יד רוחצת יד: ההחמצה האמיתית בקריירה של דייגו מראדונה

ב-2005 דייגו מראדונה ראיין את עצמו. זו היתה אולי התקופה הרגועה והשפויה ביותר בחייו, אם אפשר להגדיר זאת כך. היה זה אחרי שהצליח להחלים מבעיות לב שכמעט גרמו למותו, נגמל מהתמכרות לקוקאין אחרי יותר משני עשורים של שימוש תדיר, וגם עבר ניתוח לקיצור קיבה על מנת לטפל בהשמנת יתר שסיכנה את חייו. היה זה הרגע הנכון להתבונן על חייו במבט מפוכח ולעשות חשבון נפש. ומראדונה עשה זאת באופן מעורר התפעלות.

בחודשים המדוברים הוא היה המארח בתוכנית טלוויזיה וראיין מפורסמים רבים - וערב אחד הוא דיבר עם עצמו. מצד אחד, ישב דייגו המחוייט, לבוש בחליפה - הוא היה המראיין הנוקב שלא חשש לשאול שאלות קשות. מולו ישב דייגו בחולצה פשוטה - כלומר, דייגו האמיתי. הוא ענה על השאלות בכנות, והסכים להיחשף בפני האומה אל מול המצלמות. אולי המטרה היתה לגרוף רייטינג שיא, אבל התוצאה היתה חשובה יותר.

"על מה אתה מצטער?" תהה דייגו אצל דייגו. "על זה שלא נהניתי מילדותן של בנותיי, והחמצתי את המסיבות שלהן. על זה שגרמתי סבל לאמא שלי, לאבא שלי, לאחים שלי, ולכל מי שאוהב אותי. על זה שלא הצלחתי למצות את הפוטנציאל על המגרש בגלל הקוקאין", השיב דייגו לדייגו. ברגע של רצינות, הוא ידע לשים את האצבע על הבעיות ולהסתכל על עצמו במראה ללא חשש. "מה היית אומר לעצמך בהלוויה שלך?" שאל דייגו את דייגו. "תודה ששיחקת כדורגל, כי זה מה שהעניק לי שמחה ונתן לי חופש. זה כמו לגבי בשמיים בידיי. תודה לכדור. כן, זה מה שהייתי כותב על המצבה שלי - תודה לכדור", ענה דייגו לדייגו.

אז את ההספד שלו הוא כתב 15 שנה לפני מותו, ואת המצבה שלו הוא עיצב בעצמו. והוא עשה את זה טוב מכולם, כמובן. הוא היה צריך להגיד תודה לכדור, כי הוא הגדיר את דייגו והפך אותו למה שהוא. וגם הכדור צריך להגיד תודה למראדונה על מה שהוא היה, כי בלעדיו הכדורגל היה עני הרבה יותר. ביחד, הם היו הצמד המושלם. ואולם, כאשר מתבוננים בסיפור חייו של הגאון ובדמותו המורכבת, מלאה כל כך בניגודים מדהימים, אי אפשר להתעלם מהשאלה - האם התהילה לה זכה בשל כישוריו הפנומנליים לא רק העניקה לו אושר וחופש, אלא גם פגעה בו אנושות, והעצימה מאוד את הסבל שגרם לעצמו ולמשפחתו?

תסתכלו על התמונות של דייגו מראדונה הנער, במדי ארחנטינוס ג'וניורס בשלהי שנות ה-70', ותראו תמימות אינסופית. הוא גדל בעוני בשכונה האלימה וייה פיוריטו בדרום בואנוס איירס, כמעט טבע בילדותו בבור מלא בצואה, אימו לא יכלה להרשות להשתתף בארוחות המשפחתיות כדי להשאיר מספיק אוכל לילדיה, ורבים מחבריו הידרדרו לפשע, אבל אפשר לראות בעיניו טוב לב ושמחת חיים. זו היתה התקופה בה העניק לו הכדורגל הנאה טהורה, ללא תופעות לוואי.

תסתכלו על תמונותיו בהמשך הדרך - ותמימות כבר לא היתה שם. מאינספור משחקי ראווה שהתישו אותו בבוקה ג'וניורס כדי להעשיר את קופת המועדון, דרך הקדנציה בברצלונה במהלכה היה צריך להתמודד - לא תמיד בהצלחה - עם ניסיונות לפצוע ולחסל אותו על המגרש על בסיס שבועי, דרך הקשרים הענפים עם המאפיה שמימנה את הגעתו לנאפולי... כל זה כבר ממש לא היה תמים. החיים חישלו אותו וקילקלו אותו בו זמנית. וככל שהוא נסק לגבהים, כך הוא גם הידרדר לתהום, בעת ובעונה אחת. ככל שנבנתה האגדה המופלאה, כך נהרסה נפשו עד היסוד. הוא הפך למיתוס, וכך העניק השראה למיליונים ברחבי העולם, אך לא לעצמו.

כן, הוא היה אלוהים עבור העם הארגנטינאי, לו הביא את גביע העולם בטורניר האישי המדהים ביותר בהיסטוריה. איש לא התעלה כמו מראדונה שסחב על גבו נבחרת בינונית למדי להנפת גביע המונדיאל עם הצגות מטריפות, שערים עוצרי נשימה ובישולים גאוניים. כן, הוא יהיה אלוהים לנצח נצחים גם בנאפולי, לה העניק שתי אליפויות איטליה, בזכותן הרגישו תושבי הדרום העני כי הראו לצפון העשיר מאיפה משתין הדג. אלא שעל הדרך, הוא סייע רבות למאפיה אשר פוגעת יותר מכל בדרום האיטלקי. קל להציג אותו כגיבור שבא מהעוני כדי להחזיר גאווה למדוכאים, אך תמיכתו בפידל קסטרו ובהוגו צ'אבס העניקה רוח גבית לדיקטטורים שפלים שפגעו בעמם, ומעמדו הנדיר בארגנטינה נתנה לגיטימציה גם לאורח חיים לא תקין לחלוטין.

בארגנטינה מקובל לומר כי הדקות ההיסטוריות בתחילת המחצית השניה ברבע גמר מונדיאל 86' מול אנגליה מגדירות יותר מכל את הניגודים של מראדונה - הוא גם היה השקרן הגדול כאשר כבש בידו, וגם הבקיע מיד לאחר מכן את אחד השערים הגדולים בתולדות המשחק. הלוואי וזה היה כך. הלוואי והשפל העמוק ביותר שלו היה הפעולה הערמומית מול פיטר שילטון, עליה אמר בשובבות אחרי שריקת הסיום כי היתה זו "יד האלוהים". זה היה בסדר, קל וחומר בנסיבות הפוליטיות, בצל המלחמה על איי פוקלנד. למעשה, זו לא היתה נגיעת היד היחידה של דייגו בגביע העולם. בחלוף ארבע שנים, הוא עצר בידו כדור קריטי על קו השער שלו במשחק מול ברית המועצות, והדבר סייע לאלביסלסטה לנצח, לשרוד את שלב הבתים ולהגיע בסופו של דבר אפילו עד הגמר. גם זה בסדר.

בעיה גדולה הרבה יותר היתה כי מראדונה לא כיבד חוקים כלשהם כלל. הוא הביא שתן של אנשים אחרים לבדיקות סמים על מנת לא להיתפס על קוקאין. השימוש בסמים קשים הפך ללגיטימי יותר בגללו. לכך יש לצרף גם אלימות במשפחה, ירי על עיתונאים ועבירות מס. השפעתו היתה עצומה, והוא יכול היה לנצל אותה על מנת לשפר באופן מהותי את חיי הארגנטינאים. כדורגלנים רבים סיפרו כיצד מילים ספורות של דייגו השפיעו עליהם והחדירו בהם אמונה, ביטחון עצמי ומוטיבציה. אפילו מאורו קמורנזי, שהתאזרח באיטליה, דיבר בקול רועד עם דייגו לפני גמר מונדיאל 2006, וידע אחרי שהשיחה הסתיימה שהסקוואדרה אזורה תניף את הגביע. לו היה רוצה, לו היה יכול - היה בכוחו של מראדונה להביא שינוי חיובי מסוים למדינתו, ואפילו לעולם כולו. זה לא קרה.

אחרי שהיה כבר על ערש דווי, אך חזר לחיים תוך שהתגבר על הסמים ועל הבעיות הבריאותיות, היתה יכולה להיות נקודת המפנה הגדולה. התוכנית בה ראיין את עצמו יכולה היתה להיות חלק מהשינוי התודעתי הדרמטי. בחלוף שלוש שנים, הוא אף מונה בצעד שנוי במחלוקת למאמן הלאומי, והוביל את הנבחרת למונדיאל בדרום אפריקה. ואולם, הכל התרסק במהרה, ומראדונה הפך עם הזמן לפארודיה עצובה של עצמו. ככל שחלפו השנים, היה לו קשה יותר להיות שלם עם עצמו. שנותיו האחרונות לא היו מאושרות כלל. אפילו כאשר עבד כמאמן, הכדור כבר לא גרם לו אושר ולא העניק לו חופש.

"הנפש דעכה בעקבות הגוף. הוא כבר לא רצה להיות מראדונה, ולא יכול היה להיות אדם נורמלי. דבר לא הביא לו מוטיבציה יותר. תרופות נגד דיכאון וכדורי שינה הפסיקו לעבוד. הוא הפסיד במשחק", נכתב במאמר המערכת בעיתון הארגנטינאי המוביל קלארין. לא רבים האמינו בזמנו שיגיע לגיל 60. אולי גם מראדונה עצמו לא האמין. יום ההולדת בחודש שעבר היה מבחינתו כמעט לא רלוונטי. כעת סבלו נגמר, ורק האגדה תישאר לתמיד.

ואולי כעת, כשמראדונה כבר לא איתנו, אפשר יהיה להתרכז רק במורשתו החיובית. במהלכים הגאוניים, בשערים המטריפים, בכדורים הנייחים המופלאים, בחיוכים, באושר האינסופי שהוא הביא לארגנטינה ולנאפולי. בקיצור, לזכור רק את מה שהוא עשה עם הכדור. "תודה לכדור", צריך לכתוב על המצבה שלו. הוא אמר זאת לפני 15 שנה, אך אפשר להגדיר זאת גם כמשאלתו האחרונה.