קצת אהבה לא תזיק: "משקל הזהב" יגרום לכם לרצות לחבק את הספורטאים

הסרט "משקל הזהב" לא רק נותן זווית אחרת למשחקים האולימפיים ומזכיר כמה לחץ ומועקות יש על כתפי הספורטאים, אלא גם יגרום לכם לרצות לחבק אותם לפני אולימפיאדת טוקיו, ובעיקר אחריה

  • מייקל פלפס
מייקל פלפס שחיין אמריקאי (הסרט "משקל הזהב" משודר בyes דוקו וב- STINGTV)

לפני הכול, מבחינת הנזק המיידי, השטחי, הסרט "משקל הזהב" הולך להרוס לכם את האולימפיאדה. זה סרט שגורם לך לתהות בשביל מה זה טוב, מה הטעם. לשאול מה הקטע של כל הרוח האולימפית הזאת, השאיפה למצוינות, להגיע יותר רחוק, יותר גבוה, הכי חזק - מה זה שווה אם בסופו של דבר מאחורי התחרויות עומדים בחורים ובחורות צעירים וצעירות עם נפש פצועה ומבולבלת, שמרגישים שנזנחו, תלושים מהחיים, חסרי כלים להתמודד עם מה שמצפה להם.

זה סרט שפוגם בחוויה האולימפית, כי חלק גדול מהקסם שלה זה החומר האנושי. אם כדורגל זה משחק עממי שנשלט על ידי פרחחים ומיליונרים צעירים, וכדורסל הוא ביזנס שמעניק חוזה מקסימום לג'יימס הארדנים למיניהם שמבריזים מהאימון כדי לנסוע למסיבה בווגאס ואז חוזרים ועושים טריפל דאבל של 50 נקודות ובגלל זה אף אחד לא מעז להגיד להם כלום - הספורט האולימפי תמיד התהדר בספורטאים "איכותיים" יותר, שלא רודפים תהילה וכסף גדול, אלא אנשי עבודה קשה, אימונים מתישים, מסע בודד, שאיפות גדולות בענפים זניחים, לוחמי ג'ודו וחותרי קייאקים, חבר'ה עם ערכים.

עוד בוואלה! NEWS

מייקל פלפס: "ספורטאים שפורשים לא מקבלים הרבה סיוע נפשי"

לכתבה המלאה
כן, אבל מה אחר כך? פלפס מנצח (צילום: רויטרס)

בגלל זה תמיד הייתה סביבם הילה אחרת, קדושה יותר. הייתה תחושה שהם בוגרים יותר, חזקים יותר, נבונים יותר, אחראים יותר, אלה שלא עשו את הבחירה הקלה והלכו לכדורגל, אלא הלכו על שייט וגלישה, שחייה ואתלטיקה. זאבים בודדים ועוצמתיים, בעלי משמעת עצמית. אלה שמקדישים את החיים שלהם למקצוע, בלי פגרת קיץ בתאילנד, בלי כניסה חינם וצ'ייסרים במועדון. הבחירה הזאת ייצרה להם תדמית בוגרת, עם חוסן מנטלי ייחודי. הרי מלכתחילה הם לא כאן בשביל הכסף, הם "עשויים מחומר אחר". הם כאן בשביל התהליך. הם מבינים את פשר המסע, נהנים מהדרך.

חובב הספורט מעריץ אותם, כי הוא מעריץ את האולימפיאדה. הרי המשחקים האולימפיים הם מימוש "השיא של הרוח האנושית". האנשים המוכשרים ביותר, המיומנים מכולם, המיטב שיש לעולם להציע, מתקבצים במקום אחד ל-16 ימי קסם. עבור עולם הספורט, זה קודש הקודשים. המקום שמייצר גיבורים ומיתוסים על זמניים, שמות שנחקקים בזיכרון. אלה שהקדישו את כל חייהם לענף אחד, מקצוע אחד, והכול מתנקז לתחרות אחת. צפייה ב"משקל הזהב" מזכירה עד כמה הם שבירים. כמה לחץ מצטבר יש עליהם, כמה מועקות שקשה לפרק. את תחושת הבדידות. הריקנות שאחרי. זה סרט שמזכיר את האירוניה בספורט: אנשים שאמורים להתמודד עם השיא של החיים שלהם - והם כל כך צעירים.

שון ווייט, למשל, תמיד נראה האדם הקליל עלי האדמות. ג'ינג'י, שיער ארוך, תמיד מחויך, חצי סטלן, סקייטר מקליפורניה. זוכה מדליות זהב באולימפיאדות החורף, זוכה באולימפיאדת האקסטרים בהאלף-פייפ, איש מוכשר, שעוסק במה שהוא אוהב, נראה שהכול בא לו בקלות. מייקל פלפס הוא הספורטאי המעוטר בהיסטוריה, עם אישה יפה ובית חלומות. ועדיין, הם לא יוצאים מזה. דיכאון, אלכוהוליזם, תחושת תלישות.

עוד בוואלה! NEWS

קווין לאב מודה: עדיין יש לי מחשבות אובדניות, זה חולף לי בראש

לכתבה המלאה
עוד איש מחויך וקליל חושף צד אפל. ווייט (צילום: AP)

כמובן שהבעיות הנפשיות והקשיים שחווים הספורטאים הם מוכרים וידועים. למעשה, זו כבר כמעט קלישאה להעלות את זה שוב. "נושא שחוק". הלא כבר קראנו את זה, דיברנו על זה, שמענו על מקרי התאבדות וקריסות נפשיות, זה לא חדש. קווין לאב מדבר על זה, איאן ת'ורפ דיבר על זה, גם עבור מייקל פלפס זו לא פעם ראשונה שבה הוא חושף את הקשיים והמחשבות האובדניות. אבל "משקל הזהב" מצליח לעורר ולייצר חמלה. הוא סרט פוקח עיניים, שאחריו יהיה קשה לצפות במשחקים האולימפיים בלי מועקה קלה, בלי לחפש את המבט של כל ספורטאי, לנסות להיכנס לו לראש, לבחון את היציבות הרגשית שלו, לקוות שהוא בסדר, שומר על פרופורציות, לדאוג לשלומו.

עולם הספורט הוא עולם תחרותי והישגי, אבל נדמה שבארה"ב - מדינה שחלק מהותי מהתרבות שלה זה "ווינרים" מול"לוזרים" - זה מועצם אפילו יותר. זו התרבות שאפשרה לרופא המתעלל לארי נסאר לשרוד בתפקיד עשרות שנים. כל עוד הוא חלק מנבחרת מנצחת, טבעי לטייח חשדות להתעללות. הגורל של הספורטאים האלה מוכרע בתחרות אחת, בשניות ספורות. אלה שזוכים בזהב מקבלים כמה דקות תהילה, אלה שזוכים במדליית כסף לא מעניינים, אלה שבארד אפילו פחות, מי שמקום רביעי ומטה בכלל לא קיים. הסרט מציג את המפורסמים. על כל האלמונים אפילו אין טעם לדבר.

עוד בוואלה! NEWS

היום שאחרי: הצד האפל של מדליית הזהב

לכתבה המלאה

השאלה היא מה אפשר לעשות. לפני הכול, הסרט מעלה את המודעות ומציף עוד יותר את הבעיה. כאמור, הסוגייה כבר מוכרת ומטופלת, אבל "משקל הזהב" עושה את האבחנה בין ספורטאים בענפים קבוצתיים פופולריים (שיש להם אפשרות לקריירה ארוכה יותר, עם אפשרות לתקן את הטעוית במשחק הבא או בעונה הבאה או בקבוצה אחרת, עם הלוקסוס לחלוק את ההפסדים והמועקה עם החברים לקבוצה) לבין ספורטאים אולימפיים מענפים אישיים. גם בישראל הוועד האולימפי כבר תומך נפשית בספורטאים, במהלך ביוזמתה של יעל ארד.

זה סרט מעורר מחשבה גם כהורה. הוא גורם לך לתהות עד כמה ללחוץ את הילד, כמה לדחוף אותו, כמה חשוב לייצר אצלו את האיזון, לשמור על פרופורציות, לא להשליך עליו את כל החלומות שלא הגשמת, לא לנסות להפוך אותו לכל מה שלא השגת, לתמוך בו ולהקשיב, לעורר בו מודעות, להבהיר שהצלחה היא דבר מורכב ולא נמדד רק בהישגים רשמיים, לתת לו את הביטחון הנדרש.

ויש כמובן גם את התקשורת, שמוצגת כצינית ומרושעת, שבאופן מודע מייצרת כוכבים במטרה לרסק אותם; ויש אותנו, הצופים, שמוצגים כקהל חסר רחמים, רודף שיאים וריגושים, שלא אכפת לו מהדמות או מהבן אדם מאחוריה, אלא רק מסיפור רגעי שאחריו ממשיכים הלאה. לא צריך לרחם על הספורטאים האלה, שברובם תחרותיים מאוד מטבעם ובוחרים במסלול הזה בהחלטה מודעת; אבל אם "משקל הזהב" יעורר בכם קצת חמלה והזדהות, זה ממש לא יזיק לקראת טוקיו2021, ובעיקר אחריה.

* הסרט "משקל הזהב" משודר ביס דוקו וביס VOD.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully