ביחד כמו לחוד

אנו ממשיכים עם דירוג העוצמה של הצמדים הבולטים בליגה, זהו דירוג של חמשת הצמדים שברגע זה נראים הכי טוב. הדירוג הפעם:

1. לברון ג'יימס ואנתוני דייויס

2. קוואי לאונרד ופול ג'ורג' (מדגם קטן ומבטיח מאוד)

3. לוקה דונצ'יץ' וקריסטאפס פורזינגיס

4. ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק

5. ניקולה יוקיץ' וג'מאל מארי (לא בשיאם, בעיקר יוקיץ', אבל בשקט מובילים את דנבר למאזן השלישי בליגה)

היום נתמקד בצמד של יוסטון. הארדן וראס הם הזוג המוזר, הצמד שלא היה ברור איך ייראה שיתוף הפעולה שלו. אמנם הם כבר שיחקו ביחד באוקלהומה סיטי, אך זה היה בעידן אחר וכששניהם היו במעמד אחר. האם זה עובד?

בדרך כלל בכתבות האלה אקדיש סעיף לכל אחד משני השחקנים. אך הפעם מדובר בשניים מהשחקנים המוכרים והמנותחים לעייפה ב-NBA, שהמוטיב המרכזי בפתיחת העונה שלהם הוא עד כמה הם דומים לעונה שעברה. ג'יימס הארדן הוא עדיין סקורר היסטורי וייחודי שעולה לשלשה מכדרור מתי שמתחשק לו. ההגנות מתכוננות אליו טוב יותר, אז הוא למד לזהות רגעי רפיון קטנטנים של השומרים שלו, חצי שניה בה הם פחות ערוכים להקשות על הזריקה שלו, ולהתנפל עליהם. יותר ויותר קבוצות מביאות אליו דאבל-טים כמעט קבוע, אך זה לא מפריע לו לקלוע אפילו יותר משנה שעברה (37.7 נקודות למשחק, כל הנתונים נכונים ליום שישי) עם אחוז קליעה משוקלל גבוה משנה שעברה (62.5 אחוזי True Shooting, עליה של כמעט אחוז).

ראסל ווסטברוק הוא עדיין שד טזמני שלרגעים נראה בלתי ניתן לעצירה ולרגעים נראה בלתי ניתן לעיכול. במקרה שלו, מה שלא השתנה ביחס לשנה שעברה זה בדיוק מה שביוסטון קיוו שכן ישתנה. הקליעה שלו מבחוץ עדיין נראית שבורה ולא ברת תיקון. הוא קולע שלשות ב-22.5 אחוזים, כולל 23.7 אחוזי שלשות בקאץ' אנד שוט, תחום חשוב במיוחד ליכולת שלו לתפקד לצד מוביל כדור דומיננטי ממנו. הוא קולע עונשין ב-71.7 אחוזים, שיפור ביחס לעונה שעברה אך עדיין אחוז נמוך מאוד עבור גארד. מה שעוד לא ממש השתנה זה פרופיל הזריקות שלו, הוא לא אימץ את המודל של הרוקטס של ליי-אפים ושלשות. גם בשנה שעברה וגם השנה הוא זורק 9.7 פעמים מהצבע ו-5.6 פעמים משלוש, כמות הזריקות מחצי מרחק ירדה מ-4.9 בשנה שעברה ל-4.4 השנה. זה שינוי מינורי שלא משפיע גם על אחוז הקליעה המשוקלל שנשאר, בדיוק כמו בשנה שעברה, על 50.1, שהם 12.4 אחוזים פחות מהארדן.

אל השינויים שלא קרו ניתן להוסיף את ההגנה של שניהם. גם הארדן וגם ראס ממשיכים לזייף בצד הזה של הפרקט, בעיקר בהתמודדות מול חסימות ובהגנה רחוק מהכדור. הם נוטים לאבד את השחקן שלהם ובמקביל לא להיות מחויבים מספיק בעזרה. יוסטון מדורגת במקום ה-17 בליגה ביעילות הגנתית והעונה הקצרה שלה כללה כמה תצוגות שפל הגנתיות, לצמד הכוכבים שלה יש חלק גדול בכך. הבשורה הטובה היא שבחמישייה הראשונה, כשהם מוקפים בשלושה שחקני הגנה איכותיים, הנתונים ההגנתיים טובים. אבל כל שינוי קטן מוביל לחמישיות שלא מצליחות לשמור על כלום.

לא היו ציפיות לשיתוף פעולה מוצלח בין שני שחקנים שזקוקים לכדור ביד ולא ממש יודעים לעבוד בלעדיו. מדי פעם מייק ד'אנטוני חוזר מפסק זמן עם תרגיל בו הארדן חוסם לווסטברוק, אבל אלה מקרים נדירים ולא מייצגים. האופן בו שילוב ביניהם יכול לעבוד הוא ביצירת היררכיה ברורה, חלוקת עבודה שתקל על שניהם ו-48 דקות של סופרסטאר דומיננטי שיכול לעבוד עם שחקני משנה שפחות יודעים מה לעשות עם הכדור.

המסקנה החד משמעית ביותר לגבי הצמד של יוסטון היא שההיררכיה ביניהם בהחלט ברורה. הדבר הטוב ביותר שניתן להגיד על ווסטברוק זה שהוא לא מפריע להארדן להמשיך להיות היצור החד פעמי שכל הליגה עסוקה בניסיון להבין איך להתמודד איתו. זה לא מובן מאליו שראס מסכים לקבל באופן כזה את מקומו כמספר 2, זה היה הרבה יותר מסובך עם קווין דוראנט ופול ג'ורג'. ההיררכיה הזו באה לידי ביטוי בכך שבעוד שהארדן משחזר כמעט במדויק את כמות הזריקות והאסיסטים של העונה שעברה, ראס הוא כבר לא מלך הטריפל דאבלים. הוא לא שינה משמעותית את כמות הזריקות מהעונה שעברה, אך ירד ל-7.6 ריבאונדים (3.5 פחות משנה שעברה) ו-6.8 אסיסטים (3.9 פחות). זו כבר לא ההצגה שלו והוא מקבל את זה. בעוד שנתוני אחוז השימוש (ה-usage) דווקא מראים שבדקות המשותפות שלהם חלוקת התפקידים די שוויונית, זה כנראה נובע מכך שהארדן נותן לווסטברוק לנהל את המשחק בדקות פחות חשובות ובמשחקים קלים. אי אפשר לראות משחק של יוסטון בלי להרגיש שזו הקבוצה של הארדן, כשהוא רוצה הוא מזיז את כולם ומשתלט על המשחק.

הבעיה היא שכאשר הארדן משתלט על העניינים, הנוכחות של ווסטברוק יותר מפריעה מתורמת. כוכב משני בקליבר שלו אמור היה להיות כזה שדורש תשומת לב מההגנה, אך מה שקורה זה בדיוק ההיפך. הגנות יריבות מתעלמות ממנו לחלוטין כשהוא לא עם הכדור ולפעמים פשוט שולחות את השחקן שלו לבצע דאבל-טים על הארדן, או ממקמות את העזרה כך שאין להן בעיה שהוא יקבל את הכדור. ראס אוהב לבצע את החדירות שלו עם תנופה ופחות יעיל ממצב של עמידה, לכן להגנה אין בעיה שהוא יקבל כדור וינסה לחדור, מה גם שהסנטר של היריבה יחכה לו בצבע כי גם קלינט קאפלה לא מטריד אף אחד כשהוא רחוק מהסל. בינתיים יוסטון מאוד מתקשה במצבים האלה.

הנוכחות של שחקן ייחודי כמו ווסטברוק מובילה גם לשינויים משמעותיים שניתן לראות בשתי קטגוריות. הראשונה היא ריבאונד ההגנה, תחום בו יוסטון עלתה מהמקום ה-29 בשנה שעברה ל-15 השנה. ראס אמנם לוקח פחות ריבאונדים ולא מפריע לקאפלה להפוך לאחת המשאבות הבכירות בליגה, אך עדיין מדובר בגארד שמוריד 6.3 ריבאונדים בהגנה למשחק, שזה המון. יחד עם 5.2 ריבאונדים בהגנה של הארדן, זה מאפשר לד'אנטוני לשחק עם פי ג'יי טאקר ודנואל האוס בעמדות הפורוורד, וכשאריק גורדון יחזור גם איתו, למרות תרומה דלה שלהם בתחום הריבאונד ובלי הנזק שזה גרם בעונה שעברה.

השינוי הבולט ביותר הוא בקצב המשחק, תחום בו יוסטון זינקה מהמקום ה-27 בעונה שעברה למקום השני השנה. למרות שהארדן מיתן השנה את אורך הריקודים שלו עם הכדור ומנצל הזדמנויות מוקדמות לעלות לקליעה או לחדור, אין ספק שווסטברוק הוא הסיבה לשינוי הקיצוני בקצב. בדקות שהוא משחק יוסטון מכתיבה קצב רצחני של מעל ל-110 פוזשנים למשחק, הקצב הגבוה ביותר של שחקן בודד השנה ובכלל בעידן המודרני, בדקות שהוא משחק ללא הארדן הוא כבר מכתיב קצב פסיכי לגמרי של מעל ל-113 פוזשנים למשחק. הוא טס קדימה בכל מצב, גם אחרי סלים של היריבות, ומנצל את האתלטיות שלו כדי להגיע ליותר זריקות מוקדמות מכל שחקן בליגה. הוא לוקח 6.1 זריקות בטווח שנחשב למוקדם מאוד (כשנותרו בין 18 ל-22 שניות על השעון), יאניס אנטטוקומפו מדורג שני עם 4.8 זריקות כאלה ואף אחד אחר לא זורק יותר מארבע.

