בתחילת 2020 הרגישו אוהדי ברצלונה על הסוס. הקבוצה, שזכתה בשתי אליפויות רצופות, הובילה את הטבלה, ואז באה גם הבשורה הגדולה. בעקבות ההפסד הדרמטי לאתלטיקו מדריד בחצי גמר הסופרקופה - טורניר לו לא יוחסה מלכתחילה חשיבות מיוחדת מבחינת הקהל - התקבלה ההחלטה לפטר את המאמן ארנסטו ואלוורדה, והחגיגה היתה גדולה.
האיש שזוהה יותר מכל עם שלטונו של הנשיא השנוא ג'וספ מריה ברתומאו והיה אחראי לדעת רבים על חיסול הסגנון המסורתי של הבלאוגרנה, הלך סוף כל סוף הביתה. במקביל, פורסמו הדוחות הכלכליים, לפיהם עלו ההכנסות של בארסה ב-18 אחוזים, הגיעו במהלך עונת 2018/19 ל-841 מיליון יורו, וכך היא הפכה על הנייר למועדון העשיר בתבל. לו רק ידעו הקטלאנים כיצד השנה הזו תסתיים, ומה יקרה במהלכה...
כן, על שנת 2020 של ברצלונה אפשר - וצריך - לכתוב ספר עב כרס. עכשיו היא כבר לא אלופה, וגם ממש לא מובילה את הטבלה. היא רק שישית, במרחק שבע נקודות מריאל מדריד ואתלטיקו מדריד, אשר ביחס אליה יש לה שני משחקים עודפים. היא ספגה את התבוסה המשפילה בתולדותיה בליגת האלופות - השמיניה ההיסטורית המדהימה מרגלי באיירן מינכן. הסמל הגדול של המועדון ניסה לבטל את חוזהו ולעזוב, ובסופו של דבר גרם לנשיא להתפטר - אך זה לא עזר בינתיים לרפא את הפצעים.
שני המאמנים שעבדו בקאמפ נואו אחרי הדחתו של ואלוורדה לא בדיוק מימשו את הפנטזיה של האוהדים, בלשון המעטה. בנוסף, התברר כי המצב הפיננסי חמור פי אינסוף בהשוואה לדיווחים האופטימיים בתחילת השנה, והמגיפה פגעה בבארסה באופן משמעותי. המועדון הזה ידע בעבר משברים עמוקים יותר ורגעים אפלים יותר, אך הוא נמצא כעת בדכאון קיומי. אולי הבחירות יושיעו, אולי ההנהלה החדשה תביא אסטרטגיה נכונה, אך בינתיים ממש לא ברור כיצד יוצאים מזה.
וזה אמנם שרירותי מאוד, אבל די מדהים להשוות בין ההרכב במשחקו האחרון של ואלוורדה להרכב שסיפק אתמול את אקורד הסיום לשנה העגומה הזו עם תיקו 1:1 ביתי עם אייבר הקטנה, אשר ליקטה נקודה ראשונה בתולדותיה בקאמפ נואו. תאמינו או לא, אך שני שחקנים בלבד פתחו בשניהם - והיו אלה פרנקי דה יונג ואנטואן גריזמן, שתי הרכישות הנוצצות של קיץ 2019. עבור שניהם, היתה זו השנה החלשה בקריירה. ההולנדי, שהגיע על תקן השחקן המושלם עבור הסגנון הטבעי של בארסה, איבד לחלוטין את המומנטום שפיתח באייאקס, ולא מוצא את עצמו במדי הבלאוגרנה עם שלושה מאמנים שונים.
אפילו רונאלד קומאן, שטיפח אותו בהצלחה יתרה בנבחרת הכתומה, טרם מצא את הנוסחה שתאפשר לו לפרוח בקטלוניה. באשר לצרפתי, הרי שהוא כבר לא ממש מנסה. בחודשים הראשונים בקבוצה היתה לו מוטיבציה אמיתית להוכיח את עצמו, אך היא נעלמה. הוא גווע ונדמה כי השלים עם הפיאסקו המוחלט. גם עבורו, לא הצליח אף מאמן לייצר סביבת עבודה סבירה על המגרש, או בחדר ההלבשה.
