הטבלה כן משקרת: קוואי לאונרד ופול ג'ורג' נכנסים לעניינים לאט לאט

דירוג העוצמה של הצמדים הבכירים בליגה ממשיך. עם כל הכבוד למשחק בין מילווקי ללייקרס, הלילה היה הקרב הגדול על המקום השני בדירוג:

1. לברון ג'יימס ואנתוני דייויס

2. ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק (ראס עם קפיצת מדרגה בשבועות האחרונים)

3. קוואי לאונרד ופול ג'ורג'

4. יאניס אנטטוקומפו וכריס מידלטון (מידלטון חזר מהפציעה חד והרוויח את ההתייחסות כמספר 2)

5. לוקה דונצ'יץ' וקריסטפס פורזינגיס (תחזור, תחזור)

היום נתמקד בצמד ובקבוצה שהכי קשה לדבר עליהם בינתיים. קוואי לאונרד ופול ג'ורג' שיחקו הכי מעט דקות משותפות מבין הצמדים הבולטים בליגה, באמתחתם עד כה 330 דקות משותפות ב-13 משחקים. הפציעה של ג'ורג' בפתיחת העונה, ניהול העומסים של קוואי, ריבוי היעדרויות גם בצוות המסייע וריבוי מנוחות גם בתוך משחקים (אף שחקן של הקליפרס לא משחק יותר מ-31.5 דקות למשחק) הובילו לכך שדוק ריברס נאלץ לתמרן בין הרכבים ולשלב שחקנים שלא צפויים לראות פרקט רוב העונה ובטח בפלייאוף. לכן קשה להתייחס לנתונים הקבוצתיים של הקליפרס כמעידים על איכות הקבוצה, יותר כמסמנים מגמות מסוימות.

סיבה נוספת לקושי לנתח את הקליפרס בעונה הרגילה היא חוסר הרצינות בו הכוכב שלה מתייחס לחלק הזה של העונה. לא מדובר רק במנוחות היזומות ובמיעוט הדקות היחסי, גם כשהוא משחק הוא על קרוז קונטרול. גם כך מדובר באחד הסקוררים ואחד השומרים הטובים בליגה, אך אין ספק שיש לו עוד שני הילוכים שהוא לא מתכוון להעלות לפני אפריל. בדו קרב הלילה מול הצמד של יוסטון, מפגש אמוציונלי ורווי בסיפורים אישיים (אלוהי הכדורסל, בבקשה תדאגו לנו לסדרה בין השתיים האלה), לא היה ספק למי מארבעת הסופרסטארים על הפרקט הכי פחות אכפת מהמשחק. קוואי אדיש לעונה הרגילה וויתר על הסיכוי להיאבק על תואר ה-MVP, הוא יסתפק בתארים האישיים והקבוצתיים בפלייאוף.

בגרסת הקליפרס קוואי מתבסס על פיק נ' רול אפילו יותר מהרגיל. שני הסנטרים של הקבוצה הם חוסמים טובים שיודעים לסדר ללאונרד את מעט המרחב שהוא זקוק לו כדי לעלות לזריקה בסגנון החסכוני המוכר שלו. הוא העלה השנה דרגה באופורטוניזם בעזרתו הוא מוצא דרכים להגיע לטבעת או להתפנות לזריקות נוחות. הוא מנצל כל רבע טעות של שחקן הגנה ושומר על היתרון ההתחלתי עד סוף המהלך. הוא משחק בקצב המהיר בקריירה שלו, בעיקר בגלל שהוא תוקף מהר מתמיד אחרי החטאות של היריבה, תופס את ההגנה לא מוכנה ומגיע לזריקות טובות מוקדמות.

לא פשוט להתחיל את העונה חודש אחרי כולם, להיכנס לעניינים בזמן שהשאר כבר בקצב שלהם. לרגע נדמה היה ש-PG13 לא זקוק כלל לזמן התאקלמות, אך לאחר שני משחקים ראשונים נהדרים הוא חווה ירידה טבעית. בעשרת המשחקים האחרונים הוא כבר נראה כמו השחקן שסיים שלישי במירוץ ה-MVP בעונה שעברה. הוא אחד מקלעי השלשות הטובים בליגה, מסיים בצבע עם פיזיות מרשימה ולא מאומצת, מוצא את השחקן הפנוי כשצריך ושומר נהדר.

ג'ורג' הגיע לקליפרס לאחר שכבר התאקלם בתפקיד מספר 2 של כוכב דומיננטי (גם אם היה טוב יותר מהכוכב הזה). הוא אולי השחקן היחיד בליגה נטולת סטף קרי שניתן לומר עליו שהוא אחד הטובים בעולם גם עם הכדור וגם ללא הכדור. ריברס מריץ עבורו הרבה מאוד תרגילי חסימות, חלקם על מנת שייצא לקליעה וחלקם הופכים לפיק נ' רול שיכול להגיע גם מהאמצע וגם מכל אחד מהצדדים. הוא משחק בתוך שטף המשחק ויודע לנצל את היתרון ההתחלתי שהחסימות מספקות לו.

קוואי וג'ורג' הם שניים מהשחקנים הדומים בליגה, הם משחקים באותה עמדה ומספקים מספרים מאוד דומים. הם שחקני כנף מהסוג שאף פעם אין יותר מדי ממנו, אבל קשה היה לדמיין סגנון משחק שכולל שיתוף פעולה של ממש ביניהם. עדיין קשה לדמיין. בינתיים כל אחד מבצע את החלק שלו אבל נדיר מאוד לראות מהלך שמערב את שניהם. מדי פעם אחד חוסם לשני, אבל זה לא נראה מהלך שנוח להם איתו.

מעבר לדמיון הסגנוני, זה קשור לאופי של קוואי, שבא לידי ביטוי גם בטורונטו. הוא נראה לא שייך למשחק הקבוצתי, שייך לפלנטה אחרת, אך יש לו יכולת ייחודית לא להפריע למה ששאר הקבוצה עושה, לאפשר לשחקנים שסביבו להוציא מעצמם את המיטב. ג'ורג' משתלב הרבה יותר בשטף הקבוצתי וניזון ממנו, הוא מגיע לזריקות יותר טובות וקולע באחוזים גבוהים מהרגיל עבורו. ריברס עדיין מארגן את הרוטציה, אך נראה שלעומת העבר הוא מתחבר למגמה החדשה של חלוקת מנוחות בין הכוכבים כך שאחד מהם תמיד יהיה על הפרקט. גם ביחד וגם לחוד שניהם מובילים כדור יותר מכפי שהם רגילים וזה בא לידי ביטוי בכך ששניהם מאבדים יותר מכל עונה אחרת בקריירה. זו נקודה בה שיתוף הפעולה בינהם לא עובד - הם רגילים להיכנס למצבים קשים שניתן להימנע מהם כשיש עוד סופרסטאר שיכול ליזום בעצמו.

היתרון הגדול של הקליפרס על קבוצות הצמדים האחרות הוא שמהספסל שלה עולים שניים מהמחליפים הטובים בליגה. לחוד הם טובים מאוד: לו וויליאמס הוא סקורר שרק משתבח עם השנים, יש תקופות שהוא בלתי ניתן לעצירה והוא שיפר את ניהול המשחק ואת ההגנה שלו. מונטרז הארל הוא סנטר עם אנרגיות לא נגמרות, השנה הוא מתמחה בסחיטת עבירות תוקף והוסיף לרפרטואר משחק פוסט לא אסתטי אך יעיל. ביחד הם בנו דינמיקת פיק נ' רול נפלאה, מסוג הצמדים עם ההבנה הטלפתית, ולהרכבי המחליפים היריבים אין תשובה למהלך הזה בשנתיים האחרונות. הארל מראה את יכולת החסימה, ההתגלגלות המתוזמנת והסיומת האגרסיבית שלו גם לצד קוואי וג'ורג'.

מה קורה כשהארבעה האלה משחקים ביחד? זה כמעט לא קרה העונה. כמעט תמיד אחד מהארבעה חסר וגם במשחקים שכולם משתתפים הדקות המשותפות שלהם מעטות. אך ב-81 הדקות המשותפות שכן היו להם עד כה העונה הם השיגו נט רייטינג מדהים של 27, השני הכי גבוה מבין 459 רביעיות ששיחקו לפחות 75 דקות (הראשון, באופן מפתיע, שייך ל-OKC, להרכב שכולל את כריס פול, שיי גילג'ס אלכסנדר ודניס שרודר ביחד). בעידן שאחרי גולדן סטייט, חמישייה שכוללת את הארבעה האלה ושחקן של הגנה ושלשות היא כנראה הכי פחות עצירה בליגה. יש לה אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות למצוא את המיס-מאץ' או את החור בהגנה, והיא כוללת שניים מהשומרים האישיים הטובים בעולם.

מסביב לרביעייה המרכזית יש לדוק ריברס רוטציה רחבה עם שחקן לכל מטרה. פטריק בברלי הוא הרכז שמביא אנרגיות, הגנה, קליעה מבחוץ וניהול משחק משני, הוא נהנה במיוחד במאני טיים וקשה להשאיר אותו מחוץ לפרקט במצבים כאלה. לנדרי שאמט הוא מומחה השלשות שיודע לעלות לקליעה בתנועה, הוא היה פצוע ועוד לא ממש נכנס לעניינים, אבל אם זה יקרה הוא יוכל להיות שחקן משמעותי מאוד. מו הארקלס הוא מומחה ההגנה שמתקשה לקלוע, אך כשהוא משחק לצד שני הכוכבים קשה מאוד להגיע לזריקה טובה. ג'מייקל גרין ופטריק פטרסון שקם לתחייה מבצעים בהצלחה את תפקיד הסטרץ' 4 שיודע להתמודד הגנתית גם עם שחקני חוץ וגם עם שחקני פנים. איביצה זובאץ ממלא את דקות הסנטר הפותח עד שהארל נכנס, די בשקט הוא מספק מספרים יפים ומגן על הטבעת ברמה גבוהה מאוד.

ואם הסגל לא נראה מספיק עמוק ואיכותי כרגע, כדאי להבהיר שיש לג'נרל מנג'ר לורנס פרנק פוטנציאל להתחזק שלרוב הקונטנדריות האחרות אין. שאמט וזובאץ הם צעירים עם הבטחה לא מבוטלת, ג'רום רובינסון הוא בחירת לוטרי מלפני שנה שמראה ניצוצות. יחד עם החוזה הגמור של הארקלס , פרנק יוכל לבנות חבילות מכל סוג על מנת להביא שחקן משמעותי נוסף. כולם ביחד אולי יכולים להספיק גם בשביל השחקנים הפנויים הבכירים ביותר, כמו ג'רו הולידיי.

הקליפרס זו עדיין קבוצה שלומדת להכיר את עצמה. ריברס מנסה הרבה מאוד דברים גם בהתקפה וגם בהגנה ועדיין בודק מה עובד עם אילו שחקנים. שלב הגישושים ניכר בקבוצה שעדיין רחוקה מהתיאום של מילווקי או מהתכליתיות של הלייקרס. זה בא לידי ביטוי בריבוי איבודים בהתקפה, ברוטציות שנשברות בהגנה ובאופן כללי בחוסר עקביות תוך כדי משחקים. זו כרגע קבוצה שיכולה להיראות הכי מפחידה בליגה לחמש דקות ואז להיעלם עד סוף הרבע. ברמה הכללית יש מספיק איכויות בשביל קבוצה שמדורגת שביעית גם בהגנה וגם בהתקפה והתמקמה במקום השני במערב למרות ריבוי ההיעדרויות ולוח משחקים קשה במיוחד.

בלא מעט מקרים קבוצות שמתחילות לאט לא מצליחות להתחבר בשום שלב של העונה, אבל משהו בקליפרס מרגיש שונה. אולי זה קשור לכך שגם הכוכב שלה וגם המאמן שלה כבר היו שם, כבר זכו באליפות, הם יודעים איך להגיע לשיא בזמן הנכון. אולי זה קשור גם לאיכות יוצאת הדופן של הסגל הזה באקלים של העונה הנוכחית. הדברים שהקליפרס עושים טוב הם בדיוק הדברים שמנצחים משחקי פלייאוף במאי ויוני. היריבה העירונית פתחה את העונה הרבה יותר טוב, אבל בכלל לא בטוח שהיא הפייבוריטית בדרבי.