פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לזרוק את עצמך לעבר משאית נוסעת: סיפור חזרתו של קלארק קרלייל מהמתים לחיים

        הוא הוגדר כיורש של סול קמפבל, הגיע לנבחרת אנגליה הצעירה והוכתר ככדורגלן החכם בבריטניה. אך ברגע שנפצע, קלארק קרלייל צנח לדיכאון כבד שהוביל לשני ניסיונות התאבדות ורצון בלתי נגמר לשבור את הסטיגמה סביב מחלות נפש בכדורגל. "מגרש השדים" על דמות מעוררת השראה

        הכדורגלן האנגלי קלארק קרלייל במדי נורת'המפטון (GettyImages , Scott Heavey)
        אדם עם שליחות. קלארק קרלייל (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        אף אחד מלבדו לא ידע את האמת. כשלא היה בהכרה, לא יכול היה לשמוע את תפילות ההמון, את הודעות התמיכה של אנשים מהתחום, של אנשים לא מהתחום, את התקווה הקולקטיבית שיפקח את עיניו. מאז פרש ממשחק מקצועני, הקדיש קלארק קרלייל חלק נרחב מחייו לסייע לכדורגלנים אחרים לעבור את המכשולים שהוא עצמו עבר בשנים שלפני כן. בפרט, דאג לדבר ללא הרף על דיכאון, איך הוא משפיע על כדורגלני עבר והווה, איך צריך להתמודד איתו. לאורך השנים, הפך בלם העבר לסוג של מומחה בנושא, ולכן, כשהמשאית ריסקה אותו בבוקר של ה-22 בדצמבר, 2014, עולם הכדורגל הבריטי התגייס כולו כדי להביע תמיכה וצער.

        מה שהעולם הזה לא ידע - מה שאף אחד לא ידע, למען האמת - זה שהתאונה הנוראית לא היתה תאונה כלל. כי רק בסוף השבוע האחרון האמת יצאה לאור: אחת הדמויות החשובות ביותר בהתמודדות של ספורטאים עם דיכאון זרקה את עצמה לכביש במכוון, כי רצתה למות.

        לא בפעם הראשונה, ואם לשפוט על מקרי העבר, אולי גם לא בפעם האחרונה.


        אביו שיחק כדורגל באופן חצי מקצועני והוריש לקלארק הצעיר את התשוקה למשחק. דבר נוסף שקרלייל ירש - בין אם מאביו או מאימו - היה חכמה גדולה, ורצון לא פחות גדול ללמוד. הוא היה תלמיד מצטיין בבית הספר, ומספר שנים לאחר מכן, כשייפצע וייעדר זמן רב מהמגרשים, ילמד מתמטיקה ופוליטיקה. כשקריירת המשחק תגיע לסיומה באופן סופי, יוסיף על כך תואר בכתיבת ספורט ושידור, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ב-2 בספטמבר 1997 רשם את הופעת הבכורה בבלקפול, חודש לפני יום הולדתו ה-18, ובמשחקו השני בבוגרים כבש מצא את הרשת. אף ששיחק אז בקבוצת תחתית מהליגה השנייה, קרלייל צד את עיניהם של לא מעט אנשים בשל יכולתו הגבוהה, ביניהם גם איאן דאווי, אז סקאוט של ק.פ.ר, שהמליץ למנג'ר גארי פרנסיס להחתים את הילד. 250 אלף ליש"ט אחר כך, לקלארק קרלייל היתה קבוצה חדשה.

        הוא עצמו טען שגדל על ברכי בלמים קשוחים בסגנון סטיב ברוס וגארי פאליסטר, אולם רבים מצאו נקודות דימיון דווקא בין קרלייל וסול קמפבל. הבלם הצעיר היה עוד יותר גבוה (1.91 מ') מכוכב ארסנל, וניצל את מבנהו הפיזי להטיל אימה בשחקני התקפה יריבים. אם מוסיפים לכך כמות שערים שבלמים רבים היו חותמים עליה - 39 לאורך הקריירה - ניתן להבין מדוע עוד בגיל צעיר סקרן הפוטנציאל של קלארק קרלייל כל כך הרבה אנשים. בזמנו בק.פ.ר זומן לנבחרת אנגליה הצעירה של הווארד ווילקינסון, לצד שמות כמו ג'ון טרי, אשלי קול, אלן סמית' ואחרים, והכל נצבע ורוד.

        אלא שמפולות באות בבום, במכה, ובדרך כלל אי אפשר לצפות אותן. זו של קרלייל התרחשה מספר שעות לפני ששנת 2001 הפכה ל-2002, כשתוקל בחריפות על ידי שחקן פולהאם רופוס ברבט, הורד מהדשא ושמע כי הוא סובל מקרע באחת מרצועות הברך. הרופאים שטיפלו בו כלל לא דיברו במונחים של לחזור לשחק כדורגל - הם חששו שמא קלארק קרלייל כלל לא יוכל לחזור ללכת ללא מקל. בבת אחת, הדבר האחד שהגדיר אותו, שהפך אותו מפורסם ואהוב, נלקח ממנו כלא היה, והותיר אחריו בור אותו אנשים בדרך כלל ממלאים בדברים רעים כתחליפים. במקרה של קרלייל, קצת כמו הפציעה, גם הדיכאון הגיע בבום, בלי שיכול היה להתכונן אליו, והביא איתו חבר טוב בשם אלכוהול.

        "זה הגיע למצב בו סדר העדיפויות שלי היה לגמרי לא נכון", סיפר ל'אינדיפנדנט'. "לא יכולתי לסרב למסיבה או למשקה. זה השפיע עלי מאוד, ולקח אותי למקומות מאוד חשוכים". אבל היה שם עוד משהו - משהו שקרלייל הבין רק במרוצת השנים: שנטייה לדיכאון עלולה לסבך מצבים מסובכים גם ככה, ולהסיט אותם עוד יותר אל תוך החושך. "אם מישהו ישמע שהוא לא יכול לשחק או ללכת כמו שצריך זה טראומתי, אבל עבורי, כאדם דכאוני - למרות שלא ידעתי את זה באותה תקופה - היה קשה להפריד בין הזהות שלי כעצמי והזהות המקצועית שלי ככדורגלן", אמר ל'לנקיישר איבנינג פוסט'. "באותו זמן כדורגל היה הסיבה שההורים שלי היו גאים בי, הסיבה בגללה חשבתי שאנשים אוהבים אותי. כשזה נלקח ממני, האמנתי שנותרתי בלי כלום, ובגלל זה, שאני כלום".

        ואם מישהו מגיע להבנה שהוא בעצם שום דבר, מה זה משנה אם יסיים את חייו?

        הכדורגלן האנגלי קלארק קרלייל במדי ק.פ.ר (GettyImages , Ker Robertson)
        היה חשש שלא יוכל לחזור ללכת. קרלייל (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        הדיכאון היה משתק כמעט כמו הפציעה. "זה הגיע לנקודה בה לא הייתי יכול לצאת מהמיטה, והגוף שלי פשוט היה נכבה. הדבר הכי נורא בדיכאון זה שהוא מזין את עצמו", אמר ל'לנקיישר איבנינג פוסט'. במובנים רבים, הלך החשיבה שמוביל להתאבדות הוא טרגי יותר מהאקט עצמו: כשקרלייל, למשל, הבין שלכולם יהיה טוב יותר אם ימות, כבר לא היתה דרך חזרה. "הדבר ההגיוני והנכון היה להתאבד", אמר. "לקחתי כמה קופסאות של משכך כאבים חזק, הלכתי לפארק ובלעתי כל אחד מהם עם פחית בירה. מה שקרה אחר כך היה כלום. באופן מורבידי, זה היה אנטי-קליימקס גדול. ציפיתי להתמוטטות דרמטית, כמו בסרטים, אבל לא קרה כלום". מה שכן קרה זה שבלית ברירה הוא החליט ללכת בחזרה לדירה שלו, התרסק על המיטה וזמן קצר לאחר מכן נמצא על ידי חברתו, שהבהילה אותו לבית החולים, שם שטפו את קיבתו.

        אלא שאחרי שניצל ממות, צריך היה הבלם המוכשר להתמודד עם דבר לא פחות קשה ומאיים: החיים בכלל, ובפרט החיים של אדם שאפילו לא הצליח להתאבד, ועכשיו צריך לחזור לעולם מצ'ואיסטי ומסוגר. לאורך השנים הוא יספר שהטעות הכי גדולה שלו היתה לא לדבר, לא לפתוח את הפה ולדבר עם מישהו על הצרות שלו. בכדורגל האנגלי של תחילת העשור הקודם, ניתן רק להניח שגם אם היה מנסה לדבר, אף אחד לא היה מקשיב. "לא דובר בניסיון ההתאבדות שלי", אמר לפני כמה חודשים ל'סאנדיי אקספרס'. "זה ננעל בתוך ארון, כאילו מעולם לא קרה. חוויית החזרה שלי לכדורגל היתה כמו פלסטר על הפצע".

        לאט ובזהירות, וכשהפלסטר כל הזמן עליו, קרלייל חזר לחיים. בדיוק שנה אחרי הפציעה ההיא, השתתף בשעשועון טריוויה שהכתיר אותו ל"כדורגלן הכי חכם בבריטניה". למגרשים הוא שב בספטמבר של 2002, מסתיר בהצלחה פצע והתמכרות מסוימת לאלכוהול והימורים. "הצלחתי לחיות ככה בלי שישימו לב", סיפר ל'גרדיאן' על ימים שלמים של שתייה - שמונה בירות ורק אז קוקטיילים - בדרך כלל לפני אימונים, וככל שהצליח להסתיר את סודותיו מאחרים, כך המשיך לטפח אותם, כמו במעגל שרק מחכה להתפוצץ. "ידעתי שלהגיע לאימונים חצי שיכור זה לא מתאים, אבל רק צריך לדאוג להגיע כמו שצריך ליום שבת, ובליגה הראשונה הרגשתי שאני מסוגל לעשות את זה. הכנסתי את עצמי לסיטואציות רעות. נהגתי שיכור, הייתי מעורב בקרבות רבים. היו הרבה סיטואציות בהן יכולתי לאבד את חיי. איבדתי שליטה. יש שני קיצים שכאילו נמחקו לי. אני מרגיש נורא לפעמים, כשאני נתקל באנשים והם שואלים - אתה לא זוכר אותי? בילינו שלושה שבועות ביחד! אבל אני לא זוכר כלל".

        מה שהוא כן זוכר זה את הפעם ההיא, בספטמבר של 2003, כשעלה לאוטובוס עם חבריו לקבוצה למשחק חוץ מול קולצ'סטר, איפשהו על הסקאלה שבין חצי שיכור ושיכור לגמרי. בתוך תוכו התפלל שהמנג'ר איאן הולוויי לא ישים לב, אולם במובנים מסוימים, אולי קיווה להיתפס. והוא נתפס - אי אפשר היה להתעלם מריח הפה החריף - נתפס, והועף מהאוטובוס. אדם ששולט בחייו אולי היה נוסע אז הביתה, מרתיח קנקן קפה ויושב לחשוב על הקריירה שלו, על החיים שלו, על מה שהיה ומה שאולי כבר לא יהיה.

        קלארק קרלייל, לעומת זאת, נסע לפאב הקרוב, שתה בקבוק יין שלם דרך קש, וצפה במשחקי השבת בטלוויזיה שבבר. "אומרים שלכל אלכוהוליסט יש תחתית", כתב בספרו. "ובכן, זו היתה התחתית שלי".

        המנג'ר האנגלי איאן הולוויי (GettyImages)
        במקום הנכון, בזמן הנכון. הולוויי (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        למחרת, צלצל קרלייל להולוויי ואמר את משפט הקסם של מכורים ואנשים בתחתית: אני צריך עזרה. למזלו, בניגוד למאמנים קשוחים אחרים שבוודאי לא היו רוצים להתעסק עם שטויות כגון בריאות נפשית, איאן הולוויי התעקש לעזור. קרלייל נשלח ל"Sporting Chance Clinic", מוסד צדקה שהקים שלוש שנים קודם לכן בלם העבר של ארסנל טוני אדמס, שטיפל וממשיך לטפל בספורטאים עם התמכרויות ומחלות נפש. בנקודת הזמן ההיא, קרלייל היה נואש לעזרה. "נמאס לי ממה שעשיתי והייתי פתוח ללמוד", אמר ל'גרדיאן'. "אמרתי, זה מי שאני, אני קצת דפוק. תפשיטו אותי ותראו לי מה לעשות. זה שינה לי את החיים, כי רציתי שזה ישנה לי את החיים. הרגשתי כמו מתחזה, מעולם לא הרגשתי כמו עצמי כשהייתי לצד אנשים. חוץ מזה, אהבתי את הקריירה שלי ואת המשפחה שלי וידעתי שאאבד הכל אם לא אשנה את דרכי".