עוד בוואלה!
כך אפשר לעבור על השמות מההפסד ההוא לאתלטיקו בתחילת ינואר ומהאכזבה אתמול מול אייבר בשלהי דצמבר. כל אחד מהם מוסיף את חלקו לפאזל אשר שמו ברצלונה מודל 2020. כל אחד מהם תורם סיפור לפיאסקו המהדהד הזה.
הנה נטו, השוער הברזילאי שהוחתם בעסקת חליפין משונה עם ולנסיה שקיבלה בתמורה את יאספר סילסן, והתגלה כגיבוי לא איכותי מספיק למרק-אנדרה טר שטגן, שחווה שנה בעייתית מבחינת פציעות וכושר.
הנה ג'רארד פיקה, שחושב כבר יותר על פוליטיקה ועל האפשרות לרוץ בבוא היום לנשיאות המועדון, וקבל פחות על כדורגל - וגם הוא סיים את השנה עם פציעה בברכו.
הנה סמואל אומטיטי, אלוף העולם העוצמתי שהיה אמור להיות העוגן בעורף לשנים ארוכות מאוד, והפך במקום זאת לסוג של שחקן עבר בגיל 27.
הנה ארתורו וידאל, שהיה דווקא לא רע במשחקים רבים מאוד, והוכיח ווינריות לא מבוטלת, אך הפך בעיני האוהדים לסמל הבינוניות בשוק ההעברות, וגם הוענק במתנה, כמעט ללא תמורה, לאינטר בקיץ.
הנה סרג'יו בוסקטס, השחקן האולטימטיבי עליו התבסס הקישור של בארסה, השריד האחרון לטריו עם צ'אבי ואנדרס אינייסטה, אשר הולך ודועך ככל שחולפים השבועות, אך עדיין אין לו - ואולי לא יכול להיות לו - יורש ראוי, למרות שהוא כבר לא באנקר בהרכב. הרעיון לשבץ לעמדה הזו את דה יונג נועד מראש לכישלון.
הנה ליאו מסי, שלקח על עצמו (יש שיגידו כי באיחור רב אחרי שנים של שתיקה) את המאבק בהנהלה המושחתת, אך גם אחראי לתמונת השנה של בארסה - תמונת הייאוש בחדר ההלבשה במחצית המשחק מול באיירן. השנה גילה מסי כי כוחות הפלא שלו על הדשא הצטמצמו, בעוד מאחורי הקלעים הוא לא הצליח לעצור את המפולת, ולא מנע את סילוקו של חברו הטוב ביותר לחוד.
הנה לואיס סוארס, אשר העזבתו כמעט ללא תמורה לאתלטיקו מדריד היא אחד המהלכים התמוהים, ההזויים והבזויים שאפשר לדמיין. מסי הגדיר אותו כ"משוגע", והסקורר האורוגוואי נותר פגוע מהיחס המחפיר לו זכה אחרי שש שנים נפלאות במועדון. כיום הוא מוביל את הטבלה עם קולצ'ונרוס, וקרוב לתואר אליפות הרבה יותר ממסי.
הנה מרטין ברייטווייט, אוהד ריאל מדריד אשר ירש ממנו את החולצה מספר 9 העונה, למרות שאינו מתאים כלל לרמה הנדרשת בברצלונה. רכישתו מלגאנס תמורת 20 מיליון יורו בפברואר היתה דוגמא מופלאה לעסקה בה כולם הפסידו. בארסה קיבלה שחקן שמקבל במקרה הטוב מחמאות על מאמץ, בעוד לגאנס נשדדה מהשחקן החשוב בהתקפה ללא יכולת להחליפו - וירדה לליגה השניה. יש סמליות לא מבוטלת בכך שברייטווייט קיבל אתמול את הזכות לבעוט את הפנדל מול אייבר בהיעדרו של מסי - והחמיץ. במובנים רבים, הוא הסמל להתרסקות הקטלונים ב-2020.
