במסגרת הטור שלאחר משחק הליגה מול ברק נתניה, נשאלה כאן שאלה לגבי התנהלותו של דיוויד בלאט. מאמנה של מכבי תל אביב הואיל סוף כל סוף לתת לסילבן לנדסברג דקות משחק איכותיות במשחק ליגה רק בהמשך להשעייתו של גיא פניני. נטען כאן שאי שיתופו (עד לשלב זה) של המתאזרח הכשרוני, יכול להיות שיש בו כדי להעיד על היסטריה מצידו של בלאט, שצמצם את מספר השחקנים בהם הוא סומך לחמישה-שישה: שון ג'יימס, יוגב אוחיון, ריקי היקמן, דייויד לוגאן, ליאור אליהו (וזאת רק לאחרונה) וכמובן דווין סמית'. משכך, נטען כאן שייתכן כי ניהול רוטציה שקול ולא היסטרי היה מביא לשילובו של לנדסברג באופן קבוע ומתחילת העונה, לפחות במשחקי הליגה. דברים דומים אפשר לומר גם על (אי) שילובו של מורן רוט או על מדיניות הענישה שמנהיג בלאט בהמשך ל(כמעט) כל טעות של שרמדיני או קיינר מדלי.
ואז הגיעה המחלה של סמית'. פציעתו של העוגן הצהוב, בתוספת השעייתו של פניני, הכריחה את בלאט לתת התייחסות שונה לסמול פורוורד היחידי שנותר לו בסגל - ולא רק לו. ימים יגידו כיצד תשפיע על מכבי מחלתו של סמית'. ימים, וכמובן הדיאגנוזה הרפואית. במידה ויתברר כי המדובר במחלה אשר תגרור היעדרות קצרה ולא משמעותית, יכול להיות שהחסרון יהפוך ליתרון בטווח הארוך. מכבי של בלאט תצטרך, במקרה כזה, לבנות או להרים שחקנים אשר יצטרכו לקחת צעד קדימה.
לסשה אובדרדוביץ' היו מעל לחודש ימים לתכנן מחדש את פתיחת המשחק מול מכבי. בנובמבר, כשהגיעו הצהובים למשחק החוץ בברלין, שינה המאמן המקומי את החמישיה. הגרמנים עלו עם מוביל כדור אחד בלבד. דשון ווד. אחרי שנכנסו לפיגור דו ספרתי מוקדם, שינו הגרמנים את תצורת ההרכב וחיזקו את הובלת הכדור באמצעות מוביל כדור נוסף. אבדלוביץ' או שאפארציק. זה כמעט הספיק לקאמבק ונצחון ביתי. הפעם ולאחר שבמשחק הליגה האחרון בגיסן גיבה אובראדוביץ' את דשון ווד עם שאפארציק, ניתן היה לחשוב שהמסקנה הזו תיושם גם במשחק החוץ בנוקיה. אז זהו שלא. אלבה ברלין התעקשה לסייע למכבי להתנפל על דשון ווד מתחילת המשחק. הצהובים ייצרו חמישה איבודים של הגרמנים כבר ברבע הראשון, אשר תורגמו לסלים קלים במעבר וליצירת הפרש אשר בסופו של יום החזיק מעמד עד לסיומו של המשחק, גם כאשר מכבי התקשתה מאוד (במיוחד התקפית) במחצית השנייה.
ומה לגבי לנדסברג? בלאט ניסה בתחילת המשחק את קיינר מדלי בעמדה 3. מעניין לציין כי חרף תפקודו כסמול פורוורד התקפי, קיבל קיינר מדלי ציוות של 4 בהגנה, בדומה לתפקיד שמילא זאק מורלי עבור הגרמנים בפתיחת המשחק. 3 בהתקפה ו-4 בהגנה. כמה דקות מאוחר יותר, בין היתר בהמשך לפציעתו של קיינר מדלי, הגיע הזמן של לנדסברג. עכשיו, לפני שלב המחמאות, רצוי להבהיר עניין אחד עכשיו. לנדסברג רחוק עדיין מלהיות שחקן מוביל ביורוליג. הפוטנציאל קיים וברור, אבל חולשות הגנתיות וקשיי התאמה לאלמנטים טקטיים משאירים למתאזרח מרווח עצום להשתפר. מצד שני, כדי להשתפר צריך לשחק והזדמנויות ראויות לשחק לא ניתנו לו עד כה, ביורוליג או בליגה. למספר דקות אתמול זה נראה טוב. במיוחד בהרכב סופר אתלטי לצידם של מלקולם תומאס ושון ג'יימס בעמדות 4-5. לנדסברג הראה יכולות של אינסטנט סקורר. ובקבוצה כל כך מוגבלת ביכולת האישית לייצר נקודות, זהו אלמנט שלא בטוח שנכון לוותר עליו.
מכבי תל אביב מודל 2012/13 סופגת לא מעט ביקורות. גם במסגרת טורים אלו. נטענות טענות שונות לגבי בניית הקבוצה, היעדר הכריזמה, הרוטציה הבעייתית, ניהול החילופים, השמרנות ההגנתית (היחסית), המורכבות ההתקפית וכן הלאה. גם הערב זעקו חלק מחולשות אלה לשמיים. עם סיומו של הסיבוב המוקדם ביורוליג, כדאי וחשוב להעמיד הדברים בפרופורציה. הרצון או הצורך לבקר את מכבי נובע מהסטנדרטים הבלתי אפשריים אותם הנחילה האלופה בצהוב לקהל היעד המקומי. מכבי תל אביב ממשיכה לייצר רמת ציפיות עצומה חרף רמת התקציב הממוצע שלה. רגע, למה רמת ציפיות? מכבי ממשיכה להציג הישגים וקבלות מקצועיים. נקודה.
מי שעדיין צריך הוכחות, מוזמן לבצע בדיקה השוואתית מול קבוצות עתירות תקציבים. דוגמת ארמאני מילאנו. אפשר להגיד הרבה דברים, אבל עם דבר אחד אין להתווכח. מכבי תל אביב כדורסל היא אימפריה. אימפריית הספורט היחידה שיש לנו. בעוד הטוענת (היחידה) לתואר הקבוצה מס' 2 בכדורסל המקומי מודחת בבושת פנים מבית מוקדם קליל ביורוקאפ אבל מתנחמת ב"רוח הלחימה" או ב"פוטנציאל", מכבי תל אביב ממשיכה לנצח ולסיים ראשונה. ולתת את התחושה שכל זה מובן מאליו.