לואיס הראשון: מורשתו של לואיס סוארס בברצלונה נצחית

"לא הגיע לך שיזרקו אותך כך", כתב ליאו מסי ללואיס סוארס. מאז הפסיק הפרעוש להסתיר את רגשותיו ובחר לבטא אותן בכנות, הוא מיטיב לתאר את המצב בברצלונה. אולי ביום הכיפורים יוכלו ג'וזפ מריה ברתומאו וחבורתו לבקש סליחה - לא רק מהחלוץ האורוגוואי עצמו, אלא גם מהאוהדים. גם הם נכנסים לדיכאון בעודם צופים באלילם פורץ בבכי קורע לב כשהוא נפרד מהם במסיבת עיתונאים מאולצת.

פרידה מכוכבים אינה קלה בדרך כלל, גם כאשר זה המהלך הנכון מבחינת כל המעורבים, ונדרשת בניה מחדש. זה עלול להיות כואב וצורם בכל מקרה, והנהלות רבות לא היו נקיות משגיאות בסיטואציות אלה. די להיזכר כיצד נזרק פרננדו היירו מריאל מדריד, ביחד עם המאמן ויסנטה דל בוסקה, מיד אחרי הזכיה באליפות ב-2003. די להיזכר בסאגת ההעזבה המכוערת של איקר קסיאס על ידי פלורנטינו פרס ב-2015. אפשר לציין את הנסיבות השנויות במחלוקת, אשר עדיין לא הובהרו עד הסוף, של עזיבת רונאלדיניו את ברצלונה ב-2008. יש אינספור גרסאות לסיבה האמיתית מאחורי הדרמה הזו. וזה לא מוגבל, כמובן, לשתי הגדולות של ספרד. למשל, דייויד בקהאם ורוי קין עזבו את מנצ'סטר יונייטד בטונים צורמים, והרשימה הזו ארוכה. למעשה, אפילו יוהאן קרויף הודח מאייאקס ב-1983, וזעם עד כדי כך שחתם מיד בשורות היריבה המושבעת ביותר פיינורד.

מה שמייחד את הסיפור של סוארס הוא היעדר רקע מקדים להתנהלות המחפירה מצד המועדון, והעובדה כי האשמה נופלת באופן ברור על צד אחד בלבד. אפשר לנהל דיון מעמיק על הסכסוך בין איקר קסיאס לחלק מאוהדי ריאל מדריד, אך אי אפשר להתעלם מעצם קיומו. על אורח החיים של רונאלדיניו מיותר להרחיב את הדיבור. בקהאם וקין תרמו את חלקם הנכבד לסיום מערכת היחסים באולד טראפורד. קרויף... טוב, הוא היה קרויף. וכך הלאה. ברובם המוחלט של המקרים, יש עלילה כלשהי שמובילה בסופו של דבר לקרע - והמניעים אינם מקצועיים נטו. המקרה של סוארס שונה.

אם מניחים שההחלטה לסיים את דרכו בברצלונה יכולה להיות ראויה, הרי שהיא מקצועית נטו. האורוגוואי כבר בן 33, הוא נמצא בבירור מעבר לשיאו (המזהיר), ויש רצון להזרים דם חדש למערכת אחרי עונה עגומה - הטיעונים האלה עשויים, לפחות באופן תיאורטי, להוות בסיס לוויכוח. אלא שגם בהינתן שיקולים אלה, אם הם באמת רלוונטיים, היחס כלפי השחקן צריך להיות שונה ב-180 מעלות. מדובר באגדה חיה, האיש שכבש 197 שערים ב-283 משחקים בכל המסגרות (המקום השלישי בתולדות בלאוגרנה אחרי ליאו מסי וססאר), בישל 95 נוספים, היה השחקן הפורה ביותר בקלאסיקו במהלך שש השנים בהן בילה במועדון - ובכל התקופה הזו לא סיפק אפילו כותרת שלילית אחת.

זוהי, בעצם, הנקודה החשובה ביותר. סוארס היה נערץ לא רק בזכות ביצועיו המרהיבים על הדשא, אלא גם בשל היותו שחקן מחוייב ב-100 האחוזים, נאמן, מקצוען, לא אנוכי, אשר ראה את טובת הכלל לפני טובתו האישית. לא בליין כמו רונאלדיניו, לא בעל אגו עצום כמו סמואל אטו, לא אגואיסט כמו ניימאר. התנהלותו של סוארס היתה מופתית, ללא הגזמה. הוא כבש, בישל, השקיע מאמץ עליון בכל רגע נתון, מילא הוראות כל מאמניו, לא ביקש יחס מועדף, לא הסתכסך עם אף אחד בחדר ההלבשה, לא התווכח על חוזים, לא התעסק בשיפור תנאייו הכספיים, לא פיזר שמועות על עזיבה אפשרית... הוא פשוט היה כוכב ברצלונה שאהב לשחק במועדון ונהנה מכל דקה. הוא הרגיש בר מזל, ושלא שכח את זה גם כאשר הוכיח את עצמו. רגליו נותרו על הקרקע, והשתן מעולם לא עלה לו לראש. תדמיתו בקאמפ נואו ברת השוואה לזו של צ'אבי ואנדרס אינייסטה.

וזה די מדהים בהתחשב בתדמית איתה הגיע סוארס לבירת קטלוניה, מיד אחרי הנשיכה השלישית בקריירה שלו. ג'ורג'ו קייליני היה הקורבן לשיניו במונדיאל בברזיל, אבל המפסיד העיקרי היה האורוגוואי עצמו. הוא לא רק הפך לסוג של בדיחה - כי כמה כבר אפשר לנשוך?! - אלא גם ספג השעייה מכל פעילות לארבעה חודשים. היו שהעריכו כי העונש הזה יחסל את העסקה שנרקמה בין ליברפול לבארסה, אבל הנשיא לא היסס להמר. צריך לתת קרדיט גם לברתומאו כשזה מגיע לו. הוא התקשר אישית לסקורר הפרובלמטי והבטיח: "אל תדאג. אנחנו עדיין רוצים אותך".

חבייר דה לאון, עיתונאי אורוגוואי בכיר שפגש את ברתומאו במהלך המונדיאל, ביקש לדבר איתו. "אני מכיר את לואיס. תיזהרו אם אתם רוצים לנסות לשנות אותו. הנשכנות היא הנשק העיקרי שלו. זה המקור לגאונותו ברחבה. אל תגבילו אותו, אל תצמצמו את התוקפנות שלו. הוא שונה מאחרים. הוא לא נורמלי. תתנו לו להמשיך להיות לא נורמלי אם אתם רוצים שיבקיע המון שערים". זו היתה דעתם של אלה שרצו בטובתו של החלוץ. הם חששו כי בארסה תשפיע לרעה על הנכס האורוגוואי באמצעות השפעה לטובה.

אז דה לאון אולי חשב שהוא מכיר את נפשו של סורס, אך הוא שגה. כי הכוכב לא היה זקוק לעזרה משום כיוון - הוא מצא את האיזון הנכון בעצמו, וללא מאמץ. התשוקה והאגרסיביות נותרו כשהיו. סוארס דחף, הקניט, צבט, התחזה, התווכח - ובאופן כללי פשוט הוציא את שחקני היריבה משיווי משקל. הוא האורוגוואי המזוקק, וזו מהות המשחק שלו. ואולם, בעוד בקדנציות באייאקס ובמיוחד בליברפול הוא חרג לא פעם מגבולות הטעם הטוב (ולא מדובר דווקא בטעם כתפו של ברניסלאב איבאנוביץ', אשר איכויותיו הקולינריות מוטלות בספק), הרי שבברצלונה זה לא קרה כלל. סוארס לא התיימר לשמור על הרוח הספורטיבית כלפי הבלמים ששמרו עליו, אבל כן היה מחוייב לקבוצתו ולחבריו. האוהדים חששו כאשר הוחתם, אך החשדות האלה התפוגגו תוך ימים ספורים. כולם הבינו במהרה איזה שחקן אדיר הם קיבלו.

משחקו הראשון במדים החדשים, אחרי תום ההשעייה, היה בקלאסיקו בסנטיאגו ברנבאו - וסוארס בישל באמנות לניימאר כבר בדקה הרביעית. כך החל רצף אסיסטים נהדר, במהלכו ביקרו אותו עיתונאים רבים על כך שאינו כובש מספיק. גם בזמן אמת נראו ההתבטאויות האלה אומללות והזויות - השחקן הואשם בכך שהיה "קבוצתי מדי". הן התבררו כאבסורדיות אפילו יותר בדיעבד, כאשר האורוגוואי החל לקרוע רשתות בקצב מסחרר - וזאת מבלי לוותר על הבישולים.

"בהתחלה תמיד העדפתי למסור כדי שלא יחשבו שאני אנוכי", סיפר סוארס. בכך הוא השיג מטרות רבות - גם שיקם את הביטחון העצמי שלא היה בשיאו אחרי התקרית במונדיאל, גם התאקלם במהירות בסגל עמוס הכוכבים, וגם בנה את הבסיס לשיתוף הפעולה בשלישיית MSN. מהרגע הראשון, היה סוארס הדבק שחיבר את הטריו ההיסטורי. בעונה שקדמה להגעתו, היה שיתוף הפעולה בין מסי לניימאר לא מושלם בלשון המעטה. האורוגוואי איפשר לארגנטיני ולברזילאי למצוא שפה משותפת על הדשא, וגם בחדר ההלבשה. תרומתו של סוארס כבירה כאשר מסתכלים על הסטטיסטיקה היבשה, אך היא גדולה אפילו יותר. הרבה יותר.

וכך, כבר בעונתו הראשונה, הפך סוארס לשחקן קריטי בקבוצה שדהרה לזכיה בטרבל. הוא התכבד לכבוש את שער הניצחון על יובנטוס בגמר ליגת האלופות בברלין, ואז יצא לעונה היסטורית עם 59 שערים בכל המסגרות בעונת 2015/16 - 40 מהם בליגה. הוא היחיד, פרט למסי וכריסטיאנו רונאלדו, שהוכתר למלך השערים בספרד בעשור האחרון. הוא היחיד שהתקרב אליהם, היחיד שבאמת היה ברמתם.

בברצלונה סמכו עליו בעיניים עצומות. לא היה לו מחליף אמיתי בסגל, וסוארס תמיד היה בהרכב. הוא לא התלונן, כמובן, כי הוא אהב להיות על הדשא, אבל ארבעה משחקים של 90 דקות ב-11 ימים, כפי שקרה במרץ 2019 זה לא דבר של מה בכך. השימוש המופרז גרם לשחיקה מסוימת, ובעונה האחרונה סוארס היה לעתים חד כמו בעבר. גם הגיל עשה את שלו. ובכל זאת, הוא עשה המון, עם 21 כיבושים בכל המסגרות. בעונה שעברה הוא הבקיע את השער המדהים בעקב מול מאיורקה. בעונה שעברה הוא חגג בליגת האלופות, עם צמד קריטי מול אינטר, שער מול דורטמונד, וגם בתבוסה ההיא מול באיירן מינכן ברבע הגמר הוא החזיר לזמן קצר את התקווה כאשר צימק ל-4:2. זה נגמר עם שמיניה, אך רוח הקרב של סוארס היתה שם - בניגוד, למשל, לשפת הגוף הבעייתית של מסי.

הוא לא רצה שיהיה זה משחקו האחרון במדי בלאוגרנה. המטרה היתה לקבל חיזוק ולעזור לחלוץ המרכזי החדש להשתלב. כשחקן הכי קבוצתי שיש, רצה סוארס לתרום גם לחילופי הדורות. כל השחקנים בחדר ההלבשה, ובראשם מסי, רצו בהישארותו. ההנהלה החליטה אחרת - ושלחה את רונאלד קומאן, המאמן שהיה עסוק עד לא מזמן בנבחרת הולנד, להודיע לאחד השחקנים הגדולים בתולדות המועדון על סיום דרכו בשיחת טלפון שארכה שניות ספורות.

בבארסה לא היו מעזים לנהוג כך כלפי צ'אבי או אינייסטה. הסמלים האלה בחרו בעצמם את עיתוי העזיבה. מדוע, אם כך, היה כה חשוב להשפיל את האורוגוואי באופן כה בוטה וגלוי? האם היתה כאן מזימה מתוחכמת, שנועדה לגרום למסי לעזוב בטריקת דלת כדי לקבל תמורתו תשלום מוגזם? כפי שאמר הפרעוש בעצמו, שום דבר לא יפתיע עם ההנהלה הזו, אבל אם זה באמת היה התסריט הרצוי מבחינת ברתומאו, הרי שהוא נכשל פעמיים. מסי נשאר, בעוד סוארס הועזב ללא תמורה לשורות היריבה שתיאבק כעת עם בארסה על הכתר.

כי הרי סוארס הוא בדיוק החלק החסר בפאזל של דייגו סימאונה באתלטיקו מדריד. הם מתאימים זה לזה באופן מושלם. אם תרצו, סוארס היה מעין "רכיב אתלטיקו" בתוך המכונה של ברצלונה, וכל קבוצה זקוקה לשחקן מהסוג הזה. עכשיו הוא לובש אדום-לבן, וכולם יודעים היטב מה קרה כאשר ברצלונה שלחה חלוץ גדול כמעט בחינם לזרועותיו של צ'ולו ב-2013. עם דויד וייה, זכתה אתלטיקו באליפות - וזאת אחרי שהפרידה ממנו היתה צורמת הרבה פחות.

איך שלא תסתכלו על זה, העסק הולך להיות מרתק, ו"הנקמה" עשויה להיות מתוקה - גם אם סוארס עצמו לא יראה זאת כנקמה. הוא תמיד חלם לשחק בבארסה, והגשים את החלום הזה. שמו נרשם באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של המועדון, ושום ברתומאו לא ימחק אותו משם. הדמעות זולגות, אך הוא עוזב בראש מורם, כשכל השחקנים והאוהדים מריעים לו. לא צריך לדאוג לו - הוא יתאושש, הפצע יגליד, והניצוץ יחזור במהרה לעיניים. אתלטיקו תהנה ממנו. ואוהדי ברצלונה ישמחו איתו, אפילו אם יכבוש שלושער נגד קבוצתם. כי את סיפור האהבה הזה אי אפשר להפסיק.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק