הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות השבוע לכדורסל הישראלי: כשכספי פגש את אבדיה

אז הנה כמה דברים קטנים שלמדנו מהמפגש החביב והישיר בין עומרי כספי לדני אבדיה:

הילד מודאג. אבדיה מלא חששות לקראת מה שמצפה לו. הוא מודע לכל מה שכותבים עליו ולמה שמצפים ממנו, לכל הניתוחים של המומחים ואנשי המקצוע. הוא קורא את ההערכות לקראת הדראפט, הוא יודע שיהיה לו קשה לעזוב הכל ולעבור למקום חדש, הוא מבין שהוא יהיה רחוק, בתרבות שונה, בכדורסל אחר, הוא יודע שקבוצת NBA ששווה מיליארדי דולרים עומדת להשקיע בו ולבחור דווקא בו בסיבוב הראשון בדראפט (ככל הנראה), והוא מבין את ההשלכות. הפחד שלו מוצדק לחלוטין.

ובמקביל, הילד חסר פחד. נפלא לראות איך הוא משדר גם חשש - לצד ביטחון מוחלט ואמונה עצמית. יש בו משהו מאוד שקט ורגוע. הוא קולט את ההייפ ולא נבהל. הוא יודע שאם יגיע למקום שיאמין בו, אם רק יקבל תמיכה מהמאמן, אם יציבו אותו בעמדה שהכי נכונה עבורו, אם לקבוצה תהיה את הסבלנות אליו - הוא יודע שהוא יצליח. הוא בטוח בעצמו לחלוטין. אין לו ספקות או פקפוקים עצמיים. הוא שומע שמשווים אותו לדונצ'יץ', ומצד אחד יודע שדונצ'יץ' הוא יחיד במינו, שהוא לא יוכל להיות כמוהו, אבל גם לא נרתע מההשוואה. לא בורח ולא מתנצל. הוא מקווה שיהיה לו מזל, הוא יודע שלא הכל תלוי רק בו, אבל מבחינתו - רק תנו לי צ'אנס, ותראו מה אני שווה. "אני רוצה את הכדור בידיים", הוא אומר, גם חוצפן וגם זהיר, אבל בעיקר רעב. נחוש. מלא אמביציה. "כולם דיברו על הדאנק על דאטומה, אני רק רציתי להמשיך למשחק הבא, לעשות את זה שוב".

כמו כן, הילד הוא רק ילד. משהו בטון הדיבור שלו מזכיר נער ישראלי ממוצע, תיכוניסט. הוא נראה כמו הילד מהשכונה שלא ראית שנה-שנתיים ופתאום נמתח ב-40 ס"מ, פתאום נהיה מגודל בלי שבכלל שמת לב, ואתה יודע שמתחת הוא עדיין התינוק של אמא, שרק צריך חיבוק ותמיכה, מישהו שיהיה איתו באמריקה, ברגעים הקשים שמצפים לו. כשכספי מספר לו על הטיפוסים הקשוחים בליגה, על ההתמודדות עם כוכבים גדולים, על חבר לקבוצה שמאיים עליך ודורש את הכדור - אפשר ממש לזהות את הדאגה על פניו של אבדיה, שלא מצליח להסתיר את הפחדים. כשמדברים איתו על מפגש אפשרי עם לברון ג'יימס, הוא לא מצליח להסתיר את ההתרגשות. ילד.

עבור אדם מבוגר, שמביט על המתרחש מהצד, קשה בכלל להבין איך בחור צעיר בן 19 אמור להתמודד עם הלחץ הזה, עם הציפיות ועם אור הזרקורים, אבל ככה זה עובד. כולם מגיעים צעירים לליגה. כולם נזרקים לים הסוער מלא הכרישים. כולם ילדים מפוחדים של אמא. אבדיה, עם זאת, מדבר על עצמו כעל שחקן מנוסה. לפעמים זה נשמע קצת כמו הבת שלי בת ה-4, שמספרת על דברים שקרו לה "כשהייתי קטנה". אבל אבדיה באמת מרגיש שהוא כבר "עבר המון בקריירה", שהתמודד עם הרבה דברים, שהוא בשל, שהוא מוכן. לפעמים הכל עניין של גישה.

ניכר גם ההבדל המהותי שיש בין שיחה בין עיתונאי לספורטאי - לשיחה בין שני ספורטאים. הדינמיקה היא אחרת, שונה לחלוטין. אבדיה מסתמן עד עתה כמרואיין כן ופתוח, אבל עם כספי הוא נפתח עוד יותר. הוא גם מדבר, וגם מקשיב. גם נפתח, וגם לומד וסופג. קל יותר לדבר עם אדם שאתה מרגיש שיודע באמת מה אתה עובר. לא עוד עיתונאי, עם אינטרסים, מהצד השני של המתרס, מישהו שמנסה לחלוב ממך כותרת שאתה מפקפק במניעים שלו - אלא חבר שאתה בוטח בו.

זו גם הייתה שיחה חשובה מבחינה מקצועית עבור אבדיה. כלומר, זה האיש לדבר איתו, עם כספי. זה האיש לשאול אותו שאלות, לברר מה הוא הרגיש, כמה הוא נלחץ לפני הדראפט, על המעבר בין ישראל לארה"ב. היה לזה ערך אמיתי. הוא הפנים ולמד. למעשה, לפי חלק מהשאלות, אפשר היה להרגיש שעד עכשיו הם לא דיברו מספיק, וחבל.

מה עוד למדנו? שכדורסלנים הם לאו דווקא מבינים גדולים בכדורסל. לא היו במפגש הזה עומק, או ניתוחים מקצועיים ברמה גבוהה. העובדה שהם שחקנים מצוינים ממש לא אומרת שהם שולטים בפרטים, כשלמעשה גם הם מתעניינים בפיקנטריה קטנה של אוהדים, כמו כמה באמת חזק דוראנט, או האם דריימונד יכול לשמור על אמביד. כמו כן, כספי מראיין חביב, ונראה שהוא נלהב מהאתגר החדש שמחוץ למגרש (אגב, זה לא פודקאסט). אילו הייתי מכבי תל אביב, ייתכן שהייתי קצת מודאג.

ועדיין, זה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות השבוע למכבי תל אביב בפרט, ולכדורסל הישראלי בכלל. אחרי ימים ארוכים של רפש, של ציטוטי מנהלים ומלחמות עסקנים, אחרי שהתברר שוב כמה הענף שולי וחסר אופק כלכלי, אחרי עוד שרשרת ידיעות על זרים חדשים שינחתו כאן וקבוצות מפורקות, הגיעו כספי ואבדיה לפגישה קצרה, דיברו בצורה יפה ונעימה, תרבותית וחביבה, מלאת פרגון והערכה הדדית, של שני ספורטאים מצוינים שהיו ויהיו (אינשאללה) בליגה הטובה בעולם, והזכירו שעדיין תחת הסחל'ה וריחות הביוב מסתתרות פה מובלעות של כישרון ואינטליגנציה, ושיש למשחק עבר וכנראה גם עתיד.