פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גדול מהחיים

      צילום: AP

      קובי בריאנט היה גיבור על מסוג אחר: לא על אנושי, לא בלתי מנוצח, אבל תמיד בשיאו כשהכל נראה אבוד, על סף קריסה. לכן המשפט "קובי מת" פשוט לא מתגלגל על הלשון, גם לא עוד עשרות שנים. רביץ נפרד מהאיש שיצא מכל מצב בזכות עקשנות ונחישות - עד הקרב הבלתי אפשרי אתמול

      קובי מת זה לא משפט הגיוני. קשה להסביר למה. משהו בו תמיד התנגד למימד הטרגי של הקיום האנושי, הצליח להתעלות מעליו. הוא היה חי כל כך רק לפני רגע, מצטייץ עם לברון ג'יימס על כך שהכוכב הטרי של הלייקרס בדיוק עבר אותו בטבלת קלעי כל הזמנים. השיאים שלו חיים, המורשת שלו חיה, רחוקה מלהתקרר, עדיין נמצאת בעיצומו של דיון.

      קובי מת והעולם מנסה להמשיך לחיות. בזמן שבמחשב השמועות מתאמתות, בטלוויזיה שוחק משחק כדורסל. הייתה שם קבוצה בצהוב עם אמארה סטודמאייר, שחקן בשם בריאנט ושחקן עם חולצה מספר 8 שעוד רגע יהיה ב-NBA. ובערוץ אחר היה שיר חדש של קובי. מרימי. ההתרחשויות בטלוויזיה איבדו הגיון, התעוותו.

      מעט לאחר מכן התחיל משחק של סן אנטוניו. על הספסל ישבו גרג פופוביץ' וטים דאנקן, שהיריבות שלהם עם קובי לאורך יותר מעשור הייתה אחת הגדולות בתולדות ה-NBA. הרגשתי שאין שני אנשים שנכון יותר להעביר איתם את הערב הזה, יושבים על המסך שלי ובוהים בחוסר עניין במשחק שמתרחש מולם. בשביל מה המשחק הזה מתקיים בכלל?

      קובי בריאנט (AP)
      כל התרחשות מסביב איבדה היגיון (צילום: GettyImages)

      כי ההצגה חייבת להימשך. זה האתוס האמריקאי, שקובי היה אחד מעמודי התווך שלו בחצי היובל האחרון. קובי בטח היה רוצה שהמשחקים יימשכו ובטח היה נותן הצגה ביום כזה. הוא תמיד התעלה כשהיה הכי פחות הגיוני, כשאף אחד אחר לא היה מצליח לתפקד. מנגנון ההגנה היחיד שהכיר היה לשחק כדורסל ממש טוב, זו הייתה הדרך שלו להתמודד עם כל מצב. גם עם משפט האונס שלו. כמה מהמשחקים הטובים ביותר שלו היו בימים בהם הגיע למגרש היישר מדיוני בית המשפט.

      הוא היה בשיאו ברגעים האלה, כשהכל נראה אבוד, על סף קריסה. לא היה שחקן שמפחיד יותר לשחק נגדו ביתרון 20 הפרש ברבע האחרון. לפעמים נדמה היה שאלה הרגעים היחידים שמעניינים אותו. במצבים האלה הוא באמת היה הממבה השחורה, נחש ארסי שמתביית על מטרה, נושך ולא מרפה עד שהמהפך מושלם. תשאלו את פופ ודאנקן, את פורטלנד של 2000, את סקרמנטו של 2002, קבוצות גדולות שהיו נותנות המון כדי שמשחקי פלייאוף מול הלייקרס יסתיימו לאחר שלושה רבעים.

      הבעיה הכי גדולה בהערכת הקריירה של קובי היא ההשוואה למייקל ג'ורדן. קשה היה להימנע מההשוואה הזו, הסגנון שלהם היה כמעט זהה וכל שחקן כנף שנחשב לטוב בעולם בזמן נתון חייב להתמודד עם ההשוואה. אבל מדובר ברף בלתי אפשרי, ניסיון לרדוף אחרי אלוהים שמוציא רע את כל מי שמנסה.

      קובי בריאנט (AP)
      כשהכל נראה אבוד - הוא פרח. קובי (צילום: AP)

      קובי התעקש להמשיך לנסות, משימות בלתי אפשריות מעולם לא הפחידו אותו. ודווקא העקשנות הזו היא התכונה שבאמת מאפיינת אותו. בעוד שאחד ממאפייני הג'ורדניות זה חוסר המאמץ בו הגדול מכולם משיג את מה שהוא רוצה (למרות שמאחורי הקלעים הושקע בכך מאמץ רב), קובי הפך לאהוד ונערץ יותר ככל שנחשפו טפחים רבים יותר ממוסר העבודה הפסיכי שלו. ההבנה שהוא הגיע לאן שהגיע קודם כל בגלל שהוא עובד קשה יותר מכל אחד אחר כתבה פרק חדש, את הפרק החשוב ביותר, בסיפור שלו.

      כך, העקשנות הזו היא הגורם המאחד בין שתי התכונות שעבורי מייצגות את קובי יותר מכל דבר אחר: מוסר העבודה חסר התקדים והאמונה הבלתי מתפשרת ביכולת להגשים את הבלתי אפשרי, כולל הרדיפה אחרי מייקל. לכן, התקופה שבשבילי מייצגת אותו יותר מכל אחת אחרת התרחשה בסוף מרץ ותחילת אפריל של 2013. יותר מהאליפויות, סלי הניצחון, התארים האישיים, משחק 81 הנקודות או עונת 35 הנקודות, אזכור את התקופה בה לקח קבוצה בעונה איומה (העונה הכושלת עם דוויט הווארד וסטיב נאש) והחליט שהוא עושה כל מה שניתן כדי להביא את הקבוצה הזאת לפלייאוף כנגד כל הסיכויים.

      במשחקים האחרונים של העונה הרגילה הזו, כשהוא מתקרב לגיל 35, קובי שיחק מעל ל-40 דקות בכל משחק, כולל משחקים של 48 ו-47 דקות. הוא סיפק שורות סטטיסטיות מטורפות, כולל משחק של 47 נקודות, והוביל מהפך אחרי מהפך כדי להשיג שישה ניצחונות בשבעה משחקים ולהדביק את הפער מהמקום השמיני במערב. אך שני משחקים לסיום העונה, לאחר עוד 45 דקות רצופות נגד גולדן סטייט, הוא קרע את גיד האכילס. הוא הספיק לקלוע את זריקות העונשין שקיבל כדי לעזור לנצח את המשחק, אך בכך סיים.

      זה היה הרגע בו הקריירה של קובי מתה, הרמז הראשון לאנושיות הבלתי נסבלת שלו. הוא אמנם ניסה לחזור, אך כבר לא היה אותו שחקן. בכתבה שהכנתי על אותו הרגע השוויתי אותו לאיקרוס, הגיבור המיתולוגי שעף קרוב מדי לשמש עד שהכנפיים שלו נשרפו, השוואה שהופכת למצמררת היום.

      קובי בריאנט עם מייקל ג'ורדן (AP)
      לא חשש לקחת על עצמו משימות בלתי אפשריות. קובי עם ג'ורדן (צילום: AP)

      אך גם הקרע בגיד האכילס לא באמת עצר אותו. קובי אמנם הסתפק בסיבוב פרידה כשחקן, אך מיד התנפל על אפיקים אחרים ובאותה עקשנות אופיינית הספיק לזכות באוסקר כמפיק של סרט אנימציה קצר ומרגש המבוסס על מכתב הפרישה שכתב. הוא בוודאי כבר שקד על הפרוייקטים הבאים שלו, ובינתיים התמקד בגידול הבנות שלו, שאת אחת מהן הוא לקח למשחק כדורסל אתמול.

      הספורטאים הגדולים ביותר הם כמו גיבורי על: גדולים מהחיים, בלתי מנוצחים, נותנים לנו משהו לצפות לו ולהאמין בו. אך קובי תמיד הזכיר לי דמות בדיונית קצת שונה, הוא הזכיר לי את ג'ון מקליין מסרטי 'מת לחיות'. הגיבור האנושי כל כך שבזכות עקשנות ונחישות תמיד מוצא את הדרך לצאת מתסבוכות בלתי אפשריות. הגיבור שהמאפיין העיקרי שלו הוא שהוא תמיד, איכשהו, מצליח להישאר בחיים. אז איך יכול להיות שקובי מת?

      פינת הנצחה לזכר קובי בריאנט (AP)
      (צילום: רויטרס)