כשמחיאות הכפיים נפסקות

דין ווינדאס לא יודע את נפשו מרוב אושר. הוא מתרוצץ, מיוזע ומחויך, רוקד וצוהל, נעליו משאירות חותם ועוד חותם על אחד המגרשים המיתולוגיים בתולדות הכדורגל העולמי. לפני כמה שניות שרק השופט אלן וויילי לסיום המשחק בו ניצחה האל סיטי 0:1 את בריסטול סיטי משער ענק של החלוץ בן ה-39, וכעת ווינדאס מחבק את חבריו לקבוצה, מביט אל עבר יציעי וומבלי, עובר על 90 אלף פרצופים בחיפוש אחר עיניים אותן הוא מכיר. עוד מעט מישהו יפתח בקבוק שמפניה וישפריץ לו על הפנים, כי ככה ייעשה לאיש שהעלה את המועדון בן 104 השנים לפרמיירליג לראשונה בתולדותיו. האגדה הופכת מציאות.

נדירים המקרים בהם שחקן וקבוצה חווים את הרגע הכי גדול בהיסטוריה שלהם במקביל, וכעת דין ווינדאס יכול לקחת נשימה עמוקה, לנפח עוד יותר את חזו הגאה, ולנוח. הוא עשה זאת. הוא העלה את הקבוצה שלו, את העיר בה נולד, לליגה העליונה. “דייייייייייינו", קוראים עשרות אלפי אנשים ביציעים, ואחד השחקנים המבוגרים ביותר באנגליה רץ אליהם, מנופף, רגש מתערבב באדרנלין. זהו רגע שלם, וברגעים שלמים לא חושבים על העתיד. השעה היא 17:00, היום שבת, התאריך הוא ה-24 למאי 2008, ודין ווינדאס לא יכול לדעת שמהרגע הזה – הרגע המאושר בחייו – יש רק ירידה תלולה שתסתיים בשני נסיונות התאבדות כושלים.

בשבוע שעבר העניק דין ווינדאס ראיון נדיר, מרגש וכן למגזין 'פיפל' ובו חשף את הגיהנום איתו נאלץ להתמודד בשנתיים האחרונות. “בכיתי כל יום מאז שפרשתי מכדורגל. אנשים מחוץ למשחק חושבים שיש לנו הכל, אבל אני נפלתי לבור ולא ידעתי איך לצאת ממנו. לפני שבוע הגעתי לתחתית והחלטתי לסיים הכל”, סיפר, ואז עבר לתאר כיצד ניסה להמיר את החיים במוות, כמה ימים אל תוך השנה החדשה: “הייתי בודד ושיכור, ובלעתי המון כדורים, אני חושב שהם היו משככי כאבים. למזלי, החברה שלי, ממנה נפרדתי לא מזמן, הגיעה, הבינה מה עשיתי והכריחה אותי להקיא".

באותם רגעים נוראיים לא היה לווינדאס על מי להישען. חלפו עברו הימים בהם היה חלק מדבר גדול יותר, מקבוצה, ממסגרת. לאורך השנים עלה למעמד של אגדה, של סמל, של מיתוס. בסקר שנערך זמן קצר לאחר פרישתו, נבחר לשחקן הרביעי בטיבו בתולדות האל סיטי. אך כל זה לא היה שווה דבר כאשר ישב בביתו בעיר בה נולד, בודד וכואב ולא מצליח למות. קריירה מפוארת לעולם לא תהווה תחליף לאוזן קשבת, ובאותן דקות לא היה לווינדאס למי לפנות. אביו מת באפריל 2010 מהתקף לב, ובשנים האחרונות ממילא לא היו קרובים: “התרחקנו בגלל השתיה שלי ולא הספקנו להשלים. הוא אמר שאני מתקשר אליו רק כשאני שיכור ושהוא לא מוכן לדבר איתי כשאני שותה. הייתי עקשן. הוא היה עקשן. לא דיברנו, ואז הוא מת. זה ריסק אותי". גם שאר המשפחה לא היתה שם כדי לעזור, לאחר שאשתו ב-18 השנים האחרונות החליטה לקחת את שני הילדים ולעזוב. רומן חדש עם בחורה בפאב המקומי היה הקש ששבר את גב הגמל, וכך, כשווינדאס שב הביתה שיכור ועצוב, לא היה לו בפני מי להעמיד פנים שהכל בסדר.

נסיון ההתאבדות הראשון של דין ווינדאס לא ממש היה קריאה לעזרה, כמו שהיה קריאה חרישית למוות. שעות ספורות לאחר שמנת היתר של משככי הכאבים לא הצליחו לשכך את כאבי ליבו, עבר לתכנית ב'. “פשוט לא הצלחתי לברוח מהיותי כישלון כל כך גדול", הסביר למגזין 'פיפל' בשבוע שעבר, “ככה שלמחרת ענן אפל נוסף הגיע, ושתיתי חצי בקבוק של ליקר אמרטו. אשתי והילדים היו במרחק שעה נסיעה בלידס, אבל זה הרגיש כמו סוף העולם. ניסיתי להשתמש בסדין כדי לתלות את עצמי, קשרתי אותו לידית בסוף המדרגות אבל הוא היה ארוך מדי. הייתי די שיכור ולא הצלחתי, אז לקחתי חגורה במקום". ושוב, כמו בנסיון ההתאבדות הראשון, גם הפעם נפתחה הדלת ושכן של ווינדאס התערב בזמן והציל אותו. זה היה ברגע הזה שהכדורגלן לשעבר הבין שטיימינג לא רק מהווה את ההבדל בין החמצה ושער, כי אם גם בין חיים ומוות.

דין ווינדאס לא ניחן בכישרון כדורגל יוצא דופן. החלום הראשון שלו התנפץ לפני שהתגשם, כאשר בגיל 18 נקרא למשרד של מנג'ר האל דאז, בריאן הורטון, שבישר לו כי הוא אינו מספיק טוב כדי לזכות בחוזה מקצועני במועדון הקטנטן. גיל הנוער הסתיים לו, ו-ווינדאס מצא עצמו נאלץ לעבוד כפועל בניין ולחלטר במפעל לאריזת אפונה קפואה כדי לכלכל את חייו המסובכים. את זמנו חילק בין אתרי הבניה ומגרשי כדורגל, סופר דחיות ביד אחת והצעות מקבוצות חצי-מקצועניות באחרת. בשנים ההן החל ווינדאס לנכס לעצמו את התכונה שתניע את הקריירה שלו קדימה: מוסר עבודה בלתי מתפשר. ערב אותו משחק היסטורי מול בריסטול סיטי הוא נזכר בתקופה הזו: “הלכתי למבחנים בקבוצות כמו קיימברידג', יורק וסנדרלנד, אבל אף אחד לא הסתכל עלי. חשבתי: 'בבקשה, פשוט תתנו לי צ'אנס', אבל זה לא קרה. בסוף קיבלתי את ההזדמנות ולא הסתכלתי אחורה. עבדתי קשה כל יום לאורך הקריירה שלי".

הצ'אנס המדובר קרה בגיל 22, כאשר המאמן החדש של האל, טרי דולאן, החליט להמר על הילד מקבוצת נורת' פריבי יונייטד הפצפונת. זה השתלם לו, תרתי משמע: ארבע שנים מצוינות במגרשים חצי-מקצועיים ופארקים ירקרקים הביאו את אברדין הסקוטית להציע 700 אלף ליש"ט עבור הסקורר הנחוש. האל לא רצתה למכור את הסמל המתהווה, אך הסכום ההיסטורי – ההעברה הגדולה בתולדות המועדון דאז – הציל את הקבוצה מפשיטת רגל, בעסקה שהועילה לכל שלושת הצדדים.

לאחר מכן הגיעו תקופות מוצלחות יותר ופחות באוקספורד, מידלסברו, בראדפורד, שפילד וודנסדיי ושפילד יונייטד, במהלכן תפקד כחלוץ יעיל, קשוח ופעלתן על המגרש, ודמות בעייתית מחוצה לו. עוד כששיחק עבור אברדין החל ללכת לפסיכולוג ספורט כדי לטפל בפרצי הכעס שלו, שהביאו, בין היתר, למשחק אגדי אחד בו הורחק שלוש פעמים. כן, שלוש פעמים באותו משחק: פעם ראשונה כשספג כרטיס צהוב שני, פעם שניה לאחר שקילל את השופט, ופעם שלישית ואחרונה כשהוציא את שאריות הזעם שלו על דגל הקרן המסכן. העונש היה הרחקה לשישה משחקים, הלקח לא ממש נלמד.

חזרתו הביתה, בהשאלה מבראדפורד להאל סיטי בינואר 2007, הושפעה לא מעט בשל תאקל חריף שביצע בשחקן בורנמות', עבירה מסוכנת שהביאה את אוהדי בראדפורד, לא פחות, לאיים על חייו. ווינדאס שב לקבוצת נעוריו ומהר מאוד מצא פנים מוכרות על הספסל: בריאן הורטון, האיש שדחה אותו כשהיה בן 18, הצטרף לצוות האימון של פיל בראון. הפעם הרומן היה הרבה יותר מוצלח, כאשר החלוץ המקריח שיחק תפקיד מרכזי באחד מסיפורי הסינדרלה הגדולים של הכדורגל האנגלי בעשורים האחרונים. זה התחיל עם השער שהשאיר את האל סיטי בליגת המשנה בעונת 2007/08 – עונה אותה סיים במקביל כמלך השערים של בראדפורד ושל האל – ונמשך עם אותו מסע קסום לפרמיירליג. אוהדי הטייגרז כמובן לא ישכחו לו לעולם את השער המרהיב מול בריסטול סיטי בוומבלי (הם אפילו עמלו על עצומה לקריאת רחוב על שמו), אך לא פחות מכריעה היתה ההבקעה בחצי גמר הפלייאוף, מול ווטפורד, במה שהיה השער ה-200 בקריירה שלו. הקהל פשוט היה מאוהב בו, כי הוא היה אחד משלהם.

בפרמיירליג ווינדאס כבר לא זכה לקבל דקות משחק רבות והסתכסך לא פעם עם פיל בראון. את הכותרות עשה מחוץ לקווים הלבנים, פעם בקזינו, פעם כאשר הפריע לרורי דלאפ לבצע את אחת מהוצאת החוץ המפורסמת שלו וקיבל כרטיס צהוב. אחרי תקופת השאלה קצרה באוקספורד ומספר שבועות כשחקן-עוזר מאמן בדרלינגטון הקטנה, וכאשר הבין באופן סופי וברור שפיל בראון ממש לא מעוניין בחזרתו להאל סיטי, הודיע דין ווינדאס על פרישה ממשחק מקצועני, חודשים ספורים לפני יום הולדתו ה-40. שנתיים וחצי ושלושה נסיונות התאבדות מאוחר יותר, הוא יגיד בראיון: “אנחנו לא האנשים הכי חכמים בעולם. לפני ששיחקתי כדורגל הייתי פועל בניין וזה כל מה שאני מכיר. יש עוד מאות כדורגלנים כמוני, באותה סירה: אין שום דבר לקום בשבילו בבוקר". מעבר למשחק המילים המתבקש, יש חוט מקשר ברור למדי בין תליית הנעליים ואותה תליה כושלת שכמעט וסיימה את חייו של דין ווינדאס: סוף הקריירה המקצוענית סימל גם סוף מסוים לחייו כפי שהכיר אותם.

לאחר הפרישה מצא חלוץ העבר נחמה כששימש שדר כדורגל ברשת סקיי, ובין רגע הפך לסנסציית יו-טיוב בשל שלל שגיאותיו המביכות:

אלא שמאחורי החזות המחויכת הזו התחבא לב דואב, והסיפור של דין ווינדאס הוא רק ענן אפל אחד בשמים ללא כוכבים. היום (שישי) מלאו חודשיים להתאבדותו הטרגית של גארי ספיד, ובבת אחת נאלץ הכדורגל האנגלי להתמודד לאחרונה עם אחד הטאבואים הגדולים בספורט המקצועני: דיכאון. “אני יכול להבין על מה דין מדבר", אמר בשבוע שעבר קרייג היגנט, ששיחק עם ווינדאס במידלסברו. “יש חלל שנוצר כשאתה עוזב את הכדורגל ואם אתה לא אדם שמח, זה יכול להיות קשה".

אלא שעוד לפני החלל שנוצר יש בעיה נוספת: אם בכלל האוכלוסיה כבר מזמן מדברים על אחוזי דיכאון נמוכים יחסית אצל גברים בשל אגו שמונע מהם להודות בכך שקיימת בעיה כזו או אחרת, הרי שבמגרשי הכדורגל – או הכדורסל, או הרוגבי, או הטניס – הצרה כפולה ומכופלת. מנג'ר סלטיק, ניל לנון, מקרה נדיר של איש כדורגלן שדווקא כן יצא מארון החושך, הסביר זאת היטב: “זו סביבה מאוד מצ'ואיסטית וטעונה של גברים. אתה לא רוצה לחשוף שום דבר, כי הם עלולים לצחוק עליך או לראות בכך סימן לחולשה". אין זה פלא שבסביבה כזו – בסביבה בה כולם, מחבריך לקבוצה, דרך המאמנים ועד התקשורת והאוהדים מצפים ממך להיות קשוח - הרבה יותר קל להדחיק מלפתוח, ולהפנות דברים פנימה במקום החוצה זה פחות או יותר הצעד הראשון בדרך לדיכאון.

מספר ימים לאחר התאבדותו של גארי ספיד הפיצה באופן חד-פעמי התאחדות הכדורגל האנגלית מדריך להתמודדות עם דיכאון. 4,000 שחקנים פעילים ו-50 אלף שחקני עבר קיבלו בדואר את החוברת, ובה טיפים להתמודדות, מספרי טלפון של גופים תומכים ומאמרים עם התייחסות למקרי עבר של שחקנים כגון לנון, אנדי קול, פול גאסקוין, סטן קולימור ואפילו נשיא ההתאחדות, קלארק קרלייל. “יש כמות עצומה של סטיגמה וטאבו כשמדובר בנושאים כאלה", הודתה סוזנה סטרונג, שניסחה את החוברת. “אנחנו מדברים כאן על ספורט יוצא דופן, בו אתה דוחף אנשים לשלמות פיזית, ועם זאת, אף אחד לא שם לב לבריאות הנפשית של השחקנים".

ואכן, מאז פרסום החוברת סיפרו בהתאחדות הכדורגל האנגלית כי למעלה מעשרה שחקנים "בכירים" פנו לקבלת סיוע עם בעיותיהן הנפשיות. למרות זאת, לא מעט אנשים ברחבי הממלכה מרגישים כי ההתאחדות יכולה לעשות יותר. אחד כזה הוא מארק לון, יו"ר בראדפורד, שהכיר היטב את דין ווינדאס: “כדורגל הוא כמו סם עבור השחקנים. הם רגילים להיות מוכנים ליום שבת כל שבוע מאז היו בני 16. יש כמות אדרנלין אדירה בגוף ובמוח שלהם, ופתאום הם צריכים להיגמל בבת אחת". לון המשיל את המצב האידיאלי לצבא, שדואג לחייליו להכנה ראויה לחיים האזרחיים, עם קורסים שמתחילים כבר שנה לפני השחרור.

כרגע כל התפוסה מלאה, אך ב-6 לפברואר אמור דין ווינדאס להתאשפז במכון שיקום ספורטיבי שייסד קפטן ארסנל לשעבר, טוני אדמס. “כולם חושבים שדין ווינדאס הוא ליצן, עם המון כסף ואישה וילדים, אבל כל זה היה מסכה", הודה בשבוע שעבר החלוץ. “שיחקתי 20 שנה ולקחתי כמובן מאליו שבסוף אקבל מזה משהו. היו לי הרבה קרבות על כר הדשא, אבל זוהי בלי ספק המלחמה הגדולה של החיים שלי. חייבים להתרסק על הקרקע כדי לקום בחזרה". ימים יגידו האם ווינדאס אכן יצליח לקום בחזרה, או האם המקרה שלו ושל גארי ספיד המנוח יהוו סוג של מפנה בצורה בה המערכת מתייחסת לכדורגלנים, וכדורגלנים מתייחסים אחד אל השני. כפי שלמד ווינדאס על בשרו בשנתיים וחצי האחרונות, החיים לא נגמרים אחרי שהשופט מכניס את המשרוקית לפה ושורק לסיום המשחק בדקה ה-93; הם רק מתחילים.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il