היתרון בקצב גבוה הוא ביכולת לתפוס את ההגנה לא מוכנה ולהגיע לזריקות נוחות שמשפרות את יעילות ההתקפה. הבעיה היא שזה לא המצב אצל ראס. הוא אמנם קולע ב-48 אחוזים את הזריקות המוקדמות, שזה הרבה יותר טוב מזריקות בכל טווח זמן אחר אותן הוא קולע בכ-40 אחוזים, אך זה נחשב לאחוז קליעה נמוך בהתקפות מעבר. באופן כללי, האחוזים האיומים מכל הטווחים, בשילוב של ריבוי איבודים (שמשום מה לא הושפע מהירידה בכמות האסיסטים), הופכים את ווסטברוק לכוכב הכי פחות יעיל בליגה. זה לא השתנה ואף הקצין ביוסטון.

הנתון המאכזב ביותר הוא שבדקות שבהן ראס משחק ללא הארדן הקבוצה קורסת, הנט רייטינג שלה הוא מינוס 14.9, הרבה יותר גרוע מהקבוצה החלשה בליגה. חוסר היעילות של ווסטברוק מקשה עליו להתמודד גם עם הרכבי המחליפים של היריבות. בכך הוא לא מצליח להיכנס לנעליים של כריס פול, שבשנתיים שלו ביוסטון הדקות שלו ללא הארדן היו יעילות מאוד.

פרט לנוכחות הדומיננטית החדשה, לטובה ולרעה, של ראסל ווסטברוק, יוסטון היא אותה קבוצה מוכרת מהשנים האחרונות. הפציעה של אריק גורדון רק מקצינה את החלוקה בין צמד סופרסטארים לשחקני משנה שנמנעים מכל פעולה שהיא לא זריקה לסל. גורדון היה שחקן מפתח בפלייאוף בשנתיים האחרונות ובכלל לא בטוח שבגיל 31 הוא מסוגל לשחזר את יכולת השיא שלו, אם זה לא יקרה זה מאוד יקשה על הרוקטס.

טאקר, האוס וקאפלה משלימים חמישייה שעובדת טוב ביחד ומשיגה נט רייטינג מצוין (20.5, השלישי הכי גבוה של חמישיות ששיחקו לפחות 70 דקות). אם האוס ביצע את קפיצת המדרגה לשחקן חמישייה לגיטימי, וזו תוספת משמעותית מאוד. אבל בינתיים דריל מורי עוד לא מצא שחקני רוטציה ראויים נוספים. אוסטין ריברס לקח צעד אחורה, בן מקלמור ותאבו ספולושה קולעים באחוזים מחרידים, טייסון צ'נדלר נראה מתאים יותר לליגת הוותיקים, ראיין אנדרסון כבר שוחרר. כל כניסה של שחקן ספסל מחלישה מאוד את יוסטון גם מבחינה התקפית וגם מבחינה הגנתית. מורי ימשיך לחפש, וכמו בשנים קודמות הוא יצטרך לחלץ שני שחקני רוטציה כדי שליוסטון יהיה סיכוי להתמודד עם שאר הגדולות במערב בסדרת פלייאוף.

החבירה של ראסל ווסטברוק אל ג'יימס הארדן הולידה שני סימני שאלה גדולים במיוחד. הראשון הוא האם ראס יסכים לקבל על עצמו תפקיד משני להארדן, סקורר הרבה הרבה יותר יעיל ממנו שיוסטון נבנתה סביבו. התשובה הראשונית היא כן, הכניסה לתפקיד של מספר 2 התבצעה באופן חלק מהצפוי. סימן השאלה השני הוא האם ניתן להתייחס לווסטברוק הנוכחי, עם הקליעה מבחוץ שאבדה לגמרי והאתלטיות שמתחילה לדעוך, כסופרסטאר אמיתי שיכול להיות אחד משני השחקנים הטובים ביותר בקונטנדרית אמיתית. התשובה הראשונית היא לא. הקליעה הלא קיימת יוצרת נזק שההגנות כבר לומדות לנצל וחוסר היעילות שלו מקשה עליו להסתדר בדקות המנוחה של הארדן.

יוסטון היא עדיין קבוצת עונה רגילה טובה, קודם כל בזכות תופעת הארדן. אך היא נראית פחות בנויה לפלייאוף מאשר בשנתיים האחרונות. כרגע לא נראה שלרוקטס יש פתרונות טובים להגנת דאבל-טים על הארדן, בטח לא הגנות איכותיות שיתכוננו לכך במיוחד. בהגנה, יהיה הרבה יותר קשה להחביא גם את הארדן וגם את ראס מול היריבות הבכירות בליגה. לד'אנטוני יש מספיק זמן לחפש פתרונות. מול הגנת הדאבל-טים על הארדן הוא יכול לארגן תרגילים משניים שיעזרו לווסטברוק להפוך מחיסרון ליתרון. הוא יכול גם לארגן את הרוטציה באופן שיעזור לראס להתמודד עם דקות המנוחה של הארדן, למשל לחבר אליו את קאפלה בדקות האלה כפרטנר לפיק נ' רול שהארדן פחות זקוק לו. אבל כרגע קשה לראות את הרוקטס מאיימים ברצינות על הבכורה במערב.