אהוב ושנוא. מדבר ועובד. וחותך את הלב: יום הספורט העצוב בהיסטוריה

"ספורט זה דבר טיפשי. אתה מסתכל מהצד על משחק ותוהה למה בכלל אכפת לך. יש הרי 90 דברים טובים יותר לעשות מאשר להשקיע עכשיו שלוש שעות בצפייה במשחק כדורסל, אבל בסוף יש משהו יסודי שתמיד מחזיר אותך לשם. והשחקנים האלה, שאתה לא מכיר, הופכים לחלק יומיומי מהחיים שלך. זה כנראה יום הספורט העצוב בהיסטוריה"
(עיתונאי הספורט ביל סימונס מספיד את קובי בריאנט, לפנות בוקר)

בתהום בקליפורניה נקטעו קודם כל חייהם של אב ובתו. אבל אל אותה תהום, לפחות בתחושה, הושלכו באכזריות גם זיכרונות ילדות ובגרות של מיליוני אנשים. עכברי ליגה ואוהדי ניצחונות, צופי תקצירים ומתעוררי רבע רביעי, חובבי ספורט בעבר ובהווה, אוהבים ושונאים. קובי בריאנט הרי היה כאן תמיד. מתחילת ימי האינטרנט, בתקופה שבה הכל נראה פחות נגיש ויותר נוצץ, ועד עידן הרשתות החברתיות, שהקפיץ את סף הרגש והפך את צופה הספורט הממוצע לשבע ואדיש. בריאנט מתח לשיא את מנעד הרגשות שספורטאי כלשהו הצליח לעורר, ספקטרום שהכיל כנראה הכל, פרט לאדישות. בתקופת חייו, ולמרבה הצער גם במותו.

כי בריאנט הוא האיש עם חמש טבעות האליפות, כמו שהוא הרוקי בן 18 שמטיח בשיא חוצפתו ארבעה איירבולים בזה אחר זה במשחק פלייאוף גורלי ביוטה ב-1997; הוא הדמות הבעייתית ש"לא ניתנת לאימון" אם לצטט את מאמנו פיל ג'קסון, כמו שהוא המנטור של עשרות בשחקנים בליגה; הוא "מייקל ג'ורדן של הדור שלי", כפי שהגדיר לפני כמה שנים פול ג'ורג' את התחושות של דור שחקנים שלם, ששמע על ג'ורדן אבל חיקה את קובי, כפי שהוא האיש שהחטיא יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של ה-NBA (14,481 זריקות).

הוא האיש שהבטיח לאוהדי פילדלפיה, עיר הולדתו, ש"יחתוך להם את הלב" בגמר 2001, כמו שהוא האיש שזכה לכבוד נדיר במשחקי החוץ בעונת הפרישה שלו; הוא מי ששיחק 20 שנים באותה קבוצה בעידן שבו שחקנים מחליפים קבוצות כמו גרביים, כמו שהוא מי שפגע אנושות בתקרת השכר של הלייקרס ומנע מעצמו סיכוי לאליפות שישית כמו לג'ורדן. הוא מייקל ג'ורדן כמו שהוא לא.

"אני מתבייש בעצמי"
(בריאנט מגיב לכתב האישום נגדו, יולי 2003)

ובאותו מארז, בריאנט היה גם איש המשפחה המסור ואב לארבע בנות כפי שהיה נאשם בפרשת אונס, שהסתיימה בהסדר סודי מחוץ לכותלי בית המשפט ובאינספור ספקולציות בנוגע למה שבאמת התרחש באותו חדר מלון בקולורדו ב-2003. מסיבת העיתונאים, אליה הופיע חובק ידיים עם רעייתו ונסה, ושבה התנצל בפניה על הבגידה אך כפר בהאשמות האונס, הייתה מוארת ככל הנראה באופן שונה בעידן ה-MeToo. ספק אם היה מצליח להשתקם היום מהפרשה.

ובכל זאת, גם ב-2020, הושעתה היום כתבת וושינגטון פוסט שצייצה מחדש כתבה בנושא הפרשה, בצעד שדי שירטט את גבולות השיח על פרשות מין שהגיעו לסוף אפור - וגם את הלגיטימציה המוגבלת לערוך דיון שלם לאחר מותה של אגדת תרבות גדולה ככל שתהיה. בריאנט היה דמות מסקרנת לא למרות דמותו המורכבת, אלא בגללה. וראוי שסיפורו יסופר במלואו.

"כשנבחרתי בדראפט ב-1999, רציתי להיות השחקן הראשון שמגיע לכל אימון, אבל קובי תמיד היה שם שעה וחצי לפניי. ואז הוא שבר את יד ימין במשחק הכנה, וחשבתי לעצמי שלפחות עכשיו אוכל להיות הראשון שמגיע לאימון. הגעתי מוקדם בבוקר למחרת, ופתאום שמעתי רעש של כדור קופץ. קובי היה שם, זורק לסל עם גבס על היד"
(שחקן הלייקרס לשעבר, ג'ון סלסטנד)

ואלה שמות: שבר מאמץ בעצם הירך, שבר בברך ימין, שבר בברך שמאל, דלקת בברך ימין, נפיחות בברך ימין, שוקה חבולה, נקע בקרסול ימין, נקע בקרסול שמאל, דלקת בגיד, קרע בעקב אכילס, נפיחות בכף הרגל, שבר באצבע (שני סוגים שונים), שבר בכף היד, נקע בכתף. 20 שנים, 15 סוגי פציעות, ולמרות זאת - 48,637 דקות (שמיני בהיסטוריה).

בכל הקשור לנרקסיזם - בריאנט די הניח את היסודות לדור השחקנים שהגיע אחריו. אלה שחיים ונושמים את הדימוי שלהם כמו את הפרקט, שחושבים במושגים של "מורשת" עוד לפני שזכו בתואר אליפות אחד לרפואה. לברון ג'יימס, במובן הזה, הוא התגלמות מוקצנת של בריאנט. אך בכל הנוגע למוסר עבודה - בריאנט שימש, במודע או שלא, תנועת מחאה בלתי פוסקת נגד דור ה-Y. נגד כוכב אינסטנט, נגד תירוצי שחיקה, נגד עצלות, נגד מי שהצליח והסתנוור. הוא יצק תוכן אמיתי לקלישאת "אנחנו עובדים קשה באימונים" החבוטה. כך, באמצע שנות ה-30 שלו - חמוש בעשרות תנועות חדשות שהוסיף מדי קיץ - היה שחקן שלם בהרבה מזה ששיחק בליגה עשר שנים לפני.

בכל מקום עבודה קיימת גדר דמיונית המבדילה בין אלה שמדברים ואלה שעובדים. בריאנט היה דוגמה נדירה לשניהם.

"תזכור ליהנות"
(מייקל ג'ורדן לקובי בריאנט, קיץ 2015)

כשהחליט לפרוש סיפר בריאנט על שיחת טלפון שניהל עם ג'ורדן - הכל הרי מתחיל ונגמר איתו. השניים דיברו על הימים האחרונים כשחקן פעיל, ועל אלה שיבואו אחרי. "לא משנה מה, תזכור ליהנות מזה", אמר אלוהים של הספורט לבריאנט. אבל לאלוהים, מתברר, היו תוכניות אחרות.

* שרון קינן הוא עורך משנה בחדשות הלילה של כאן 11. סיקר במשך שנים את ליגת ה-NBA עבור "ישראל היום"