דיכאון נגד כדור

יאן סימאק הצ'כי כיכב בהאנובר הצנועה במשך שתי עונות וב-2001/2 היה הבורג המרכזי בעלייה שלה לבונדסליגה הראשונה. כשמיכאל באלאק עזב את לברקוזן לטובתה של באיירן מינכן המפוארת, סימאק הגיע למאבק על המשבצת המיותמת בקישור של הקבוצה מהביי ארינה, אבל התקשה להתרגל למעמדו החדש כעוד שחקן בין כוכבים. אחרי עונה אחת בלבד שב סימאק להאנובר, אולם גם החזרה למקום מלכותו לא היטיבה עימו. סימאק פיתח במהרה תשישות כרונית, סבל מבעיות אלכוהול ולקה בדיכאון קשה, שרובו נבע מהמחשבות שלעולם לא יעמוד בציפיות של עצמו.

אחרי חמישה משחקים בעונת 2003/4, נעלם. לאחר כמה ימים שלח אות ראשון. "אני רוצה לעזוב את העולם הקודר של הכדורגל ולפתוח פאב בצ'כיה", הצהיר הקשר המבולבל. בקיץ 2004 חתם בפרטה פראג, אבל בעיות האלכוהול והדיכאונות סירבו לגווע והקשר עבר טיפולים מסיביים לפני ששב לפעילות סדירה, רק באוקטובר 2005.

סיפורו העצוב של סימאק אינו תופעה חריגה, למרות שהנטייה שלנו לחפש אחר סיפורי הצלחה. הכדורגל המודרני הפך כמעט למדע. מילאן מלמדת את כל העולם שבעזרת טיפול נכון, שחקנים בני למעלה מ-35 יכולים לזכות בתארים. לכל קבוצה מובילה יש מתקני אימונים ברמה גבוהה, אבל נדמה כאילו האלמנט המנטלי, זה שהגבול שלו חולף מעבר לקווי נאומי המוטיבציה או השיחות הקבוצתיות, עדיין לא נלקח באותה רצינות כמו אלמנטים אחרים, פיזיים לדוגמה.

פרנץ בקנבאואר תיאר פעם את סבסטיאן דייסלר כ"כשרון הכי גדול בכדורגל הגרמני". אחרי הכישלונות המהדהדים במונדיאלים של 1994 ו-1998 והירידה במעמדה הבינלאומי של נבחרת גרמניה, דייסלר היה השחקן, ב-ה' הידיעה, שעל כתפיו בנתה אומה שלמה את תקוותיה העתידיות בספורט הפופולארי בעולם. אבל דייסלר התגלה כשחקן שלא מצליח להימלט מפציעות ארוכות ומעבר לכך התקשה להתמודד עם הלחץ. בשלהי 2003 התאשפז הכישרון בקליניקה פסיכיאטרית במינכן ובמשך כחודשיים טופל אחרי שאובחן כסובל מדיכאון קליני.

במהלך העונה שעברה הודיע דייסלר על פרישה מכדורגל. בגיל 27 בלבד, אחרי פציעות קשות חוזרות ונשנות והתעוררות מדי בוקר בידיעה שהדיכאון עשוי לתקוף שוב ללא התראה מוקדמת, אחד מהשחקנים המרגשים ביותר בכדורגל העולמי החליט לתלות את הנעליים.

שני מקרי הדיכאונות הקשים הללו, של דייסלר ושל סימאק, היכו את הכדורגל הגרמני בחודשיים האחרונים של שנת 2003, אבל לא בטוח שמדובר בצירוף מקרים מצער. שחקני כדורגל מרוויחים עשרות אלפי דולרים בחודש, חלקם נהנים מחוזי פרסום שמנים ונהנים מאהבה כמעט ללא תנאים מהאוהדים, אבל מצד שני סובלים מציפיות חסרות גבול שלהם עצמם ושל מדינות שלמות. ממעברים קשים מהמגרש הגועש לבית השקט ובין אינטנסיביות רועשת לחוסר מעש מוחלט. דווקא הסביבה של הספורטאים היא שמציבה אותם בעמדת סכנה גדולה בהרבה ללקות במשבר נפשי מאשר הסיכוי שיסבול ממנו האדם הממוצע. לא מסכימים? חכו ותקראו.

איבן קאמפו, בולטון בהווה ואקס ריאל מדריד, סבל מהתקפי חרדה ומלילות חסרי שינה כששיחק באימפריה הספרדית, עד שבאוקטובר 2001 חווה התמוטטות עצבים. בעצה משותפת החליטו רופא הקבוצה, ד"ר אלפונסו דה קוראל, המאמן ויסנטה דל בוסקה וקאמפו עצמו, שהשחקן יעבור טיפול פסיכיאטרי של ארבעה שבועות לפני שישוב לאימונים. שנה וחצי לאחר מכן סיפר שחקן אחר של הקבוצה, אוסקר מיניאמברס, כי הוא התגבר על בעיות דומות שנבעו מהלחץ שהוא חש שהופעל עליו וגם חסוס נבאס מסביליה, שחקן שעל כתפיו הבאמת צנומות נבנה הר של ציפיות כבר מספר שנים, וקיבל טיפול פסיכיאטרי בקיץ הקודם כתוצאה מחשש לדיכאון קליני.

אחד מהסממנים הבולטים בזמן הקצר שלאחר התקפים כאלו, הוא החרדה עצמה מהחזרה. פעמים רבות היא נובעת מהחשש מהימצאות בסיטואציה דומה לזו בו היה האדם כשסבל מההתקף הקודם. כשאדם סובל מהתקף קשה במקום עבודתו, לדוגמה, אחת מהמשימות הקשות העומדות בפניו היא לחזור לשם ולהתמודד עם החשש מנפילה מנטלית נוספת במצב דומה.

רונאלדו קרס ביום גמר המונדיאל מול צרפת ב-1998. התמוטטות שמירב התסמינים שלה, על פי העדויות, בהחלט תואמת במידה רבה תיאור של התקף חרדה קשה, למרות שהדבר ממנו סבל החלוץ מעולם לא אובחן, או לפחות לא יצא לתקשורת. את חוסר היכולת של רונאלדו לחזור לעצמו במשך תקופה ארוכה אחרי אותו משחק אפשר לייחס לפציעות הממושכות או למשקלו העודף, אבל צריך לקחת בחשבון שאת עוצמת הטראומה שהוא חווה באותו יום בפריז, את העובדה שמה שאמור היה להיות יום ששונו הפך להיות יום אסונו בגלל התמוטטות כנראה נפשית, הוא לקח עמו במשך שנים. גם את הפחד מכך שהיא תחזור שוב, לעיני כל העולם במעמד מחייב, ללא התרעה מוקדמת.

הדיכאון הזה לא תוקף רק שחקנים בשיא הקריירה. לקראת סוף הקריירה שלו פנה פול גאסקוין לטיפה המרה, אליה תמיד הייתה לו חולשה. מאז נלחם השחקן בבעיות אלכוהליזם קשות. אחרי שירד מפסגת הקריירה שלו בגלל פציעה והתקשה לשחזר את כושרו הטוב מפעם, הלך כמאמר המשפט הידוע - להטביע את יגונו בבקבוק. גאסקוין לא הצליח להתמודד עם הירידה מהפסגה וחשף את אחת מהבעיות הקשות ביותר מהן סובלים שחקני כדורגל: החיים שלאחר הפרישה וחוסר המודעות לדרך ההתמודדות איתה.

"ראיתי בכדורגל את התרופה הטובה ביותר", סיפר הקשר האנגלי לשעבר בספרו האוטוביוגרפי שיצא ב-2004 ובו חשף כי הוא סובל מנטייה לדיכאון ומ-OCD, תופעת פסיכיאטרית שמתאפיינת במעשים אובססיביים ובמחשבות טורדניות וחששות. "הדבר היחיד בחיי שתמיד השאיר אותי בפוקוס, היה הכדורגל", המשיך. "כשהייתי על המגרש הראש שלי היה נקי מדאגות ומפוביות ויכולתי להימלט מהצד הרע שלי. אם לא הכדורגל, אני יודע שהייתי היום במצב הרבה יותר גרוע".

"מחקרים מוכיחים שלאחר הפרישה ספורטאי צמרת מפתחים לעתים את מה שידוע כ'איבוד הזהות הספורטיבית' שלהם", הסביר הפסיכיאטר מארק ג'ונס למגזין פור-פור-טו. "אתה יכול להיות כדורגלן ידוע ומפורסם, אבל שברגע שאתה מפסיק לשחק, חלק גדול מאוד מהזהות שלך, ממי שאתה, פשוט נלקח ממך. אם החיים שלך הם כדורגל, חיי החברה שלך קשורים בכדורגל וסובבים את חדר ההלבשה, ההתרגלות לחיים בלי זה יכולה להיות מעבר מאוד קשה".

ג'יאנלוקה פסוטו, שחקנה לשעבר של יובנטוס, השליך את עצמו מחלון בגובה של כ-15 מטרים במשרדי המועדון בקיץ הקודם. מספר שבועות לפני כן פרש מכדורגל והתמנה למשרת ניהול בגברת הזקנה. אחרי 11 שנים בקבוצה כשחקן, שש אליפויות, זכייה אחת בליגת האלופות ו-22 משחקים בינלאומיים במדי נבחרת איטליה, פסוטו נכנס למערבולת קשה וביצע פעולה אובדנית. "כשאתה מפסיק לשחק אתה מבין מה היה לך. קשה למצוא את הדרך ולהתחיל חיים חדשים", אמר בגילוי לב בתקופת ההחלמה שלו.

סטן קולימור היה אחד מהחלוצים הכשרוניים בכדורגל האנגלי בשנות ה-90, אבל גם אחד מהשנויים במחלוקת שבכדורגלני האי הבריטי. ב-1999 אישפז את עצמו בקליניקה פסיכיאטרית כדי לקבל טיפול במצבי לחץ ובמה שהגדיר כדיכאון. ג'ון גרגורי, מאמנו של קולימור באסטון וילה, תהה על פשר פרצי הרגישות של שחקנו. "אני לא מבין איך מישהו בעמדה של סטן, עם כל הכישרון והכסף שיש לו, מגיע למצב של מתח כזה".

היחס הזה כלפי ספורטאים גרם במשך שנים לגישת "צא מזה, תתעשת". התדמית של הכדורגלנים, הראייה הטבעית אותם כאנשים קשוחים, אפילו כנהנתנים שמסיימים אימון ורצים למועדון כדי לתפוס בחורות שנופלות לרגליהם, פשוט לא הרשתה להם להישבר נפשית ולא הצליחה לתפוס את המצב כשהוא התרחש.

"תרסק את הברך, תסתבך עם החוק, תיכשל בבדיקת סמים והקבוצה תעזור לך להשתקם. אבל אם תסבול ממשבר נפשי ירבוץ עלייך כתם מאוד גדול", סיפר בראיון ל"ספורטס אילוסטרייטד", שחקן הבייסבול ראס ג'ונסון, שאובחן כסובל מדיכאון ב-2002.

גם סבסטיאן קהל הודה ש"הלחץ להשיג תוצאות משפיע עלי. יש לי התפרצויות רגשיות תוך כדי המשחק ואני מאבד שליטה", אחרי כרטיס אדום שספג במהלך עונת 2003/4 בעקבות עבירה גסה על תומאס זדבל מבוכום. קהל ספג עונש השעיה של חמישה משחקים וזאת שלושה חודשים בלבד אחרי שחזר מעונש דומה בן שישה משחקים, בעקבות עימות פיזי עם השופט יורגן אווסט. ראשי דורטמונד שקלו לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי, אבל הקשר המבטיח דאג להבהיר היטב את דעתו: "אני לא שוכב על הספה בשביל אף אחד".

דיכאון והתקפי חרדה פוגעים בגופו של האדם. הם משפיעים על דרך המחשבה שלו, על מצב רוחו ועל מחשבותיו, על הרגלי האכילה והשינה שלו ועל הדרך בה הוא מרגיש כלפי עצמו. הדיכאון הוא מחלה לכל דבר, כזו שהסובלים ממנה לא יכולים פשוט להתעשת ולצאת ממנה. ללא טיפול מתאים, הם יכולים לסבול ממנה במשך שבועות, חודשים או שנים.

לצד חיי הזוהר של הכדורגלנים, ההולכים ותופחים במימדי ענק בשנים האחרונות, גדלות גם הציפיות. מעמדם של כדורגלנים הפך אותם לסוג של גיבורי על, למושא הערצה וחיקוי של מיליונים, לבעלי משכורות עתק של עשרות אלפי דולרים בשבוע. אבל כמו לכל מטבע, גם לזה יש את הצד השני. לצד הכיסוי התקשורתי ההולך ומתרחב של הכדורגל, עולים גם הלחץ והדרישה להצלחה. סבסטיאן דייסלר, איבן קאמפו, פול גאסקוין ואחרים זהרו ונצצו, אבל כמו כל כדורגלן אחר, גם הם רק בני אדם.