1. חולשותיה השונות של מכבי תל אביב ידועות וזוכות להתייחסות מרובה. אחד התחומים לגביהם הוטחה ביקורת לא מעטה נוגע לקליעה מבחוץ. על פניו, כאשר מעמידה מכבי הרכבים נטולי גבוהים שקולעים מבחוץ מחד וגארדים שאינם ידועים כקלעים מאידך, ובמיוחד יוגב אוחיון. תנאי פתיחה אלה אמורים לאפשר להגנות היריבות לכווץ או לרמות משלושה שחקנים לפחות ולהישאר קרובים לאיום אחד או שניים מבחוץ. לפחות לפי השבוע האחרון, הדברים אינם כפי שהם נראים.
בפער של ארבעה ימים, חיברה מכבי שני משחקי חוץ שהוכרעו במידה רבה מיכולת קליעה בלתי שגרתית מבחוץ. במשחק בפולין פגעה מכבי ב-9 מ-14 לשלוש (64%) ואתמול בקופסל חיברה 13 מ-21 לשלוש (62%). בלתי שגרתית? ניתן למספרים לדבר: נכון לרגע זה, במשחקי הליגה, עומד דווין סמית' על 56% ל-3. ריקי היקמן על 43%. דייויד לוגן על 37%. ויוגב אוחיון? הוא קולע ב-44% לשלוש. אחוזים גבוהים ויציבים בקליעה לאורך זמן - אמורים לסייע בפתרון או בהפחתת חלק מהבעיות ההתקפיות של מכבי. במיוחד בכל הקשור לשילובם ההתקפי של שחקני הפנים המוגבלים יחסית. וזה לא מעט.
בראיון סוף המשחק החמיא דיוויד בלאט לסילבן לנדסברג על משחקו הטוב ועל תרומתו לניצחונה של האלופה. בלאט התייחס לכך שהמתאזרח הצעיר והמוכשר קיבל את ההזדמנות בהיעדרו של גיא פניני וניצל אותה. סביר להניח שכשמכבי תל אביב מחתימה פרוספקט כמו לנדסברג לחוזה ארוך טווח, תמצא היא את הדרך לשלבו ברוטציה. לפחות במשחקי הליגה. מה שפחות סביר, הוא העובדה ששחקנה של חיפה בשנתיים האחרונות עד כה לא קיבל צ'אנס אמיתי, אפילו במשחקי הליגה, והשימוש בו נעשה בעיקר כשסתום לסיום רבעים. יכול בהחלט להיות שבמכבי, כמו מכבי, אין ארוחות חינם וכל אחד צריך להרוויח את לחמו בדם, יזע ודמעות. בהחלט יכול להיות. יש גם אפשרות אחרת, והיא משתלבת היטב עם שפת גופו של דיוויד בלאט במשחקי מכבי העונה. יכול להיות, אולי, שאחד המאמנים הטובים ביבשת פשוט בהיסטריה. ומקבל החלטות בהתאם.
2. ביום ראשון בערב, למשך כמה רגעים, ניתן היה לעצום את העיניים ולדמיין ימים עברו במלחה. אולי הייתה זאת הנוכחות של קני וויליאמס בקהל, אבל השטף ההתקפי לפרקים של הפועל ירושלים הזכיר לכמה שניות ערבים של אלי-הופס מאייץ' וולדמן לקני וויליאמס. הזון ההתקפי שתפס את קורטני פלס הזכיר ערבים בהם רוג'ר מייסון ג'וניור דפק שלשות מהחצי, עם שחקן הגנה בפנים ויד קשורה מאחורי הגב. גם התגובה של הקהל המקומי, אשר דומה שמתדלדל מעונה לעונה, גילתה ניצוצות של בטחון עצמי בקבוצה הכי אנדר-אצ'יברית שיש לליגת העל להציע. רביב לימונד הצליח לגעת בכל כדור ולהזיק למוליכי הכדור (המועטים והמותשים) של מכבי חיפה, ג'וש דאנקן נראה כמו גרסא רזה ואתלטית של ה-4 הדומיננטי ממכבי אשדוד וקרייג סמית' הוכיח שהנחיתה מה NBA לליגה של הילידים במזרח התיכון איננה בהכרח מחייבת התנהגות של פרימדונה.
הכל הרבה יותר קל כשעוצמים את העיניים. נדמה שגם דרוקר מעדיף להיות עם העיניים עצומות, או לפחות עם עין אחת מכוסה זאת שמביטה על חצי המגרש שבו אמורים לשמור. גם במשחקה הטוב ביותר העונה, הפגינה ירושלים את החולשות שמונעות ממנה לממש את הפוטנציאל שמבטיח, או שהבטיח הסגל שלה. הקבוצה של דרוקר ממשיכה להפגין חוסר יכולת לבצע עצירות הגנתיות, כשהבעיות שם לא מתמקדות רק במוטיבציה, בטקטיקה או ביכולת הגנתית בעייתית נקודתית של שחקן אחד. או שניים. או שלושה. הבעיה שם רוחבית והמשמעות שלה רחבה יותר מהקלות שבהן מגיעות היריבות לטבעת. המשמעות שלה היא שהפועל ירושלים לא נראית או מתנהגת כמו קבוצה גדולה.
החישובים הרלוונטיים לעניין סיכויי העלייה של הפועל ירושלים לשלב הבא במפעל האירופי שלה אינם מוכרים לי. אפשר להגיד הרבה דברים על הבחורים של שרון דרוקר, אבל דבר אחד בטוח. אי העפלה של האדומים לשלב הבא, מהבית הזה, יהווה כשלון גדול. גם של הבחורים. וגם של שרון דרוקר.
3. תחילתה של עונת המשחקים הנוכחים טמנה בחובה הבטחה לכדורסל חדש ומשופר, לעומת הרמה הלא מספקת שהופגנה בעונות המשחקים האחרונות. על פניו, נראה היה שקיימות אינדיקציות רבות למהפך. מצד אחד הבטיחה ההצטרפות של הפועל תל אביב והפועל אילת תנופה, או לפחות הייפ שמייצר עניין. מצד שני נרשם חיזוק בסגל המאמנים, עם השילוב של ארז אדלשטיין ובראד גרינברג. מצד שלישי, נוצרה התחושה שאיכות הזרים אשר נחתה הקיץ בארץ הקודש עלתה, בין אם לאור כישורי הסקאוטינג המשופרים של הקבוצות, בין אם בשל המצב הכלכלי הלא פשוט ביבשת השנה ואולי בכלל בגלל איכותם של סוכני השחקנים המקומיים. מצד רביעי ואחרון, נותרה התקווה שבעונת המשחקים האחרונה לפני חזרתו של החוק הרוסי הפופוליסטי והמיותר, ניתן יהיה ליהנות כאן מכדורסל. תשעה מחזורים לתוך הליגה, אשר למיטב הבנתנו מהווים שליש מכלל משחקי העונה הסדירה, הגיע הזמן לבדוק אם ההבטחה קוימה.
נתחיל בתשובה קצרה. לא. היא לא קוימה. רמת הכדורסל בליגת העל לא עלתה השנה וכנראה שההיפך הוא הנכון. ישנן שתי קבוצות ששדרגו עצמן ברמת הסגל, המאמן או רמת המשחק (וכנראה שגם ברמת התקציב), כמו מכבי חיפה והפועל אילת. קבוצה נוספת, הפועל תל אביב, נראית כרגע שנושאת דגל השינוי החיובי בכל הפרמטרים: קהל, עניין ואיכות. קשה בשלב זה להצביע על קבוצות נוספות שהתחזקו באופן יחסי לעונות עברו. אולי נתניה. יותר ויותר משחקים לא טובים משודרים בשידור ישיר בטלויזיה.
מחמאות מגיעות ללהיט החדש של הליגה, אליצור אשקלון. כל הכבוד להנהלת הקבוצה בראשית יעקב וקנין ובמיוחד למאמן הקבוצה עדי אזולאי, שמצליח לחבר שלושה ניצחונות רצופים מול יריבות קשות ועדיפות על הנייר. וכל זאת עם סגל בינוני ומטה, שמשחק סמול בול, מבודד שחקנים פעם אחר פעם במצבי מיס-מאץ' ומבצע ערבובים הגנתיים שמקשים על היריבות. הרבה מאוד דברים טובים אפשר להגיד על אשקלון. מעט מאוד דברים טובים אפשר להגיד על הליגה שבה מצליחה אשקלון לחבר שלושה ניצחונות רצופים.
