פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מפלצת דו ראשית: הפרדת הכוחות של לברון ג'יימס ואנתוני דייויס בלייקרס

        לברון משתלט על ההתקפה ונראה כמו מג'יק, דייויס מנהיג את ההגנה ומעמיד מספרים חסרי תקדים, ויחד הם משחזרים את המודל של ג'ורדן ופיפן בשיקגו הגדולה. האם זה יספיק גם בהמשך? אסף רביץ מדרג את חמשת הצמדים הטובים ב-NBA, ומנתח את המרשים מכולם עד כה

        מפלצת דו ראשית: הפרדת הכוחות של לברון ג'יימס ואנתוני דייויס בלייקרס
        עריכה: ליר שפיגלר

        העונה הנוכחית, וכנראה גם השנים הקרובות בליגה, עומדת בסימן של צמדים. עם התפוררות השושלת של גולדן סטייט, הכוכבים הגדולים הסתדרו זוגות זוגות ויצרו שורה של קבוצות מעניינות. פרט לצמדים החדשים, יש גם צמדים וותיקים וצמדים בהתהוות שיכולים לדבר חזק כבר השנה. במדור הזה אבצע דירוג עוצמה לחמשת הצמדים החמים בליגה ברגע נתון וארחיב לגבי אחד מהם. הדירוג יתבסס על ההצלחה הקבוצתית, אך גם על שיתוף הפעולה בין הכוכבים ועל השפעתם המשותפת על הצלחת הקבוצה. הדירוג הראשון מבליט את גישושי הפתיחה וריבוי ההיעדרויות של שחקנים בכירים (קוואי לאונרד ופול ג'ורג', למשל, עוד לא שיחקו דקה משותפת ונשארו מחוץ לדירוג). פרט לצמד שבמקום הראשון, בו אתמקד היום, ניתן היה לקחת את הדירוג כמעט לכל מקום:


        1. לברון ג'יימס ואנתוני דייויס
        2. קמבה ווקר וגורדון הייוורד (מוזמנים להוסיף את הקללה המועדפת עליכם)
        3. לוקה דונצ'יץ' וקריסטאפס פורזינגיס
        4. ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק
        5. קארל אנתוני טאונס ואנדרו וויגינס (כן, גם אני מופתע)

        אז נתחיל עם הצמד הבכיר ביותר גם על הנייר וגם על הפרקט בינתיים. הלייקרס נמצאים במקום השני בליגה גם מבחינת מאזן (2:10) וגם מבחינת נט רייטינג (8.4), למרות שעדיין ניכרים בקבוצה של פרנק ווגל לא מעט סימני התאקלמות. לברון ג'יימס ואנתוני דייויס משלימים נהדר אחד את השני. על פניו, זו לחלוטין הקבוצה של לברון. כל התקפה עוברת דרכו, הוא מביא לשיאים חדשים את יכולת ניהול המשחק שלו ומשתלט על המאני טיים כפי שהוא יודע. אך דייויס הוא גם המוציא לפועל הבכיר בהתקפה וגם שחקן ההגנה החשוב ביותר של ווגל. בקבוצה שמדורגת ראשונה ביעילות הגנתית ו-12 ביעילות התקפית, בהחלט ניתן לטעון ששחקן ההגנה הבכיר הוא השחקן החשוב בקבוצה.

        שחקני לוס אנג'לס לייקרס לברון ג'יימס אנתוני דייויס (GettyImages)
        הצמד הטוב בליגה, ולא רק על הנייר. לברון ודייויס (צילום: GettyImages)

        לברון

        עד לפתיחת העונה הנוכחית קינג ג'יימס שיחק רק 22 משחקים בעשרת החודשים של 2019, בעוד חודש וחצי הוא יהיה בן 35, ולכן הוא הגיע לעונה עם חובת הוכחה מסוימת לגבי מיקומו בראש הפירמידה. בתמונה הגדולה, הוא עומד בחובה. הוא נראה כמו אותו לברון המוכר, שולט במשחק באותה קלות, מעמיד מספרים מפלצתיים ואפילו משקיע יותר מהרגיל בשנים האחרונות בהגנה. אז כדאי להזכיר שעד לפציעה בעונה שעברה, שני הכוחות ששלטו לחלוטין בליגה בחצי השני של העשור היו גולדן סטייט ולברון ג'יימס. רק אחד מהם נותר.

        המספרים שלו מעידים על שינוי בגישה ואולי גם שינוי ביכולות. הוא קולע 24.3 נקודות למשחק, הכי מעט מאז עונת הרוקי, כשגם אחוזי הקליעה מהשלוש (30.2) הכי נמוכים מאז ואחוזי השדה (47.8) הכי נמוכים מאז 2007. יכול להיות שמדובר בהסרת חלודה של הקליעה מבחוץ וזה יתיישר בקרוב. במקביל, לברון מוסר 11.1 אסיסטים למשחק, הכי הרבה בקריירה שלו בפער עצום. אם להיתלות בהשוואות ההיסטוריות המקובלות: השורה הסטטיסטית שלו השנה היא הרבה יותר מג'יק ממייקל.

        הנתונים האלה לא מקריים. לברון עסוק יותר מבעבר בניסיון להכניס את חבריו לקבוצה לעניינים, קודם כל דייויס אך לא רק. הוא מחפש את הקלעים, מאכיל את הסנטרים, חוסם עבור אחרים, חושב על המסירה הרבה יותר מאשר על הזריקה. כל זה נכון עד למאני טיים. בדקות האחרונות של משחקים צמודים מופיע מחדש לברון המוכר שמחזיק בכדור, מחפש מיס-מאצ'ים ומגיע לזריקה איך שמתחשק לו. בשלושת הרבעים הראשונים הוא לוקח 13.3 זריקות ומוסר 9.3 אסיסטים, ברבע האחרון הפרופורציות משתנות ל-6.1 זריקות ו-2.1 אסיסטים. מעבר לרצון להכניס את החברים לעניינים, זו יכולה להיות גם הדרך שלו לחסוך אנרגיות במהלך המשחק כדי להגיע חד לרגעי השיא שלו. הנוכחות של סקורר בכיר לצידו יכולה להיות חשובה במיוחד גם בהקשר הזה.

        לברון ג'יימס הלייקרס (AP)
        הרבה יותר מג'יק ממייקל. לברון (צילום: AP)

        דייויס

        בשנה-שנתיים הראשונות שלו בליגה, אנתוני דייויס עשה הכל חוץ מליצור לעצמו מצבי זריקה. גם כאשר הפך לאחד הסקוררים היעילים ב-NBA, הוא לא היה שחקן מהסוג שמקבל כדור במשבצת שלו ומזיז את כולם הצידה. הוא הכי טוב כשהוא פועל בתוך השטף של הקבוצה, כחוסם בפיק נ' רול, כשהוא מקבל כדור בתנועה, כשהוא לא צריך לבצע יותר מכדרור אחד. הוא לא מאוד עציר גם כשהוא מקבל כדור בפוסט בצד שמאל, אבל זה עדיין לא מרחב המחיה הטבעי שלו. בלייקרס הוא נע בין תפקידים ובדקות המנוחה של לברון הוא משתלט על משחקים, אך בינתיים הוא אפקטיבי בעיקר כשהוא מגיע לטבעת. הוא קולע ב-78.2 אחוזים מדהימים ב-restricted area, אבל בכל שאר הטווחים האחוזים שלו נמוכים, ביחס לעצמו ובכלל.

        כאמור, ההשפעה של דייויס משמעותית עוד יותר בהגנה. השילוב בין גודל, ניידות, תזמון וקבלת החלטות הופך את דייויס לשחקן שקשה במיוחד לקלוע מולו. השחקנים שהוא שומר עליהם קולעים עד כה ב-29.6 אחוזים מהשדה, 16 אחוזים פחות מהצפוי. וזה נכון יותר ככל שמתקרבים לצבע: בעוד ששלשות השחקנים שלו קולעים ב-5.1 אחוזים פחות מהצפוי, באיזור של שני מטר מהסל הם קולעים ב-32.1 אחוזים פחות מהצפוי, נתון מטורף לחלוטין. לא פחות מטורף הוא נתון ההגנה שלו על הטבעת: שחקנים קולעים ב-26.3 אחוזים כשדייויס נמצא בינם לבין הטבעת. מעולם לא נמדד נתון שמתקרב לדבר הזה.

        יש רק בעיה אחת: דייויס נמצא בצבע הרבה פחות מהרצוי. שחקנים זורקים רק 3.8 זריקות כשהוא בינם לבין הטבעת, לעומת 6-8 זריקות מול רוב הסנטרים הבכירים בליגה. בעוד שניתן לייחס חלק מההבדל לכך שהוא מגיע לעזרה כל כך מהר ומדויק שהוא לא משנה רק זריקות, אלא גם את התוכנית לזרוק, מכריח שחקנים לוותר על הזריקה בצבע, זה רק חלק מההסבר. החלק המשמעותי יותר הוא שדייויס משחק בעיקר כפאוור פורוורד לצד ג'בייל מגי ודוויט הווארד, לכן הוא שומר בעיקר על מספרי 4, שכיום רובם הם שחקני חוץ לכל דבר. גם למגי והווארד יש נוכחות בצבע, אבל יריבים קולעים בכ-55 אחוזים כשהם בינם לבין הטבעת. ההרכב הגבוה אמור לחזק את ההגנה, אבל אם התוצאה היא שהוא מרחיק את דייויס מהצבע בכלל לא בטוח שזה מה שקורה. דייויס ידוע כמי שמעדיף לא לשחק דקות ארוכות מדי כסנטר, אבל כרגע קשה לחשוב על חיסרון להרכב בו הוא קרוב יותר לטבעת ויש סביבו קלע חוץ נוסף.

        לברון ג'יימס עם אנתוני דייויס שחקני לוס אנג'לס לייקרס (AP)
        לא נמצא מספיק באזור המחיה שלו. דייויס (צילום: AP)

        שיתוף הפעולה ביניהם

        לעומת רבים מהצמדים כיום, שמורכבים משחקנים שמאוד דומים בסגנון וביכולות שלהם, לברון ודייויס זה צמד טבעי. הם יכולים להיות דומיננטיים בלי להפריע אחד לשני, עובדים נהדר ביחד וכל אחד מהם מספיק טוב כדי להשתלט על דקות המנוחה של השני. הסגל של הלייקרס בנוי כך שאין לפרנק ווגל יותר מדי ברירה אלא להפריד בין דקות הכוכבים שלו ולוודא שתמיד אחד מהם נמצא על הפרקט, מה שמשאיר להם פחות דקות ביחד. כאשר הם ביחד, כל אחד מוסר לשני יותר מלכל שחקן אחר, וזה בולט במיוחד בצד של דייויס. כ-40 אחוז מהמסירות שהוא מוסר הן ללברון ואחוז דומה של המסירות שהוא מקבל הן מלברון, המסירות של קינג ג'יימס ל-AD מובילות ל-2.9 אסיסטים במשחק.

        כצפוי, המהלך המרכזי בו הם משתמשים ביחד הוא פיק נ' רול. הם פרטנרים אידיאליים, כי לברון יכול למסור מכל מצב ודייויס יכול לתפוס מכל מצב, הוא יכול לחתוך מהר ללוב או לקבל את הכדור בדרך לסל ולדעת מה לעשות איתו, כולל מסירה נוספת. האיכות של שניהם מובילה לכך שהם מסוגלים לבצע את הפיק נ' רול שלהם מכל עמדה במגרש ולבצע אותו גם בתוך צפיפות. אין כמעט שחקנים בליגה שמסוגלים לשמור על שניהם וכך לבצע חילוף אפקטיבי. בעוד שבמאני טיים לברון עדיין מעדיף לכפות חילוף של השומר החלש ביותר של היריבה, מה שמוביל אותו לעבוד עם שחקני המשנה, ניתן להניח שככל שהעונה תתקדם המשחק בין שניים שלו עם דייויס יהפוך למהלך המרכזי של הלייקרס.

        לצד ההתאמה המקצועית שלהם, מעניין מאוד לבדוק איך לברון ודייויס יסתדרו מבחינת אופי. לברון כבר הוכיח שלא פשוט לככב לידו וכבר הבריח שחקנים בכירים מהקבוצה שלו, ודייויס מעולם לא שיחק לצד דמות דומיננטית כמו לברון. מעניין במיוחד לעקוב אחרי הדינמיקה ביניהם ובין המערכת סביב נושא הפציעות של AD. מדובר בשחקן שמרבה מאוד להיפצע במהלך משחקים ולהחמיץ תקופות קצרות, הוא היה יכול להיות מועמד מתאים לניהול עומסים כדי לשמור עליו כשיר לפלייאוף. אך סביב העיסוק בקוואי לאונרד, לברון הבהיר באופן חד משמעי, במסר שכנראה כוון גם לדייויס ולהנהלה, שהוא מתנגד לגישה של ניהול עומסים, ודייויס אכן שיחק תוך שהוא סוחב פציעה בכתף עד שקיבל הזדמנות לנוח מול גולדן סטייט בבק-טו-בק. האם דייויס יקבל את המנהיגות של לברון? האם לברון יהיה מסוגל לאפשר חילופי דורות אמיתיים במהלך השנים? אלו שאלות מפתח שאת התשובות עליהן נקבל עם הזמן.

        שחקן לוס אנג'לס קליפרס קוואי לאונרד (AP)
        לברון ניצל את העיסוק בו כדי להעביר מסר ללייקרס ולדייויס. קוואי לאונרד (צילום: AP)

        הקבוצה

        הגרסא הנוכחית של הלייקרס זו קבוצה חדשה כמעט לחלוטין, וזה ניכר. למרות התוצאות המרשימות, קשה לזהות בקבוצה של ווגל שטף ותיאום שבדרך כלל מאפיינים קבוצות מצליחות ב-NBA. ההתקפות מתנהלות לאט, התרגילים לא זורמים, וגם בהגנה יש לא מעט רגעים של חוסר תיאום. כמו ברוב הקבוצות של לברון, אין שיטה שמנסה ליצור לשחקנים יתרונות התחלתיים, לברון עצמו הוא היתרון ההתחלתי. היכולת שלו ליצור מכל עמדה, מכל מצב, היא הנחת המוצא של משחק ההתקפה. הוא משחק בקצב שלו ושאר השחקנים צריכים להתאים את עצמם לכך.

        מעבר לכך, משחק ההתקפה של הלייקרס מתבסס על היתרון הפיזי של חלק גדול מהשחקנים, שמאפשר להם להגיע לצבע בקלות, ועל יכולת לחלץ משהו מהתקפות תקועות. השחקנים של ווגל ממעטים לזרוק שלשות (מקום 28 בליגה) ולהגיע לקו העונשין (מקום 26). פרט לדני גרין, מומחי השלשות שיש בסגל מתקשים להשתלב ונדחקים מהרוטציה. גם משחק ההגנה מאוד מבוסס על הכישרון של השחקנים, ההבדל הוא שיש בסגל הנוכחי הרבה מאוד כישרון הגנתי בכל העמדות.

        נראה שווגל עסוק כרגע בעיקר במציאת ציוותי השחקנים הנכונים וחלוקת הדקות בתוך הסגל, ובכך הוא עושה עבודה טובה. אייברי בראדלי השתלב יפה בחמישייה, רייג'ון רונדו מקבל את דקות המנוחה של אחד מהכוכבים כדי להוסיף ניהול משחק בדקות האלה, דוויט הווארד עולה לשחק כשדייויס יורד לנוח, אלכס קארוסו מועדף על רוב הגארדים האחרים בזכות הנחישות שלו ותורם לקבוצה גם ללא מספרים מרשימים. קארוסו אולי מייצג באופן הטוב ביותר את הלייקרס כרגע: לא תמיד ברור איך זה עובד, אבל זה עובד.

        מאמן לוס אנג'לס לייקרס פרנק ווגל. ברקע דיוויד בלאט (GettyImages)
        עדיין מחפש את הציוותים הנכונים. פרק ווגל (צילום: GettyImages)

        מסקנות ראשוניות

        הלייקרס משיגים ניצחונות, אבל לא תמיד מרשימים. לברון ודייויס עובדים טוב ביחד ולחוד אבל יש תחומים בהם מורגשות חריקות. אפשר להסתכל על כך בשתי דרכים. הראשונה היא שהתוצאות כרגע קצת משקרות, שזו לא קבוצה טובה כפי שהמאזן שלה מעיד. משחק ההתקפה הנוכחי יתקשה לאפשר מצבי זריקה נוחים בסדרות מול יריבות איכותיות ולא ברור מי משחקני הסגל בנוי כיום לרוטציה בפלייאוף. לוח המשחקים היה נוח עד כה ורוב היריבות הקשות שיחקו ללא אחד מהכוכבים שלהן, הלו"ז של דצמבר יהווה מבחן הרבה יותר משמעותי.

        הדרך השנייה להתבונן בפתיחת העונה היא שאם הלייקרס מנצחים עכשיו, מה יקרה כשהם יתחברו עוד יותר? לברון ודייויס עוד יסירו את החלודה בכל הקשור לקליעה מחוץ לצבע, קוזמה ורונדו הצטרפו מאוחר בגלל פציעות והשטף ההתקפי ישתפר ככל שהסגל החדש יתגבש ביחד. ההגנה נראית אמיתית לגמרי, והשילוב של לברון, דייויס וההגנה הטובה בליגה יכול בקלות להספיק גם בפלייאוף (זה היה המודל של שיקגו עם ג'ורדן ופיפן). כרגע הכיוון הזה נראה מייצג יותר, אבל אולי בעוד חודש וחצי נחשוב אחרת.