הנה מיראלם פיאניץ', עוד אוהד ריאל מדריד שהגיע מיובנטוס תמורת ארתור, הצעיר ממנו בשבע שנים, רק כדי לבצע תרגיל חשבונאי ולמזער את ההפסדים בספרים. שיאו של הבוסני הרחק מאחוריו, תרומתו מוגבלת הקצר מוגבלת, ולא קיימת בטווח הארוך.
הנה ג'וניור פירפו, עוד אוהד ריאל מדריד שלא ממש מצא את מקומו מאז המעבר מבטיס תמורת 18 מיליון יורו בקיץ 2019. יש לו פוטנציאל סביר, וגם אתמול הוא בישל שער נאה לעוסמאן דמבלה בפעם הראשונה בה פתח בהרכב בליגה, אבל הוא לא מתקרב ביכולתו למארק קוקורייה, בוגר האקדמיה שלא נספר בקאמפ נואו ועושה חיים משוגעים בחטאפה.
זה מביא אותנו להזנחת האקדמיה בעידן ברתומאו, ובתחום זה ניכר שינוי מסוים בתקופתו של רונאלד קומאן. הנה אוסקר מינגואסה בן ה-21, שלא תמיד הרשים אפילו בקבוצת המילואים, אך קודם על ידי המאמן ההולנדי, והוכיח את עצמו בינתיים על הבמה הגדולה. מצד שני, אתמול הוא נאלץ לשחק כחלק משלישיית בלמים, והסטייה של קומאן מהמסורת של בארסה גדולה אפילו בהשוואה לזו של ואלוורדה. כבר מזמן אין זכר ל-3-3-4, אבל 1-4-5 מול קבוצת תחתית? גם זה מסכם לא רע את השנה הזו של בארסה.
האופוריה שליוותה את המינוי של קיקה סטיין היתה לפני פחות משנה, אך מרגישה כמו היסטוריה עתיקה. בבכורה של המאמן הקרויפיסיט - הניצחון הביתי הדחוק 0:1 על גרנאדה ששיחקה בנחיתות מספרית - ניסו אז לחפש בכוח את ההיבטים החיוביים. את אחוזי החזקת הכדור הפנומנליים, כאילו יש להם משמעות ממשית, ובעיקר את שילובו לראשונה של ריקי פוץ', הקשר הצנום בעל פני התינוק שמגלם בעיני מעריצי הסגנון הבארסאי הטהור את בוגר לה מאסיה האולטימטיבי. הוא נכנס אז במקום איבן ראקיטיץ' בדקה ה-71, דייק בכל מסירותיו וגרר תשואות נלהבות. נדמה היה כי 2020 תהיה השנה של פוץ'.
בפועל, סטיין חזר לפרותיו באוגוסט, וקומאן מעדיף להתעלם מריקי במקרה הטוב, או להתעלל בו במקרה הרע. אתמול האיש שאמור לשלוט בקצב נכנס בדקה ה-89. בשביל מה? אף אחד לא יתן את התשובה, אבל זו לא היתה השנה שלו. בכלל לא. כעת מדברים על אפשרות עזיבה בינואר.
לא הכל שחור, כמובן. הנסיקה של אנסו פאטי ריגשה והבטיחה רבות, אם כי גם השנה שלו נקטעה על ידי פציעה, וגם זה סמלי. ההתאקלמות של פדרי, היהלום שהוחתם מראש מלאס פלמאס והגיע הקיץ, מרשימה מאוד, גם אם האחריות על כתפיו גדולה מדי עבור בחור שחגג רק לפני חודש יום הולדת 18. רונאלד אראוחו מסתמן כבלם עם עתיד ורוד, בלי קשר לטעות הגסה שהובילה לספיגה אתמול. סרג'יניו דסט הוא רכש נהדר שפתר סוף כל סוף את המחדל בעמדת המגן הימני.
לא צריך להגזים בתחזיות הקודרות. ובכל זאת, 2020 תיזכר כאחת השנים השחורות והמתסכלות בתולדותיה. כתמים רבים מדי יש בשנה הזו, והסיום שלה אתמול היה הולם. הולם מאוד. מכאן, אפשר רק להביט למעלה.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק