מבחינתכם, המשכנו כרגיל. מבחינתכם, חזרנו לסורנו ללא שום נקיפות מצפון. אולימפיאדה באה, אולימפיאדה הלכה, וכאילו כלום לא השתנה. הנה, עובדה: אתם גולשים ומדפדפים במדורי הספורט, גוללים כותרות מעלה ומטה במכשירים החכמים, והכל אותו דבר, הכל שב לקדמותו. כותרות ראשיות, כותרות משניות, דיווחים שוטפים, טקסט ותמונות. מבחוץ זה נראה כאילו אתרי הספורט ועיתוני הספורט חזרו לשגרה בשקט ובטבעיות. כאילו שכחנו מהאולימפיאדה, והסתגלנו בחזרה לדיווחים על ליגת העל, איגוד הכדורסל וחלון ההעברות. כאילו אנחנו שכירי חרב לפחות כמו ואן פרסי, ונדווח על כל דבר באותה עוצמה, ובאותה מסירות. כאילו עבורנו, גם מו פראח וגם אבי סטרול ראויים לכותרת ראשית. כאילו מבחינתנו, גם גבי דגלאס וגם ה-1:1 בהונגריה ראויים להתנוסס על תמונת השער. ובכן, לא.
אם אתם מרגישים ריקנות אחרי האולימפיאדה, דמיינו איך אנחנו מרגישים. דמיינו את הדעיכה, את תחושת העולב, את העיניים הכבויות. הפרצופים המדוכאים ביותר בעולם בימים האלה לא נמצאים ברחובות לונדון או בכפר האולימפי, אלא במערכות הספורט, במקום שבו כתבים, עורכים וצלמים חשים שהכל חסר ערך ותועלת. אחרי 16 ימי שיא, אחרי התעלות נפשית ורוחנית, אחרי חוויה מסעירה שנתנה טעם לחיינו, אבד התוכן. הוא פשוט נגמר.
16 ימים דיווחנו על מרכז העולם. היינו המחלקה החשובה ביותר במערכת. שאר המדורים הביטו בנו בהערצה. זה לא התבטא רק בנתוני הרייטינג, לא רק בחדוות היצירה, אלא בעיקר בניצוץ שבעינינו. הרגשנו חדורי מוטיבציה. הרגשנו תחושת שליחות. לא הפיפי-קקה היומי, לא ניפוח של דיווחים זניחים, לא דרמטיזציה מוגזמת של תקריות חסרות חשיבות, לא דברור של סוכנים וגורמים עלומי שם. עסקנו בספורט אמיתי. בספורט טהור.
כל יום היה עולם ומלואו. התחיל יום, ולא יכולת להעלות בדעתך איך הוא ייגמר. הצרכנים היו צמאים למידע, והמידע לא הפסיק לזרום. בכל רגע קרו עשרות סיפורים דרמטיים. בכל דקה הגיע דיווח על סצינות קורעות לב. סוכנויות הידיעות הציפו אותנו בתמונות ובידיעות, ואנחנו כבר קורסים תחת הנטל, אבל כל אחד נותן מעצמו, מקריב את עצמו, מרגיש שהוא ג'ודוקא ברגע השיא, אצן ברגע האמת, מבין שמדובר ב-16 ימי תהילה, שעומדים להיגמר מהר מאוד.
עבודת הקודש
איננו מנותקים מהעם. אנחנו מכירים היטב את מעמדה של תקשורת הספורט בציבור. הרבה מאוד אנשים השקיעו מאמץ גדול בשנים האחרונות על מנת להרוס את התדמית של המקצוע. אבל פתאום, למשך 16 ימים, חזרה הגאווה. הפכנו לאנשי מקצוע מבוקשים. פתאום אנשים שמחים לדבר איתנו, נהנים לשוחח איתנו, צמאים לשמוע מאיתנו הסברים וניתוחים מקצועיים. הנה שבת בצהריים, ואתה יושב עם החותנת אחרי ארוחת שבת ורואה התעמלות, ואתה מסביר לה על שיטת הניקוד ועל ההבדל בין המכשירים, והיא פתאום מתרשמת. פתאום החתן שלה מלא כרימון, מלא ידע. ואז בבית הקפה מדברים על גדולתו של יוסיאן בולט, ויש לך מה לתרום לשיחה. תוצאות, היסטוריה, הסברים. אתה שולט במידע חשוב, בדברים קריטיים, ברומו של עולם.
כמובן שתמיד אנחנו שולטים בפרטים, אבל בפרטים מטופשים. כשמשוחחים בארוחת יום שישי על התגרה במשחק של מכבי פתח תקוה, אין טעם להיות גאה שאתה מעורה בכל פרטי הפרשה. שאתה מכיר היטב את השמות יגאל ממן ועמי גניש. להפך, השליטה שלך בפרטים מביכה אותך. אתה מצניע את הידע, שותק. מדחיק שאלה הם חייך. אבל לרגע קצר, למשך 16 ימים מתוקים וקצרים, הסתובבת בחזה נפוח. באמת עשית עבודת קודש. "איזה כיף לך שאתה כל כך נהנה מהעבודה שלך", היא אומרת.
ועכשיו זה נגמר. ומה לעשות, צריכים להוציא עיתונים. מה לעשות, תפקידנו הוא למלא את הכותרות באתרים. כמובן שבקרוב הכל ישוב לקדמותו, ובשבת חוזרת הפרמיירליג שפתאום הפכה לטעונה ומסקרנת, ומהר מאוד ברצלונה וריאל שוב ישתלטו על חיינו, ואוטוטו אליפות ארה"ב הפתוחה, ובסתיו ליגת האלופות תשתלט על ימי שלישי ורביעי, ואחר כך הלילות יביאו עלינו משחקי NBA, והחורף יביא עלינו פוטבול משובח, וברקע תמיד תהיה הנגינה העכורה והכל כך אהובה של ליגת העל בכדורגל, וחיינו יתמלאו מחדש בספורט משובח ואהוב. אבל קסמם של 16 הימים האלו תמיד יישאר ברקע. הוא תמיד יזכיר לנו ימים מלאי חיוניות, מלאי אדרנלין ואנרגיות, מלאי אושר ושמחת חיים, גדושים באון ומרץ ורעננות.
אז כשאתם רואים את אבי סטרול בכותרת הראשית, כשאתם קוראים ידיעה מרכזית על התגובות של אלי גוטמן על ה-1:1 בהונגריה, כשאתם רואים בשער העיתון תמונה של צביקה שרף ואבנר קופל, דעו לכם שמאחורי זה עומד עורך מדוכדך, חסר חיים, שבור, פוסט טראומטי. חייכו אליו, הניחו לו יד על הכתף, דברו אליו בעדינות. לא קל לו.