בואו ניפרד: הגיע הזמן שפילדלפיה תפצל בין ג'ואל אמביד לבן סימונס

פרוייקט הצמדים חוזר לאחר היעדרות ממושכת, שנבעה גם מריבוי התרחשויות אחרות שדרשו התייחסות וגם מכך שברוב הצמדים שתכננתי להתייחס אליהם אחד השחקנים היה פצוע לאחרונה. אז ללא הקדמות נוספות, הנה דירוג העוצמה העדכני של הצמדים הבכירים בליגה, עם הסבר מעט מפורט יותר על כל אחד:

1. לברון ג'יימס ואנתוני דייויס: קצת דורכים במקום, אבל עדיין לא נמצא הצמד שידיח אותם מהפסגה.

2. יאניס אנטטוקומפו וכריס מידלטון: בדרך לעונה של 50/40/90, מידלטון מצדיק את הגדרתו כוכב המשנה בקבוצה שכרגע עומדת על קצב של 71 ניצחונות.

3. ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק: לאחרונה הארדן בירידה אז ראס מככב, מדי פעם הם מספקים הצגה משותפת כמו הלילה מול בוסטון, אבל הם עוד לא ממש הצליחו להיות טובים ביחד לאורך זמן.

4. קוואי לאונרד ופול ג'ורג': עדיין מעט מאוד זמן משותף, שלפרקים נראה מדהים ולפרקים יותר מדי ארוכים מטריד.

5. פסקל סיאקם וקייל לאורי: 15 ניצחונות אנד קאונטינג. טורונטו היא קבוצה מאומנת נהדר, עם חמישייה מגוונת וספסל מפתיע, אבל יש לה גם צמד כוכבים ראוי ביותר.

היום אתמקד בצמד שלא הצליח להיכנס לדירוג העוצמה בשום שלב של העונה: ג'ואל אמביד ובן סימונס. הם משתפים פעולה בקבוצה שלא מצליחה להתחבר. הקהל בפילדלפיה החל לשרוק בוז לשחקנים, למרות שהוא מקבל את קבוצת הבית הטובה בליגה (מאזן ביתי של 2:25 מול מאזן חוץ של 19:9), כולל ניצחונות מרשימים מאוד על מילווקי, הלייקרס והלילה גם הקליפרס.

אמביד הספיק בשבוע האחרון להשתיק את הקהל ולהגיב באופן שניתן לפרש כמתעניין בניסיון מרומז של ג'ימי באטלר לגייס אותו למיאמי. האוהדים סימנו את המאמן ברט בראון ואת אל הורפורד, אבל ככל שהזמן עובר קשה יותר להתחמק מההבנה שהבעיות של הסיקסרס לא נמצאות בפריפריה, אלא בציר שבין שני הכוכבים שלה. הניצחון על הקליפרס נותן אופטימיות מחודשת, אך זו בדיוק הבעיה בשנתיים האחרונות, מדי פעם מגיע משחק בו הכל מתחבר ומאפשר להמשיך להדחיק את הבעיה העמוקה של הסיקסרס. הפעם לא אתן לכך להשפיע עליי.

הסיפור של אמביד השנה הוא הירידה ביכולת. זו לא קריסה, עדיין מדובר באחד הסנטרים הטובים בעולם, אבל במקום צעד קדימה אל מועמדות לגיטימית ל-MVP הסנטר הקמרוני לקח צעד אחורה. הוא נראה בכושר גופני פחות טוב משנה שעברה, המיקום ההגנתי שלו פחות מושלם והוא מתקשה בהתקפה מול סנטרים הגנתיים איכותיים. הוא רשם השנה משחקים של 0 מ-11 מהשדה מול טורונטו, 1 מ-11 מול בוסטון ו-6 מ-26 מול מילווקי. בכלל, אחוזי השדה שלו נמוכים מאוד לסנטר. הוא קולע ב-51 אחוזים זריקות לשתי נקודות, נתון שמדרג אותו במקום ה-37 מתוך 39 סנטרים שלוקחים לפחות חמש זריקות כאלה במשחק.

בצד החיובי, הוא כן שיפר את חלוקת הכוחות בתוך המשחק, נתוני הרבע האחרון שלו טובים והוא קולע קצת יותר ברבעים אחרונים השנה ביחס לשנה שעברה למרות שבאופן כללי קולע חמש נקודות פחות. גם הנתונים ההגנתיים הקבוצתיים שלו טובים, בדקות שהוא משחק פילדלפיה סופגת כ-100 נקודות ל-100 פוזשנים, נתון שהיה מספיק למקום הראשון בליגה. אבל ההתקפה בדקות שהוא משחק שוות ערך למקום ה-29 בליגה, נתון הזוי לשחקן בקליבר שלו. לפני שנה בשלב הזה אמביד נראה כמו פרנצ'ייז פלייר וודאי לשנים ארוכות, כעת יש הרבה יותר סימני שאלה בעניין.

הסיפור של סימונס הוא מה שקרה במשחקים בהם אמביד היה פצוע, לפני כחודש. לראשונה, הוא נראה כמו שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה, גם בלי קליעה מבחוץ בכלל. את תשעת המשחקים האלה הוא סיים עם ממוצעים של 21.6 נקודות ב-65.3 אחוזים מהשדה, כולל 9.8 זריקות למשחק מאיזור הטבעת ב-72 אחוזים, 9.3 ריבאונדים ו-7.9 אסיסטים על 3 איבודים. אך עוד יותר מהמספרים הכלליים, בלטה ההתקדמות שלו לאורך התקופה, שהגיעה לשיא עם משחקים של 34 נקודות ב-12 מ-14 מהשדה מול ברוקלין ו-28 נקודות ב-12 מ-15 מהשדה מול הלייקרס. גם לאחר שאמביד חזר סימונס משחק עם ביטחון ומדי פעם מספק הצגה כמו נגד הקליפרס, אך יש גם יותר מדי משחקים בהם הוא בקושי מורגש מבחינה התקפית, למשל כאשר לקח שבע זריקות מול מיאמי ושש מול מילווקי.

מקור ההשוואה העיקרי לסימונס הוא יאניס אנטטוקומפו, ובתקופת הפציעה של אמביד קיבלנו דוגמית לאיך זה יכול להיראות אם סימונס יוקף בסגל מהסוג שיש כרגע במילווקי, סגל שבנוי סביבו ומתמקם ביחס אליו. אין לסימונס את העוצמה של הגריק פריק, אבל הסיומת שלו בצבע מלוטשת יותר והוא מוסר הרבה יותר טוב, כזה שמנצל צעד אחד לא נכון של שחקן הגנה כדי לפנות חבר לקבוצה לשלשה. הוא לא צריך לשאוב את כל ההגנה לצבע כמו יאניס, תשומת הלב שהוא מקבל כרגע כשהוא חודר לסל מספיקה לו כדי להפעיל חבורת קלעים מוכשרים מהסוג שאין מספיק כרגע בפילדלפיה.

עד לפני חודש, לא היה ספק שמדובר בקבוצה של אמביד. הוא היה העוגן בשני הצדדים, בעוד שסביב סימונס היו סימני שאלה משמעותיים לגבי היכולת להוביל קבוצה ללא קליעה מבחוץ בכלל. אפילו יאניס כבר קולע שלשות. החודש האחרון שינה את התמונה, בעיקר בזכות השיפור של סימונס. כאשר נותנים לו מרחק הוא יודע להשתמש בתנופה כדי להגיע לטבעת ביעילות, או למשוך לרגע את ההגנה ולהוציא כדור. לעומת יאניס, הוא מסוגל לשנות כיוון תוך כדי תנועה בקלילות של גארד זריז, מה שהופך אותו לעוד יותר יעיל בשימוש בתנופה.

גם בהגנה, כבר לא בטוח מי השחקן הבכיר מבין השניים, בטח כשלוקחים בחשבון את ההגנה הנדרשת בסדרת פלייאוף מול יריבה עם חמישה קלעי חוץ. סימונס הפך להיות אחד השומרים הבכירים בליגה על שחקני חוץ מכל הסוגים וגם אחד החוטפים הטובים בליגה, הוא משנה פוזשנים הגנתיים באופן שמתחיל להזכיר סטופרים גדולים. המשחק ההגנתי החשוב ביותר של אמביד השנה היה משחק הבית מול מילווקי בו הוא עצר את יאניס טוב יותר מכל שחקן אחר בליגה, פשוט חיכה לו בצבע ומנע ממנו לקלוע שם. אבל במשחק החוץ בין השתיים צצו כל הבעיות של האופציה הזו, שברט בראון אולי חשף מוקדם מדי: יאניס התחיל ללמוד לנצל את יתרון הזריזות שלו, אמביד הסתבך בעבירות, נראה עייף והתקשה לתפקד בהתקפה.

על פניו, מדובר בצרות טובות: ההיררכיה בין השתיים מתערערת כי סימונס סוף סוף מתחיל לממש את הפוטנציאל כפרנצ'ייז פלייר. כל אחד מהם מקבל מספיק דקות ללא השני, אז למה שהם לא ילמדו להיות דומיננטיים ביחד? התשובה היא שכדי לבצע את קפיצת המדרגה, סימונס היה צריך תקופה ללא אמביד, תקופה בה התאפשר לו להיכנס לקצב שנוח לו בקבוצה שנוחה לו. כדי שסימונס יוכל לממש את הפוטנציאל הגריק פריקי שלו הוא צריך לקבל הזדמנות להוביל קבוצה בצלמו באופן קבוע, לא לקבל דקות מזדמנות כאלה במהלך משחקים.

ואולי התשובה פשוטה יותר: אמביד וסימונס פשוט לא עובדים טוב ביחד. אין להם כימיה טובה על הפרקט, הם לא מסתדרים מחוץ לפרקט ומבחינה מקצועית הם זקוקים לקצב משחק שונה ודורכים אחד לשני על האצבעות. אני מתמקד בסימונס, אבל גם אמביד מאוד ירוויח מקבוצה בה יהיה מוקף בארבעה קלעי חוץ איכותיים, מה שירווח עבורו את הצבע. שניהם למדו לתפקד ללא הכדור ובמקומות פחות שגרתיים עבורם בזכות הנוכחות אחד של השני, אבל אצל שניהם מדובר בפשרה. ניתן כבר להכריז שאף אחד מהם לא יוכל להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו לצד השני.

***

הפרוייקט של אלטון ברנד הוא בדיוק כמו יוסטון רק הפוך לחלוטין: זו החמישייה הגדולה בליגה, בפער עצום. החמישייה של סימונס, ג'וש ריצ'רדסון, טוביאס האריס, אל הורפורד ואמביד אמורה הייתה לספק את היתרונות ההגנתיים של הגדול לצד היתרונות ההתקפיים של הכישרון. בינתיים, רק חצי מהמשוואה מתקיים. פילדלפיה היא אכן קבוצה הגנה טובה מאוד, לחמישייה הזאת יש נט רייטינג הגנתי של 97.1, הרבה יותר טוב מההגנה הטובה בליגה של מילווקי.

אבל ההתקפה חורקת, למרות שכל אחד מהחמישה הוא שחקן התקפה מוכשר ומגוון (כולם מוסרים לפחות שלושה אסיסטים למשחק). פילדלפיה מדורגת במקום ה-20 בליגה ביעילות התקפית, ובדקות של החמישייה הראשונה היא ברמה של הקבוצות החלשות ביותר. אף אחד מהחמישה הוא לא קלע שלשות בכיר, האריס שקולע ב-36.7 אחוזים הוא היחיד שעובר את רף 33.3 האחוזים. כל אחד מהם משחק בקצב משלו, שונה מהאחרים, בלי יותר מדי סנכרון, רחוק מאוד מקבוצות מחוברות כמו מילווקי וטורונטו. מול הקליפרס בראון העלה לחמישייה את מומחה השלשות הטורקי פורקאן קורקמאז, שנמצא בעונת פריצה, במקום הורפורד שירד לספסל. זה יכול להיות פתרון טוב שייתן להתקפת הסיקסרס את האיזון שג'יי ג'יי רדיק סיפק בעונה שעברה.

אבל בתמונה הגדולה, הפתרונות הטקטיים האלה רק מסיחים את הדעת מהשאלה המרכזית שצריכה להעסיק את הנהלת הסיקסרס: האם אמביד וסימונס יכולים לעבוד ביחד. לדעתי התשובה השלילית מאוד ברורה והייתה ברורה כבר בקיץ שעבר. הליגה אולי מתחלקת לצמדים של כוכבים, אבל הצמד הזה פשוט לא עובד טוב ביחד וכל אחד מהם ראוי לקבוצה שתתאים לו.

הטיעון העיקרי נגד ההפרדה הוא שפילדלפיה כבר הייתה במרחק נגיעה מגמר המזרח עם שניהם ביחד, רק אותה זריקה של קוואי לאונרד שקפצה ארבע פעמים על הטבעת מנעה זאת מהם. התשובה שלי לכך מתחלקת לשלוש: 1. אם קוואי היה מחטיא הייתה הארכה, בקנדה, בה טורונטו עדיין הייתה פייבוריטית לנצח. 2. הגרסה של טורונטו שהסיקסרס פגשו בסיבוב השני עוד לא הייתה הגרסה שלקחה אליפות, זו נוצרה באמצע גמר המזרח מול מילווקי, עם המטאמורפוזה של פרד ואנווליט ושינוי גם אצל שחקנים רבים נוספים. אם פילדלפיה הייתה עוברת את טורונטו מאוד יכול להיות שהיא הייתה מפסידה בקלות לבאקס. 3. ג'ימי באטלר השתלט על המאני טיים של המשחקים הצמודים בסדרה הזאת והיה השחקן הטוב ביותר של פילדלפיה בסדרה.

התחושה היא שכל עוד לא לוקחים יותר מדי ברצינות ניצחונות בודדים יפים בעונה הרגילה, רוב הליגה מתחילה להגיע למסקנה שההפרדה בין אמביד לסימונס מתבקשת. השינוי המרכזי של החודש האחרון הוא בשאלה סביב מי מהם כדאי לסיקסרס לבנות את העתיד שלהם. אם אני צריך לענות כרגע, אני מעדיף את סימונס: הוא צעיר יותר, עם אופק של הרבה יותר שנים, מתאים יותר לכדורסל כיום וניתן להתחיל גם לטעון שהוא פשוט טוב יותר, גם כרגע בלי קליעה מבחוץ בכלל. בכל מקרה, כשמוסיפים לסגל הנוכחי את מה שניתן לקבל בטרייד עבור אחד מהם מקבלים קבוצה שאם תיבנה נכון תוכל להתמודד על אליפות לאורך שנים. פלייאוף מאכזב יכול להאיץ את המהלך הלא פשוט, וכרגע פלייאוף מאכזב נראה כמו אופציה הגיונית: פילדלפיה היא קבוצת חוץ איומה ובמקרה הכי טוב היא תשיג יתרון ביתיות בסיבוב הראשון, מה שכרגע גם אין לה.