דייגו מראדונה 2020-1960

כשדעה הופכת לעובדה: דייגו מראדונה היה הגדול מכולם

מי שראה את דייגו מראדונה בשיאו איבד את היכולת לשפוט באופן אובייקטיבי את כל הגדולים שבאו אחריו ואפילו את אלה שלא ראה לפניו. הדעה לפיה הוא "הגדול בכל הזמנים" הפכה אצל רבים גם מחוץ לארגנטינה לקביעה שלא ניתנת לערעור. במקרה שלו, אף סופרלטיב לא היה מוגזם

  • דייגו מראדונה
תקציר: מיטב מביצועיו של דייגו ארמנדו מראדונה (ספורט 1)

אין דבר מאוס יותר מזיכרונות "המנוח ואני" שנושאי הספדים נוהגים לגולל, אבל במקרה של דייגו מראדונה נדמה שפשוט אין ברירה. מראדונה נגע בכל כך הרבה דורות בזכות כל כך הרבה נקודות בקריירה - מהמונדיאל הראשון והכושל בספרד ב-1982, דרך הקדנציה הקצרה והלא מוצלחת בברצלונה ועד ההישגים המשמעותיים בקריירה: המונדיאל העצום של 1986, שכלל שני שערים היסטוריים, כל אחד בדרכו, מול אנגליה, הקבוצה ההיסטורית שהעמיד בנאפולי, הדמעות אחרי המונדיאל באיטליה, הסמים, ההשעיות, היריות, קריירת האימון ומה לא.

את הגדולים מכולם אתה מכיר גם אם לא חווית אותם בזמן אמת. זה נכון לגבי כל תחום, מפוליטיקה דרך תרבות ועד ספורט. ילדים שגדלו בשנות ה-80 וראו את מראדונה, שמעו לא אחת את הוריהם מספרים ש"הוא טוב, אבל הוא לא פלה". גם רבים מבני ה-40 פלוס שחווים היום את מסי ורונאלדו טוענים ש"הם לא מראדונה".

השוואות כאלה נועדו מטבען לכישלון. אין דרך אמיתית להשוות בין דורות, בין סגנונות, בין עידנים. הרי חלק מהמרד בהורים הוא לטעון בעצמנו שדייגו יותר טוב מפלה, אפילו אם לא ראינו את פלה ואפילו אם אנחנו יודעים שכנראה פלה, על 12 שנות דומיננטיות ושלושה גביעי עולם, מאפיל עליו. ממראדונה לא דרשו לעשות את ההגנה שעושים מסי ורונאלדו, הוא לא שיחק 60 משחקים בעונה. יכול להיות שגם בכדורגל של ימינו הוא היה אדיר כל כך, ויכול להיות שהוא פשוט היה עוד שחקן עצום מתוך סוללה של שחקנים גדולים שנכנעים לפציעות ולאופי מחורבן. ובכלל, מסי ורונאלדו שומרים את עצמם בטופ כבר 13-14 שנה. מראדונה היה שם קצת יותר ממחצית מהזמן הזה, כך שהכול בעיני המתבונן.

עוד בוואלה!

דייגו מראדונה מת, עדכונים שוטפים | שלושה ימי אבל הוכרזו בארגנטינה, ליאו מסי נפרד: "דייגו הוא נצחי"

לכתבה המלאה
היו הרבה ענקים בדורו, לא היה אחד כמוהו. מראדונה עם לותר מתיאוס בגמר מונדיאל 1990 (צילום: GettyImages)

אלא שהמתבונן שראה את מראדונה בין 1984 ל-1990 פשוט לא יכול היה לטעון אחרת, אז וגם היום. אין אופציה כזאת. דעות הן לא עולם של שחור ולבן, בוודאי כשיש יותר מדי טיעונים לכאן או לשם, אבל במקרה הזה יש אמת מוחלטת. אם חווית את מראדונה בשיאו, פשוט נישלת מעצמך את הזכות להגיד שהיה מישהו גדול ממנו. למראדונה לא היה בתקופתו נמסיס אמיתי שהשתווה אליו. לא חוליט, לא ואן באסטן וגם לא פלאטיני. הוא היה אחד בדור, ואחד מתוך שניים או שלושה במאה שלמה.

יש הרבה דברים פחות טובים להגיד על מראדונה. בואו, הוא לא בדיוק היה מודל של שפיות וטוהר מידות. אחרי מות קדושים אמור, ובמקרה שלו ממש קשה להפריד את 25 השנים האחרונות מהעשור שבא לפניהן. ובכל זאת, כל מה שקרה איתו מחוץ למגרש היה מעטפת בלתי נפרדת מהכישרון והיכולות שלו. הרי גאונות אמיתית לא יכולה לבוא בלי מידה מסוימת, גדולה כקטנה, של טירוף. אצלו, ככל שהטרלול היה גדול יותר, כך גם הטאץ'.

"בארגנטינה אהבנו כדורגל בגלל הכדור ובגלל דייגו", כתב בפייסבוק כדורגלן העבר של בית"ר ירושלים דריו פרננדס. זו לא הגזמה. עד היום, עבור הארגנטינאים מראדונה הוא השגריר הכי גדול של הענף. האומה שזכתה לעדנה עם צמד אדיר של מריו קמפס בצל דיקטטורת הגנרלים שכחה במהרה את הגיבור של 1978. עד כדי כך מראדונה היה ענק - בתוך שמונה שנים הוא שם בצל את הזכייה הראשונה שבישרה את היציאה של ארגנטינה מעבדות לחירות ביותר ממובן אחד. הפרצוף שטבוע על גביע העולם הוא שלו ולא של אף אחד אחר.

רגע "המנוח ואני" שלי מגיע במונדיאל 1986. ארגנטינה מול בלגיה בחצי הגמר במקסיקו, אי שם לפנות בוקר. השעון צלצל, אבל לא קמתי. נער בן 12 שגמע את הטורניר עד שכוחו תש ואפילו לא שמע את הצלצול. פספסתי את הצמד העצום, אולי פספוס שידור הכדורגל הגדול של חיי. באופן אירוני, הצמד הזה לא היה רק החמצה שלי, אלא גם של מראדונה עצמו. אלה לא היו רק הגולים, זו הייתה הצגה עצומה לכל אורך 90 הדקות. הרי אם לא שני השערים מול אנגליה, כולם היו מדברים על המשחק מול בלגיה, שהיה אחד ממפגני הווירטואוזיות הגדולים בתולדות המשחק.

הרבה סופרלטיבים נשפכו, נשפכים ועוד יישפכו על מראדונה. סופרלטיב מטבעו מקושר עם הגזמה, אבל לא במקרה הזה. דייגו מראדונה היה בדיוק מה שכולם אומרים. בעצם, הוא היה הרבה יותר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully