כשקרויף נקם באייאקס

לפני 50 שנה, הכול היה מוכן לשוד הגדול. פיינורד סימנה את הנער בן ה-17 של אייאקס כשחקן המבטיח ביותר בדורו והחליטה להעביר אותו לשורותיה. היא שלחה נציגים לספינה בה הוא חזר להולנד אחרי משחק הנבחרות הצעירות באנגליה ושכנעה אותו להגיע לפגישה סודית ברוטרדם. אנשים מטעמה כבר המתינו בנמל כדי להסיעו למשרדים, אבל לאייאקס נודע כנראה על המחטף המתוכנן. המנהל הספורטיבי מאמסטרדם, מרטין ברמר, הגיע לספינה ולקח אישית את הילד הביתה. פיינורד נותרה בידיים ריקות.

אז, ב-1964, עוד לפני שערך את הופעת הבכורה שלו במדים האדומים-לבנים, העולם טרם ידע מיהו יוהאן קרויף. כעבור שבע שנים, בקיץ 1971, כאשר ביצעה פיינורד את הניסיון השני לגנוב את הכוכב מהיריבה המושבעת, הוא כבר היה עילוי – האיש שהביא את בשורת הכדורגל הטוטאלי לצד המורה הנערץ רינוס מיכלס. בשלב זה כבר זכה קרויף בן ה-24 בארבע אליפויות הולנד, ארבעה גביעים, ובדיוק הוסיף לארונו את התואר היקר מכולם – גביע האלופות.

אלא שפיינורד הייתה קבוצה מפוארת ועשירה לא פחות מאייאקס. למעשה, היא הייתה ההולנדית הראשונה ששברה את הקרח וזכתה בגביע האלופות ב-1970, בזכות 1:2 דרמטי בגמר על סלטיק. האיש שהבקיע את שער הניצחון בדקה ה-117, הסקורר השבדי האימתני אובה צ'ינדבאל, חזר ב-1971 למולדתו, והמועדון מרוטרדם חיפש לו מחליף. קור קוסטר, חמו וסוכנו של קרויף, יצר קשר עם המנג'ר המיתולוגי חוס ברוקס וסיפר לו על סעיף השחרור בחוזהו של קרויף באייאקס. ברוקס הבין שיש לו הזדמנות נדירה להחתים את התשובה האירופית לפלה, במיוחד לאור העובדה כי מיכלס עזב לברצלונה.

הבעיה היחידה הייתה פשוטה – הסעיף המדובר, שעמד על סכום עתק של יותר ממיליון גילדן, היה תקף אך ורק להעברות לקבוצה מחוץ להולנד. ברוקס וקוסטר רקחו מזימה מבריקה. וארחם הבלגית הייתה אמורה לרכוש את כרטיסו של קרויף תמורת סכום השחרור במימונה של פיינורד, ואז להעביר אותו בהשאלה היישר לרוטרדם, שם היה אמור לקבל שכר גבוה במיוחד.

בשלב מסוים חלה התפתחות מרתקת כאשר ברצלונה נכנסה לתמונה. ההתאחדות הספרדית אסרה באותה תקופה להחתים זרים, ולכן הקטלאנים היו אמורים לקנות את קרויף ולהשאילו לפיינורד בתקווה שהמדיניות תשתנה בעתיד. המשא ומתן נכשל, וארחם חזרה לתמונה, אבל בעוד פיינורד עמלה על הגניבה, חתם קרויף ביוני על חוזה משופר לשבע שנים באייאקס. ייתכן שקוסטר ניצל את האיום מצד היריבה הגדולה על מנת לסחוט את אייאקס ולקבל ממנה כל מה שרק אפשר. כעבור שנתיים, במהלכן זכה קרויף פעמיים נוספות בגביע האלופות, אפשרו לקבוצות ספרדיות להחתים שני זרים, והכוכב עבר לקאמפ נואו כדי להתאחד עם מיכלס.

ובכל זאת, החלום של פיינורד התגשם ב-1983, כאשר קרויף כבר היה בן 36. אחרי סיבוב בליגה האמריקאית והרפתקה משונה בלבנטה בליגה הספרדית השנייה, הוא חזר הביתה לאייאקס בקיץ 1981 וזכה בשתי אליפויות, אבל בקבוצה לא היו מרוצים מכושרו הפיזי. הוא החמיץ כמחצית מהמשחקים בגלל פציעות, והיו"ר טום הארמסן החליט שההשקעה הגבוהה בשכרו פשוט לא מצדיקה את עצמה. הוא הודיע על כך לקרויף באופן חד משמעי והציע לו לפרוש כדי לעבור לתפקיד בצוות האימון. הכוכב רתח מזעם. "רק אני אחליט מתי לסיים את הקריירה", הוא אמר, והחליט לנקום במועדון שלא האמין בו.

מה תהיה הנקמה הכואבת ביותר? ברור שהמעבר לפיינורד. המחשבה עברה לראשונה בראשו של קרויף כאשר הגיע לאיצטדיון דה קייפ ברוטרדם למשחק הפרידה של וים ואן האנחם, חברו לסגל נבחרת הולנד האגדית והסמל של פיינורד. באסטיה וטולוז בצרפת, וגם לוצרן השווייצרית, הגישו לו הצעות לא רעות, אבל קוסטר יצר קשר עם פיינורד. "האם יש על מה לדבר?" הוא שאל את הנשיא חרארד קרקום. "כן, כמובן", השיב קרקום. "חשבתי לעצמי – בפעם השלישית חייב להיות לנו מזל", הוא סיפר לימים.

לצערו, פיינורד הייתה אז במצב כלכלי הרבה פחות טוב מאשר בתחילת שנות ה-70'. היא לא ראתה אליפות מאז 1974, הקופה הייתה כמעט ריקה, והיה צורך למצוא נוסחה יצירתית כדי לעמוד בדרישות הכספיות של קרויף. מאחר שהגעתו הייתה אמורה להגדיל באופן משמעותי את מספר הצופים במשחקי הבית, נתפרה עסקה לפיה קיבל הכוכב כרבע מההכנסות ממכירת כרטיסים, בתנאי שהגיעו יותר מ-22 אלף אוהדים. "זה היה סיכון עצום, אבל לקחנו אותו בכל זאת", אמר קרקום.

במשך כל המשא ומתן, קרויף כלל לא הופיע לדיונים. אנשי פיינורד לא ראו אותו, ואפילו כאשר החוזה נחתם היה להם ספק אם יגיע להצגה הרשמית. רק כאשר נכנס למשרדים בשעה הנקובה, ירדה אבן מליבם. מה שלא הצליח 19 שנים קודם לכן, הפך למציאות. הולנד הייתה בהלם מוחלט. קרויף בפיינורד? זה היה הדבר ההזוי ביותר שאפשר לדמיין, כמו בובי צ'רלטון בליברפול או פאקו חנטו בברצלונה.

התדהמה הייתה גדולה גם בקרב אוהדי פיינורד עצמם. חלק ניכר מהם כלל לא אהב את ההחתמה הסנסציונית. קרויף, השחקן עם הפה הגדול, ייצג לדעתם את הבוהמה של אמסטרדם, בעוד רוטרדם הייתה מאז ומתמיד עיר של הצווארון הכחול, אנשים שעובדים קשה לפרנסתם. הם לא קיבלו את הגאון המזדקן בזרועות פתוחות והתייחסו אליו בחשדנות יתרה. "כולם יצטרכו להתרגל אלי כאן", אמר קרויף בתחילת אוגוסט. זה לא היה פשוט, במיוחד כי הוא דחק מההרכב את מריו בן, יליד רוטרדם ואליל מקומי בן 19, שקיבל לימים את הכינוי מריודונה. כמעט את כל עונת 1983/84 בילה בן מחוץ לסגל.

ואולם, החשש פינה את מקומו לתקווה גדולה כאשר העונה החלה ברגל ימין. המאמן טייס ליברחטס, שהגיע בקיץ 1983 מאיינדהובן, קיבל לידיו סגל מבטיח, ובראשו רוד חוליט הצעיר שהפציץ ללא הפסקה. בניגוד לתקופתו באייאקס, קרויף גילה כושר פיזי טוב ולא החמיץ משחקים. את הקרדיט על כך לקח לעצמו פיזיותרפיסט שעשה עבודה מדהימה על בסיס שבועי. אחרי המשחקים בימי ראשון, קיבל קרויף מסאג'ים לצורך התאוששות בימי שני ושלישי – אז הוא גם נהג להעניק ראיונות לתקשורת תוך כדי הטיפולים. בימי רביעי זכה הכוכב לחופש, ובימי חמישי חזר להתאמן עם הקבוצה כדי להיות מוכן שוב ליום ראשון.

ה-18 בספטמבר היה הרגע הגדול מכולם, כאשר קרויף הגיע להתארח עם פיינורד באיצטדיונה של אייאקס. האוהדים באמסטרדם, שלא האמינו למראה עיניהם כאשר הוא עלה למגרש בחולצות החוץ הצהובות של היריבה השנואה, שרקו לו בוז, והחבורה הצעירה של אייאקס, עם מרקו ואן באסטן, רונאלד קומאן ופרנק רייקארד, עשתה להם את היום. המחצית הראשונה הייתה מרתקת – אייאקס עלתה ל-0:3, פיינורד צימקה ל-2:3 (שימו לב לבישול של חוליט בתקציר) והייתה קרובה מאוד להשוות. אחרי ההפסקה, התפרקו האורחים לחלוטין והובסו 8:2 – התוצאה הגבוהה ביותר בתולדות ה"קלאסיקר" ההולנדי. ואן באסטן חגג שלושער, יספר אולסן הדני השלים צמד. זו הייתה השפלה עצומה לקרויף, אבל הוא קיבל אותה עם ראש מורם. "בסך הכול איבדנו שתי נקודות", הוא אמר אחרי שריקת הסיום.

כמה שהוא צדק! הפיאסקו המהדהד לא הוריד את פיינורד מהפסים. נהפוך הוא – הקבוצה של קרויף הפכה מלוכדת יותר, והכוכב עצמו התחיל לקחת לידיו סמכויות נרחבות. כאשר ראה שלא כל הרעיונות הטקטיים של ליברחטס מצליחים, הוא יזם מהפך בהרכב והציע להסיט את המגן השמאלי סטנלי ברארד לקיצוני. לקח לו זמן להתאקלם, האוהדים זעמו, והעיתון המוביל "פוטבול אינטרנשיונל" אף יצא בכותרת: "הניסוי עם ברארד חייב להסתיים", אבל בסופו של דבר זה עבד.

בתחילת 1984 הדיחה פיינורד את אייאקס במפגש הכפול בגביע, וב-26 בפברואר הגיע יומה הגדול. היא אירחה את ה"קלאסיקר" בידיעה שניצחון יבסס את מקומה בפסגה ויהפוך אותה לפייבוריטית לסיים את הבצורת הארוכה. חוליט העלה אותה ליתרון בכדור חופשי נפלא לחיבורים, ואז הגיע קרויף שהבקיע מול האקסית המיתולוגית. הוא חגג – ועוד איך הוא חגג. הוא רצה שהעונה הזו תהיה נקמה אמיתית, והשיג את מבוקשו. שריקת הסיום מצאה אותו מנצח את אייאקס 1:4, ודרכה של פיינורד לדאבל הייתה סלולה.

כך הכריח קרויף את הנהלת איאקס לאכול את הכובע. במשחק שהבטיח את האליפות, מול וילם 2, הוא מצא את הרשת ושלח את האוהדים לחגיגות מוגזמות. את העונה סיים מלך הכדורגל הטוטאלי סיים עם 13 שערים בכל המסגרות, נבחר לשחקן השנה בהולנד לראשונה מאז 1972, ופרש כגיבור האולטימטיבי. בגלל ההסכם המיוחד, הוא הרוויח במהלך העונה 800 אלף גילדן בלבד, פחות מאשר באייאקס, אבל זה לא עיצב אותו כלל. "הכסף הרבה פחות חשוב עכשיו", אמר קרויף. בפיינורד ניסו לשכנע אותו להמשיך לעונה נוספת, אבל – כמו לפני שנה – הוא לא נתן לאיש להשפיע על החלטתו. הפעם החליט הכוכב שזה הזמן לתלות את הנעליים. כעבור שנה הוא כבר היה מאמן אייאקס, וכך נפתח פרק חדש בתולדות הכדורגל העולמי, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

העברות בין שני המועדונים נדירים במיוחד. מאז קרויף, שלושה שחקנים בלבד עברו ישירות מאיאקס לפיינורד – ארנולד סחולטן ב-1989, ג'ון ואן לון ב-1993 ואנג'לוס חריסטיאס היווני ב-2006. הקיץ הצטרף אליהם השוער קנט ורמר, שאיבד את מקומו בין הקורות באמסטרדם לטובת יאספר סילסן. ביום ראשון, כאשר פיינורד תארח את איאקס ב"קלאסיקר", הוא יעמוד באור הזרקורים, אבל תשומת הלב אליו לא תהווה, כמובן, אפילו אלפית מההילה לה זכה ההולנדי הגדול מכולם.