בליגה משלו: אסף רביץ בין האטלנטי לפסיפי

נראה כמו התחלה של סוף: הפציעה שגמרה לקובי את העונה

קובי בריאנט מתח את קצה גבול היכולת עד שקרה הבלתי נמנע. עתיד הלייקרס מעורפל מתמיד והשאלות הבוערות קשורות לקובי עצמו, ולאופן בו יבחר לסיים את הקריירה המפוארת. אסף רביץ על הפציעה הכי כואבת ב-NBA והשבר של האיש הכי פחות שביר

אסף רביץ

מאז ההבנה הסופית שהפציעה של קובי בריאנט היא מה שהיא, כל מה שנשאר זו תחושת ריקנות. פתאום נהיה ברור עד כמה קובי ומסע הכניסה לפלייאוף של הלייקרס החזיקו את העונה הזאת בחיים. מאז שנגמר הרצף של מיאמי, משחקים של הלייקרס היו פחות או יותר הדבר המעניין היחיד שנשאר לעונה הרגילה. והם לא היו סתם מעניינים - כל משחק היה אירוע, כמעט כולם היו מותחים והפכפכים, כמעט בכל אחד מהם קובי עשה משהו מדהים.

זה נראה הרבה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, עד שהגיע הסוף האמיתי כל כך. האם התחושה הייתה אחרת אם הוא היה נפצע תוך כדי חסימת זריקת ניצחון, אבל מסתם תנועה שגרתית? זה מה שחיסל את הדמות הכי פחות שבירה בספורט האמריקאי? זה בערך כמו לראות את שני החלקים של "קיל ביל" ברצף, ואז, רגע לפני שהכלה מגיעה אל ביל, היא חוטפת התקף לב ומתה, כך שהמסר של הסרט הוא שהיא הייתה צריכה לנוח יותר זמן בין הקרבות שלה.

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה
החזיק את העונה בחיים, עד הנפילה. גאסול תומך בבריאנט בירידה מהפרקט (צילום: AP)

כחלק מתחושת הריקנות, קשה לי להתעניין בשאלה אם הלייקרס יצליחו להשתחל בסופו של דבר לפלייאוף או לא. עכשיו זו סתם עוד קבוצה שלא תטריד אף יריבה ראויה. בעקבות הפציעה יכולתי להבין עד כמה זה העסיק אותי, איך למרות שזה מנוגד לכל היגיון המשכתי לקחת את הלייקרס ברצינות בעונה הזאת ולעסוק לא רק במאבק שלהם עם יוטה אלא גם בקרב על המקום הראשון במערב והיריבה הפוטנציאלית לסיבוב הראשון - המאצ'-אפ הדי נוח מול סן אנטוניו הפצועה או המפגש עם OKC, שבנויה הכי טוב כדי לחסל את הסיפור הזה כשהוא צעיר. והסיבה היחידה לכך הייתה קובי. ההיגיון טען בתוקף שזה לא יכול להיות, שאי אפשר לשמור על אינטנסיביות כזאת, שהוא כבר הפסיד סדרות בשנים האחרונות כי נגמר לו האוויר, שגם כשהוא בשיאו הלייקרס בקושי מנצחים יריבות נוחות. אבל אי אפשר היה לראות את קובי השנה ולא לשמור מקום קטן לאמונה שהוא מסוגל לעשות דברים בלתי אפשריים גם בפלייאוף.

עכשיו זה כבר לא משנה. אם שאר השחקנים יגייסו כוחות, ינצחו את המשחקים הנותרים וישיגו את המקום השמיני זה יהיה סוג של קתרזיס, סיום ראוי למסע המטורף הזה. אבל זה בדיוק מה שזה - סיום. הסיפור נגמר, גורלו של הכוכב הראשי נחרץ, מסע הכניסה לפלייאוף היה שייך לקובי הרבה יותר מאשר לקבוצה או לכל גורם אחר בה. אם זה היה סרט, את כל מה שיקרה מעכשיו היו מספרים בכתוביות בסוף.

לא מוותר על אף משחק, על אף פוזשן, על אף כדור (צילום: AP)

אחרי הריקנות הגיע גם קצת כעס. הכי קל להאשים עכשיו את מייק דאנטוני על כך שקובי לא ממש ירד מהפרקט בחודש אפריל. הוא ידוע לשמצה ברוטציות הקצרות והדקות המוגזמות לכוכבים בעונה הרגילה, כולל של שחקנים עם סיכון בריאותי משמעותי כמו אמארה סטודומאייר. אבל במקרה הנוכחי לא בטוח שהוא היה יכול לפעול אחרת. אם קובי דורש לשחק כל המשחק כדי להבטיח כניסה לפלייאוף, האם ניתן לצפות ממאמן שהגיע במהלך העונה לסרב?

מה גם שהמצב באמת היה קריטי. בשבעת המשחקים מאז שקובי עבר למצב צבירה של משחק 7 בגמר כל יום כל היום, הלייקרס ניצחו שישה כאשר חמישה מהם הגיעו בקושי ותוך חזרה מפיגור. אם קובי היה מקבל זמן מנוחה סביר, יכול להיות שהיה נפתח פער שכבר אי אפשר לחזור ממנו. הפסד אחד נוסף היה מספיק כדי להשאיר את הלייקרס במצב בו סיכויי הכניסה לפלייאוף קטנים מאוד.

למרות זאת, קשה לדעת מה קובי ציפה שיקרה במצב כזה. האם הוא האמין שהוא יכול להמשיך לשחק 48 דקות כל משחק ולנצח ככה גם סדרות פלייאוף? נדמה לי שכן. עד לפני יומיים מאוד יכול להיות שהוא האמין ביכולת שלו לשחק 48 דקות למשך 4 סדרות ולזכות ככה באליפות. היכולת שלו לשחק פצוע לאורך כל הקריירה הצליחה לשכנע גם אותנו שאולי הוא מסוגל. בעקבות הפציעה, דווקא בגיד אכילס, רבים פנו לסיפור המיתולוגי שבמובנים רבים התאים, אבל אולי יש סיפור שמתאים לא פחות - זה של איקרוס שעף קרוב מדי אל השמש. קובי מתח את קצה גבול היכולת האנושית עד שהחוט נקרע.

עף קרוב מדי אל השמש (צילום: AP)

כשמרחיבים את התמונה, עולות תהיות לגבי הצוות הרפואי של הלייקרס השנה. יותר מדי ניסים קרו שם לאחרונה. פרט ליכולת של קובי לשחק 48 דקות אינטנסיביות לילה אחרי לילה, דוויט הווארד וסטיב נאש סוחבים פציעות ומשחקים כל העונה, פאו גאסול התאושש בזמן המינימלי האפשרי מהפציעה שלו וממש לאחרונה "שלומי" חזר אחרי שבועיים מפציעה שהייתה אמורה לגרום לו לשבת שישה שבועות בחוץ.

קשה שלא לשים לב לדמיון לסיפורי התאוששות מופלאים שהרבו לקרות השנה בפוטבול. הדיון בכך התפתח לשני כיוונים מרכזיים, הראשון הוא תיבת פנדורה שאני לא מתכוון לפתוח כרגע. השני קשור לכך ששחקנים מקבלים כל כך הרבה משככי כאבים כדי להיות מסוגלים לשחק ולהתאושש ממשחקים שהם מפסיקים להיות מודעים לאיתותי המצוקה שהגוף שלהם מנסה לשדר. זה מוביל לבעיות רפואיות בעתיד ולפעמים גם לבעיות עכשוויות שניתן היה לזהות הרבה יותר מוקדם. לא נוכל לדעת האם גיד האכילס של קובי ניסה להבהיר לו בשבועות האחרונים שהוא קרוב לקריסה, אך העובדה שהפציעה התרחשה בתנועה שגרתית לחלוטין מרמזת על האפשרות של משהו שהגיע לשלב בו הוא בלתי נמנע, ואולי ניתן היה למנוע עם זיהוי מוקדם יותר.

אז מה עכשיו? פרשנים התחילו כבר לתהות לגבי העתיד של קובי והלייקרס והעלו את ההצעה לשחרר את קובי באמנסטי בקיץ הקרוב במהלך שיחסוך ללייקרס עשרות מליוני דולרים של מיסים. אבל זה מוקדם מכדי לחשוב ברצינות על ההמשך. לקבוצה יש את המשך מאבקי הפלייאוף על הראש, קובי עדיין צריך לעכל את מצבו ולחשב מחדש את האופציות שלו. קשה לי לראות את הלייקרס משתמשים כאן באמנסטי, אלא אם כן קובי עצמו יציע לעזור לקבוצה להיבנות מחדש תוך הסכמה שהוא יחזור עונה לאחר מכן.

עוד יהיה לנו זמן לשקול את האפשרויות של הלייקרס, שגם לפני הפציעה למנהליה היו לא מעט דילמות לגבי הקיץ הקרוב והשנים הבאות. כרגע השאלות הבוערות קשורות לקובי עצמו ולהמשך הקריירה. מצד אחד, יהיה עצוב מאוד אם יתברר שזה הסוף או התחלת הסוף, הרגע שאחריו הוא לא יחזור להיות מה שהיה. לא ככה צריכה להיגמר אחת הקריירות המפוארות בתולדות הכדורסל. אפילו הראיון שאחרי הפציעה והפוסט המדהים בפייסבוק הדגישו עד כמה קובי הפך לדמות חשובה, למודל לחיקוי שקשה לדמיין את ה-NBA בלעדיו. אנחנו זקוקים לפרק נוסף בסיפור שלו, לסיום ראוי. מצד שני, אני מקווה שהוא יכניס למערכת השיקולים שלו לגבי המשך הקריירה גם את עשרות השנים שנשארו לו לחיות לאחר שהקריירה תסתיים.

מגיע לו סיום אחר, משהו שיותר דומה לזה (צילום: GettyImages, Christian Petersen)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully