למה איאן ת'ורפ רצה להתאבד?

השעון המעורר מצפצף ב-4:17 בבוקר, כפי שצפצף אתמול, כפי שיצפצף מחר. בחוץ עדיין חשוך, בפנים עדיין חשוך, ואיאן ת'ורפ מנסה להטביע את המחשבות שלו בבריכה. אחד השחיינים הגדולים אי פעם שוחה הלוך וחזור, בוודאי מקווה שהשעה המוקדמת הזו תימשך לנצח, שהבריכה הריקה תמשיך להיות ריקה: ריקה מאנשים, ריקה מעיתונאים, ריקה מצלמים, ריקה מבני משפחה וציפיות ואירועים חברתיים. לאורך הקריירה לאיאן ת'ורפ היו מספר יריבי ענק, אך אף אחד לא היה נחוש, מדויק ועקבי כל כך כמו השדים שלו עצמו. אתה יכול להגיע ראשון כמה פעמים שרק תרצה בזמנים בלתי אפשריים, וזה לא ישנה; השדים לא מתעניינים במספרים.

בתחילת השבוע, בערך באותו זמן שאחד הספורטאים הגדולים בתולדות אוסטרליה ביקש משאלה ליום ההולדת ה-30 שלו, הופץ לתקשורת המקומית חלק מרתק מהאוטוביוגרפיה שכתב ת'ורפ, ושעתידה לצאת במלואה בעוד כשבוע וחצי. משנה לשנה נדמה כאילו קל יותר לספורטאי על לצאת מארון התרופות ולהודות כי הם סובלים ממחלה פסיכיאטרית כזו או אחרת, ובכל זאת: קשה להיזכר בספורטאי מהרמה של ת'ורפ מדבר בכנות כל כך גדולה על הסיוט העצום שהיה הקריירה שלו - קריירה מרוצפת במדליות זהב ורצונות למות, שיאי עולם ושיאים אישיים בשנאה עצמית, שמפניות כדי לחגוג ובקבוקי יין שלמים כדי לשכוח.

הסיפור של איאן ת'ורפ לא שונה מהותית מאלה של ספורטאי-על אחרים, הוא בסך הכל מרוכז ודחוס יותר: ילד בן 14 שנזרק למים העמוקים - תרתי משמע - הרבה יותר מדי מוקדם, וכעת הדרך היחידה שלו לא לטבוע היא לרצות את כולם. בגיל 15 העילוי האוסטרלי כבר היה אלוף העולם, בגיל 16 עזב באופן סופי את בית הספר, מספר חודשים לאחר מכן שבר שני שיאי עולם. "אני חושב שאיבדתי את הבן שלי לעולם", אמר קן ת'ורפ, אביו של איאן, וזה עוד לפני שבנו שבר שלוש פעמים את השיא העולמי במשחה ל-200 מטר חופשי בין השנים 1999 ו-2002, וארבע פעמים במשחה ל-400 מטר חופשי. באותן שנים, שיאי עולם היו בדיוק כמו מדליות זהב: הדבר הזה שקורה כשאיאן ת'ורפ יוצא מהמים.

ובכל זאת, במשך כל אותו זמן בראשו של ת'ורפ התחוללה סערה שאי אפשר היה להפסיק. "כבר כילד ידעתי שאני שונה", הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו. "באותו זמן לא ידעתי כיצד להסביר זאת במילים, אבל היו הרבה רגעים שפשוט הרגשתי עצוב ללא סיבה. בגילאי העשרה, רגעי העצב הללו הפכו תכופים יותר וניסיתי להתעלם מהם ולהמשיך לעשות את מה שאני עושה. רציתי להיות הילד המושלם, ולא סיפרתי דבר להורי. קיוויתי שהם יבינו באופן אינטואיטיבי שמשהו לא בסדר".

ההורים של ת'ורפ לא הבינו. אף אחד לא הבין. אבל רגעי העצב לא היו כבדים מספיק כדי לשקוע לקרקעית. הם צפו ועלו בכל פעם מחדש.

כשאולימפיאדת סידני 2000 יצאה לדרך, מספר חודשים לפני יום ההולדת ה-18 שלו, ת'ורפ חש את הלחץ והציפיות של מדינה שלמה על כתפיו. כשקפץ לבריכה לגמר 400 מטר חופשי (אחרי ששבר כבר במוקדמות את השיא האולימפי), אוסטרליה עדיין היתה נטולת מדליית זהב. כשיצא ממנה, עם שיא עולם כמובן והמקום הראשון, הוא כבר הפך לתופעה כלל-עולמית. המדינה המארחת קיבלה מהגיבור החדש שלה שלוש מדליות זהב ושתי מדליות כסף במהלך סידני 2000, והעולם לא יכול היה שלא להתאהב בנער הצנוע עם הגוף המושלם. וכשהעולם מתאהב, הוא נוהג להראות זאת עם מיליוני פלאשים, חוזי פרסום, פפארצי, נערות צווחניות ונטילה אבסולוטית של הפרטיות.

"אני לא הדמות האגדית הזו שיצרתם. דברים כאלה יש בסרטים, לא במציאות", אמר לא מזמן בראיון כשנשאל על שיא התהילה שלו. בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, אף איש מקצוע לא רשם לפציינט שלו חשיפת יתר לעולם הפרסום והזוהר מתוך כוונה להתגבר על דיכאון. באוטוביוגרפיה המדוברת, ת'ורפ מרחיב על אותה תקופה: "בגיל 19 החלטתי לחפש קצת תשובות. התחלתי להתכונן לאתונה 2004, שהיתה במרחק של שלוש שנים, אבל המחלה ריסקה אותי. עברתי לגור לבד וזה נתן לי קצת חופש, אבל גם אילץ אותי להיות יותר זמן לבד, להתמודד עם המחשבות שלי יותר מתמיד. ההצלחות שלי בבריכה רק חיזקו את החששות שלי: הרי אני צריך להרגיש מצוין, שמח ובלתי מנוצח". אבל הדיכאון לא עובד ככה. איאן ת'ורפ שכב במיטה הכי בודדה בעולם, וחשב על דרכים לסיים את חייו.

אלה היו הימים בהם ת'ורפ החל טיפול פסיכיאטרי, וגם עם השלכותיו השונות נאלץ להתמודד לבד לגמרי: "הכדורים בודדו אותי עוד יותר, כי הרגשתי כאילו עכשיו יש לי סוד, ואין לי עם מי לחלוק אותו. זה לא כיף. הכדורים מרחיקים את רגעי השפל, אבל גם את רגעי השיא. אני אף פעם לא מרגיש אושר עילאי. אבל אני שמח שניצחתי כמה משחים ללא התרופות, כך שאני יודע איך זה אמור להרגיש - שיא העולם הראשון שלי, למשל, או מדליית הזהב האולימפית הראשונה שלי".

במקביל, אחד הספורטאים המפורסמים בתבל החל טיפול נוסף עוד פחות מומלץ: אלכוהוליזם. "אני מניח שזה היה בלתי נמנע שאפנה לפתרון מלאכותי כזה או אחר. כשרגעי החושך שלי הפכו תכופים יותר, הבנתי שככל שאני שותה יותר אני מרגיש יותר טוב - או, יותר נכון, מרגיש פחות רע", הוא כתב בספרו. כמובן שהשפעת האלכוהול היתה רגעית, ובאותה מידה שהיין האדום עזר לת'ורפ להירדם, כך הוא לא היה איתו כשהתעורר לעוד בוקר נורא ואיום. והוא התעורר, בוקר אחר בוקר, עם צפצוף השעון, ב-4:17. "מעולם לא פספסתי אימון בוקר. איכשהו, המציאות הזו הכריחה אותי לצאת מהמיטה ולהיכנס לבריכה, כאילו כדי למחוק את אירועי הלילה הקודם. אפילו שהתאמנתי לאולימפיאדת אתונה 2004 עם הנגאוברים, היכולת שלי היתה מהטובה בקריירה".

כלפי חוץ, ניסה ת'ורפ להמשיך ולשמור על אותה ארשת פנים. הוא שתה מאחורי דלתות סגורות, והיתל גם בצוות הרפואי והפסיכולוגי שעטף אותו כשם שעטף את שאר הספורטאים הגדולים בעולם. "נראיתי להם חזק, נחוש, כמו ספורטאי שנותן את כל התשובות הנכונות, אבל מתחת להכל הייתי שבר כלי. ואיכשהו המשכתי לשחות, וניצחתי בזמן שאני חולה במחלה שלא הסכמתי להודות שאני לוקה בה. הרגעים הכי גרועים שלי היו כששיחקתי לפי החוקים - יצאתי מהבית, דיברתי עם חברים ומשפחה, אבל לא הצלחתי ליהנות מהדברים הפשוטים שפעם אהבתי. לפתע, פתקי ההתאבדות שבראש שלי התחילו להרגיש רציונליים. ידעתי שאני צריך עזרה".

בנובמבר 2006, שנתיים אחרי מדליות הזהב באתונה וכשהוא בסך הכל בן 24, איאן ת'ורפ הדהים את העולם והודיע כי הוא תולה את בגד הים. במסיבת עיתונאים עם משהו כמו 66 מיליון פלאשים של הצלמים, הוא דיבר ארוכות על הסיבות שהביאו אותו לקבל את ההחלטה הדרמטית, ובכל משפט שלו ניתן לזהות בדיעבד שארית משפט שלא נאמר: הסיבה האמיתית לפרישה. גם כאשר הוריד מעצמו את עול הציפיות של מדינה שלמה, עולם שלם, ענף שלם, איאן ת'ורפ לא היה מסוגל לדבר אפילו בעקיפין על הדיכאון שלו, ומרתק לצפות כעת בהודעת הפרישה המחויכת משהו. השחיין הגדול בעולם רשם הישג חסר תקדים עבורו: לראשונה מגיל 13, הוא סוף סוף עשה משהו רק בשביל עצמו. "כולם חוו איתי את רגעי האושר בלי לראות את הנזק שעשיתי לעצמי", הוא יגיד מספר שנים לאחר מכן. "הרגשתי כמו כלב ים בגן חיות. הפרישה היתה הנסיון האחרון שלי להסיר את סרטן התקשורת מהגוף שלי, וידעתי שכשלא אשחה יותר, לא תהיה להם סיבה להמשיך לרדוף אחרי. עשיתי כל כך הרבה אנשים שמחים, אבל אני עצמי הייתי אומלל. הייתי חייב לקחת בחזרה את החיים שלי".

רק מחוץ לעולם השחיה המקצועני, איאן ת'ורפ הבין את כלל האצבע הבלתי נמנע של הדיכאון: הוא לא ממש תלוי סיטואציה. אתה יכול להיכנס ולצאת מהבריכה, לעבור מדינות, להחליף בגדים ובנות זוג וזה לא ישנה. ובכל זאת, כדי להגיע למסקנה הזאת ת'ורפ היה חייב להתרחק לרגע, ודווקא מרחוק הוא התחיל להתאהב מחדש בשחיה. עד כדי כך שבפברואר 2011 הוא הודיע שבכוונתו לשוב ולהתחרות, עם מטרה אחת ברורה: לונדון 2012. כשהצלמים גילו את הבריכה הסודית בה החל להתאמן בסתר בסידני, ארז מזוודה ועבר להתאמן בשוויץ תחת מאמנו האגדי של אלכסנדר פופוב, גנאדי טורצקי. הציניקנים אולי ימהרו לקבוע כי מדובר בסך הכל בחזרה להתמכרות המקורית - ת'ורפ עצמו הודה לא פעם כי היה מתאמן עד שהשרירים שלו צעקו, עד שקיא היה מטפס במעלה גרונו - אך מהצד, נדמה כי הקאמבק של האגדה האוסטרלית נעשה מהסיבות הנכונות.

ללונדון 2012 הוא כמובן לא העפיל, לאחר שצלח את חצאי הגמר במוקדמות האוסטרליים במשחים ל-200 ול-100 מטר חופשי, אך גם זה לא עצר אותו, וכעת המשימה שעומדת בפני איאן ת'ורפ היא להעפיל לאליפות העולם הקרובה, שתיערך בקיץ הבא בברצלונה, ולאחר מכן ליטול חלק גם במשחקי חבר העמים, שייערכו בגלאזגו ב-2014. קשה שלא לתהות האם יש קשר בין העבודה המתמשכת על האוטוביוגרפיה, ובין ההחלטה לשוב לבריכה. גם כאשר פרשן את לונדון 2012 עבור ה-BBC, איאן ת'ורפ נראה חיוני, חייכן וחד מתמיד. בראיונות הנדירים שהוא מסכים להעניק לתקשורת בארצו הוא נשמע שלם יותר, רגוע יותר. האם הרוגע הזה יוביל לנצחונות היסטוריים נוספים בעתיד? סביר להניח שלא, אבל זו ממש לא הנקודה, בטח לא עבור מי שטבע את המשפט הנהדר: "להפסיד זה לא להגיע במקום השני; זה לצאת מהמים בידיעה שהיית יכול לעשות עבודה טובה יותר".

כשנשאל לפני כמה שנים כיצד זה מרגיש לזכות במדליית זהב, איאן ת'ורפ השיב: "כמו לזכות בלוטו, רק שעבדת בשביל זה". כעת, אחרי שזכה בלוטו כמה וכמה פעמים ועל הדרך ניצח את השדים שלו, אחד השחיינים הגדולים אי פעם בסך הכל רוצה לעשות את מה שעשה בפעם האחרונה כשהיה ילד: להיכנס למים, וליהנות.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il