרה".
כן. בדיוק עשר שנים חלפו מאז הערב המדהים ההוא, ובטורונטו עדיין מלקקים את הפצעים. פייר? אפשר להבין אותם.
לעמוד הפייסבוק של וואלה! ספורט NBA
הלייקרס נכנסו לעונה ההיא אחרי העונה הגרועה ביותר של המועדון מזה למעלה מעשור: ב-2004/05, אחרי שליחתו של שאקיל אוניל למיאמי, סיימה אחת משתי הקבוצות המפוארות בתולדות הליגה עם מאזן עגום של 48:34, כשברקע שלל ביקורות נגד סגנון המשחק וההתנהלות של קובי - כולל מבית. בספרו The Last Season: A Team in Search of Its Soul, שעסק בעונת 2003/04 של הלייקרס, כינה פיל ג'קסון את הבלאק ממבה "בלתי ניתן לאימון". ואילו, בקיץ 2005 שב הזן מאסטר לכס המאמן, והפעם, בניגוד לעבר (עם שאקיל) ולעתיד (עם פאו גאסול ולמאר אודום ואנדרו ביינום), זו היתה הקבוצה של קובי באופן מובהק, וגם זה היה הגיוני: להוציא את אודום, קשה היה למצוא בסגל כשרונות כדורסל נוספים. למעשה, המצב היה כל כך רע עד שהקלעי השלישי בטיבו בקבוצה באותה עונה היה סמוש פארקר; הרביעי כריס מיהם; החמישי קוואמי בראון; השישי דוון ג'ורג'; השביעי לוק וולטון, ומוטב שנעצור פה.
פיל ג'קסון בוודאי לא השתגע על כך, אבל בשלב די מוקדם של העונה גם הוא הבין שהסיכוי היחיד שלו לנצח הוא לשחרר קצת את החבל, ולהעניק לכוכב שלו משהו שהתקרב ליד חופשית. ובדרך כלל, כשנותנים לקובי בריאנט יד חופשית, הוא יזרוק גם אותה לסל בפייד-אוויי מאיזור העונשין. במשחק השמיני באותה עונה קלע 42 נקודות מול הניקס, במשחק ה-12 המטיר 46 נקודות על הראש של ניו ג'רזי, במשחק ה-21 צלף 43 מול דאלאס, במשחק ה-23 41 מול וושינגטון. לא היה סקורר קטלני יותר בליגה, ובו בזמן, מעטים האמינו שהסגנון הזה באמת מסוגל להביא ללייקרס הישג משמעותי מלבד את מלכות הסלים לאגדה המתהווה שלהם.
ואז, במשחק ה-24 של העונה, הפסידה הקבוצה מעיר המלאכים 76:74 ליוסטון, וקובי, שקלע 24 נקודות, היה עצבני. את כל העצבים הללו הוא הוציא במשחק שלאחר מכן, ב-20 בדצמבר, מול דאלאס - אותה דאלאס שתסיים עם המאזן השני בטיבו במערב ותיעצר רק בגמר. הפעם, קלע 24 נקודות כבר אחרי 16 וחצי דקות. זה נגמר ב-62 נקודות, בלי לשחק ולו שנייה אחת ברבע האחרון. למעשה, כשירד לספסל הוליך בעצמו 61:62 על המאבריקס (התוצאה הכוללת הראתה על 61:95) - הפעם הראשונה בעידן שעון ה-24 ששחקן מוביל על קבוצה שלמה בסיום שלושה רבעים. "הייתי כל כך מתוסכל מההפסד ההוא, שהחלטתי שאני פשוט הולך להוליך אותנו לניצחון", אמר בסיום. בארצות הברית טענו שפיל ג'קסון אמר לכוכב שלו שהוא מוכן להחזיר אותו לפרקט אף שהמשחק היה גמור ברבע האחרון, כדי לשפר עוד יותר את הסטטיסטיקה העילאית גם ככה, אך קובי סירב. "לא בשביל זה אנחנו מנצחים. רצינו לנצח את המשחק, וכבר ניצחנו אותו", אמר.
אבל ההצגה הבלתי נשכחת מול המאבריקס היתה בסך הכל חזרה גנרלית לדבר האמיתי.
ב-7 בדצמבר 2005 הגיעו הלייקרס לטורונטו, וניצחו 91:102 על אף שקובי בריאנט קלע 11 נקודות בלבד - שיא שלילי לעונה ההיא, שתסתיים עם ממוצע של 35.4 נקודות לערב. חודש וחצי לאחר מכן, נפגשו השתיים לקרב חוזר, הפעם בסטייפלס סנטר. בנקודה הזו ניצבו הראפטורס על מאזן של 26:14, ואף שחוו תקופה לא רעה, עדיין היה מדובר בקבוצה שפתחה את העונה עם רצף בן תשעה הפסדים, קבוצה לא מוכשרת במיוחד שתסיים את 2005/06 עם המאזן ה-26 בטיבו (56:26), קבוצה שמלבד כריס בוש, קלעיה המובילים היו מייק ג'יימס, מוריס פיטרסון, צ'רלי וילנואבה וג'יילן רוז הוותיק. ובכל זאת, הפתיחה היתה כל כולה של האורחת, שנטלה את ההובלה. קובי קלע 14 נקודות ברבע הראשון, ו-12 בשני. על פניו, 26 נקודות במחצית הראשונה זה לא רע בכלל, אבל לבריאנט כבר היו כמה וכמה משחקים של 50 נקודות או יותר בקריירה, כך שספק אם חבריו לקבוצה, היריבים, המאמנים, האוהדים, ציפו שכל הסיפור הזה יתפתח למשהו היסטורי. בטח כשהלייקרס בפיגור דו-ספרתי של 63:49.
קצת פחות משלוש דקות בתוך הרבע השלישי ביצע קוואי בראון עבירה על מוריס פיטרסון, שקלע פעמיים מהקו וקבע יתרון שיא - 53:71. בנקודה הזו, בפיגור 18 נקודות מול אחת הקבוצות הגרועות בליגה, קובי איבד סבלנות. "הוא היה עצבני", אמר למאר אודום בסיום, וכשנשאל מה בריאנט אמר באותם רגעים, השיב הפורוורד הוורסטילי: "כלום. וזה המצב הכי מפחיד".
מפחיד עבור החברים לקבוצה, עבור היריבים, עבור כולם.
מאותו רגע ואילך, כפי שקרה לו לא פעם בקריירה, הבין קובי שאם הוא רוצה לנצח, הוא יצטרך לעשות את זה בעצמו, ואם זה אומר לזרוק בכל התקפה - ובכן, המטרה מקדשת את האמצעים. אחרי הנקודות של פיטרסון מהעונשין קלע הבלאק ממבה שלושה ג'אמפים רצופים - שניים מהם מחוץ לקשת - ובסך הכל, הפציץ לא פחות מ-27 נקודות ברבע השלישי, עם 11 מ-15 מהשדה, תוך שהוא מחזיר לבד לגמרי את קבוצתו מהבור הגדול, והופך מינוס 18 לפלוס שש עם העליה לרבע האחרון. "אחרי הרבע השלישי למאר אודום אמר לי - אתה לא תצליח להגיע ל-60 נקודות. באמצע הרבע האחרון הוא אמר לי - לא תצליח להגיע ל-70", נזכר כוכב הלייקרס ב-2013.
כן, כפי שכבר הבנתם, קובי הגיע ל-60, ואז הגיע ל-70: היד שהחלה ללהוט ברבע השלישי נשארה רותחת גם ברביעי, וב-12 הדקות המכריעות קלע בריאנט 28 נקודות ב-7 מ-13 מהשדה, תוך שהוא מספק את כל הארסנל שהפך אותו לאחת ממכונות ההתקפה הקטלניות בתולדות הענף: בפנים, בחוץ, בין לבין, בג'אמפים או בליי-אפים, מחוץ לקשת (7 מ-13 במשחק כולו) או מהעונשין (18 מ-20). לטורונטו פשוט לא היתה תשובה. "הדבר המסובך עבורנו היה שהוא קלע זריקות קשות", יגיד המאמן סם מיצ'ל בסיום. "ברבע השלישי אני חושב ששמרנו עליו טוב, לעתים עם שני שחקנים. הבאנו עליו דאבל טים, והוא עבר בין השחקנים. ניסינו לשחק מולו איזורית, והוא פשוט זרק. ניסינו בוקס-אנד-וואן, מה שלא עשיתי מאז הקולג'ים". כריס בוש הוסיף: "פשוט הסתכלנו עליו זורק. הוא לוקח זריקות שאתה לא חושב שייכנסו, ולפתע הוא נכנס לקצב, כך שקשה לעצור אותו. זרקנו עליו שלושה וארבעה שחקנים, אבל זה נראה כאילו אף אחד לא היה מסוגל לשמור עליו הערב".
על אף הדברים של המאמן וכוכב המפסידה, האמת היא שברוב הזמן קובי לא קיבל שום דאבל-טים (הנה, תראו את התקציר). ברוב המשחק שמר עליו - כלומר, ניסה לשמור עליו שחקן בודד. אחד מהם היה ג'יילן רוז, שאמר ל"גרנטלנד": "אני זוכר שפעם אחת ירדנו לטיים אאוט, אני ומייק ג'יימס ועוד כמה שחקנים ואמרנו לסם מיצ'ל - היי, קואוץ', אתה חושב שאולי כדאי לעשות דאבל טים על הבחור הזה? אולי לתת למישהו אחר לנצח אותנו? זה עשוי לעזור". טרייסי מקגריידי סיפר ששוחח אחרי המשחק עם אותו מייק ג'יימס, "והוא אמר לי שהם לא הביאו עליו אפילו דאבל טים אחד כל המשחק. הייתם חושבים שאחרי שהוא קולע 40, תשלחו עליו שניים או שלושה שחקנים. אולי כשהוא מגיע ל-50? ל-70? מה אתם עושים, משחקים אחד על אחד?" ג'יימס עצמו אמר זמן מה לאחר מכן: "כן, הייתי מאוכזב. לא עשינו דאבל טים. נתנו לו לעשות מה שהוא רוצה והוא קלע כל זריקה שלקח".
למעשה, קובי קלע 28 מ-46 הזריקות שלקח מהשדה, בדרך ל-55 נקודות במחצית השנייה (לעומת 41 של טורונטו כולה) ו-81 נקודות בסך הכל (שני ל-100 הנקודות ההיסטוריות ההן של ווילט צ'מברליין). שמונים ואחת נקודות. ללייקרס, כקבוצה, היו חמישה משחקים עם פחות מ-81 נקודות באותה עונה. כשירד לספסל, 4.2 שניות לסיום, קיבל הממבה קריאות "MVP! MVP" מ-18,997 הצופים שאכלסו את סטייפלס סנטר, שניסו להבין בדיוק במה חזו, בדומה לקובי, חבריו לקבוצה וצוות האימון.
"אפילו בחלומות שלי לא פנטזתי על דבר כזה", אמר קובי בסיום. "זה פשוט קרה. קשה להסביר את זה. זה לא כאילו מישהו הכין את זה עבורי מראש, פשוט רציתי לנצח, בגלל זה התחממתי. זה הפך למשחק מיוחד. אשקר אם אגיד לכם שאני מבין מה קרה". חברו לקבוצה דוון ג'ורג' הוסיף: "מעולם לא חשבתי שאראה היסטוריה שכזו. אני לא יכול להגיד לכם מאיפה זה הגיע. הוא פשוט תקף, תקף, תקף - בכל פעם שקיבל את הכדור". פיל ג'קסון, שראה דבר או שניים בקריירת האימון שלו, יצא מגדרו גם כן: "זה היה מחזה מדהים. זו היתה רמה אחרת. כבר ראיתי כמה משחקים יוצאי דופן, אבל דבר כזה מעולם לא ראיתי". הבעלים ג'רי באס סיכם זאת טוב מכולם ככל הנראה: "אתה יושב ומסתכל, וזה כאילו נס מתפתח לך מול העיניים ואתה לא מצליח לעכל אותו. הדרך הכי קלה להסתכל על זה היא לחשוב שכולם זוכרים אם ראו משחק של 50 נקודות. לקובי היו 55 נקודות במחצית השנייה".
55 נקודות, אגב, זה שיא הקריירה של קארים עבדול ג'באר. מייקל ג'ורדן היה זקוק להארכה כדי להגיע ל-69. אלג'ין ביילור, שהיה אמון על שיא הנקודות הקודם של הלייקרס, קלע 71 על הניקס ב-1960. וזה לא כאילו קובי זרק הרבה יותר משחקנים אחרים כדי לרשום את תצוגת הקליעה השנייה בטיבה בתולדות ה-NBA. כן, הוא לקח במשחק ההוא 46 זריקות מהשדה - המון, לכל הדעות, אך למייקל ג'ורדן היה משחק של 49 זריקות מהשדה, אותו סיים עם 64 נקודות; לכריס וובר היה משחק של 47 זריקות, אותו סיים עם 51. ולשם השוואה, בשאר המשחקים שזרק כל כך הרבה, היה קובי הרבה פחות יעיל: כשזרק 45 פעמים במרץ 2007 קלע 58 נקודות, כשזרק 44 פעמים בינואר 2008 קלע 53, וכשעשה זאת שוב בינואר 2008 קלע 48 "בלבד". ווילט, אגב, נזקק ל-63 זריקות מהשדה כדי להגיע למאה נקודות (אם כי בתקופתו קו השלוש עדיין היה בגדר חלום רחוק בלבד).
ואם בווילט עסקינן, הרי שהיו חלק שטענו שההופעה של קובי מרשימה יותר, משום שהושגה במהלך משחק תחרותי של ממש. מארק שטיין מ-ESPN, למשל, שכתב בטור שלו: "אין וידאו של המשחק של ווילט, מה שמקשה על ניתוח ההישג, אבל באמת שאין צורך. החבר'ה שראו את המשחק והיסטוריונים יגידו לכם שהרבע האחרון שם היה עימות הלוך-ושוב בין קבוצה אחת שנואשת לעזור לווילט לשבור את השיא, ואחת אחרת שמנסה למנוע ממנו אותו. ווילט עצמו צוטט באתר של היכל התהילה כמכנה את הרבע הרביעי ההוא "פארסה"".
ואילו, לא כולם אהבו את מה שראו בקובי באותו ערב מול טורונטו - את מה שראו ממנו כמעט בכל משחק אחר, למען האמת. "זה מדהים, אבל יש לנו הרבה שחקנים בליגה שאם היו זורקים 70 זריקות, היו קולעים הרבה", צוטט מאמן מיאמי פאט ריילי כאומר. עוזר מאמן הלייקרס לשעבר טקס ווינטר הוסיף: "זו היתה הצגה, וזה מה שהקהל אוהב, אבל אני לא חושב שאפשר לזכות באליפות כשמשחקים ככה, ועל כן הייתי קצת מודאג מזה". וסקוטי פיפן, שראה כל כך הרבה תצוגות אישיות של מייקל ג'ורדן, הרגיש שהפעם יש פה משהו קצת אחר: "כדורסל זה משחק קבוצתי. אנשים באים לראות הצגות קבוצתיות. למרות שיחידים לעתים נוצצים, אין מקום לבחור שמתעלם מהחברים שלו לקבוצה עד למצב בו הם לא חלק מהמשחק".
גם בתקשורת היו שביקרו, אולם באופן כללי, ארצות הברית כולה התגייסה כדי לחגוג את ההצגה הנדירה. קובי לא עצר וסיים את חודש ינואר עם ממוצעים מטורללים של 43.4 נקודות למשחק (רק לווילט היה חודש פורה יותר), בדרך לממוצעיו הטובים ביותר בקריירה (31.1 נקודות), אך הסוף לא היה מפתיע במיוחד: קבוצה שהולכת לישון עם שחקן אחד - טוב ככל שיהיה - בדרך כלל לא מתעוררת אלופה, ולאחר שהוליכו 1:3 על פיניקס בסיבוב הראשון של הפלייאוף, הפסידו הלייקרס מודל 2005/06 4:3. הזן מאסטר נשאר, פאו גאסול בסופו של דבר הגיע והצטרף לקובי, לאודום ולאנדרו ביינום, בריאנט קצת השתפר בכל הנוגע לשיתוף החברים שלו לקבוצה, והוסיף טבעת אליפות רביעית וחמישית ב-2009 ו-2010. מעניין לדעת כיום, כשהוא כבר מתחיל לסכם את הקריירה ולהביט לאחור, אילו ימים מעלים לו את החיוך הגדול ביותר: הניצחונות הגדולים בגמר, או הצגות הקליעות הנדירות ההן, שלא הובילו לשום מקום. לכאורה, התשובה ברורה - אבל אצל קובי, היא לא כל כך ברורה, וזה מה שהופך אותו לקובי. ב-2013 ערך בטוויטר מעין לייב-בלוגינג למשחק המיתולוגי, וסיפר שזו הפעם הראשונה שהוא צופה בו. כשנשאל על ידי החשבון של Nike Basketball איך זה הרגיש לחוות מחדש את המשחק ההוא, והשיב כמו שרק קובי בריאנט מסוגל להשיב.
"הרגשתי כאילו אני מביט על ציור של סלבדור דאלי".