        בקיץ של 2004 חוזהו בק.פ.ר הסתיים והוא חתם ביורדת הטריה לליגת המשנה לידס. הפתיחה היתה מבטיחה, אולם בסוף נובמבר קרע רצועה נוספת, הפעם בקרסול, ונאלץ לבלות כמה שבועות בחוץ ולראות כיצד משתלטים לו על המקום בהרכב. עם תום העונה נמכר לווטפורד, מה ששימח מאוד את מאמנו החדש איידי בות'רויד שאמר: "הוא בדיוק הבלם שחיפשנו. הוא בחור נפלא ואם היכולת שלו טובה כמו האישיות שלו, הוא יהיה קפטן נבחרת אנגליה". זה נגמר ב-35 הופעות וסיוע לצרעות לסיים במקום השלישי בליגת המשנה, אך פציעה לקראת סיום העונה מנעה ממנו להשתתף במשחקי הפלייאוף בסיומם שבה ווטפורד לפרמיירליג, ובשמונת החודשים הראשונים של עונת 2006/07.

        בסיום העונה ההיא נשרה ווטפורד בחזרה לליגת המשנה וקרלייל נמכר תמורת 200 אלף ליש"ט לברנלי. עונה אישית טובה מאוד הסתיימה באחד מרגעי השיא בקריירה שלו, כשנבחר למצטיין בניצחון קבוצתו החדשה 0:1 על שפילד יונייטד בגמר הפלייאוף, ששלח את ברנלי לפרמיירליג לראשונה מזה 33 שנה. ב-2010 חווה רגע שיא נוסף בחייו כשהשלים חלום שלא כלל כדור ונעל: השתתפות באחד משעשועוני הטריוויה הוותיקים בתבל, 'Countdown', שם הוכיח שהוא חכם לא רק ביחס לכדורגלן, אלא גם בהשוואה לאדם הממוצע. קריירת המשחק נמשכה, אך במקביל אליה הוא דאג לעשות דברים אחרים: בנובמבר של 2010 מונה ליורש של כריס פאוול כיו"ר ארגון השחקנים הבריטי, ומיד החל בסדרת קמפיינים נגד הומופוביה וגזענות במגרשים.

        ספק אם באותם ימים שלווים הוא חשב על הסוד שקבר בארון, אולם במהלך 2011 קלרק קרלייל למד להצמיד שם לתחושות שלו. זה קרה דווקא אחרי שאשתו ילדה והחלה לסבול מדיכאון שאחרי לידה, אז הבין הבלם הוותיק שהוא סובל מתסמינים דומים. "התגובה הראשונה שלי היתה - איך יכול להיות שיש לי דיכאון? אני כדורגלן!" אמר ל'לנקיישר איבנינג פוסט'. "חשבתי על עצמי כאדם חזק וזה לא התאים עם דיכאון, שזו בעצם הודאה בחולשה". בניגוד לספורטאים רבים, קרלייל לא נתן להודאה הזו בחולשה לעצור אותו מלחפש פיתרון לבעיה, והוא מצא אותה בדמות כדורים פסיכיאטריים. "הם לא עושים קסמים עם הבעיות, אבל כן מאפשרים לי לראות אותן בתור מה שהן. האתגר הכי גדול הוא להביע את הפחדים והחרדות שלי לפני שיהיה להם זמן לגדול. אני מדבר על הבעיות שלי עם אשתי, עם היועץ שלי, אמא או אח שלי. היכולת לדבר בחופשיות היא משחררת".

        במובנים רבים, העובדה שקרלייל היה מוכן לדבר בחופשיות כזו לא רק עם אשתו והמשפחה אלא גם עם הציבור הרחב היתה גדולה יותר מכל שער שהבקיע, כל חלוץ מאיים שעצר ברגע האחרון, עם תאקל מתוזמן היטב.

        הכדורגלן האנגלי קלארק קרלייל במדי ברנלי (GettyImages , Laurence Griffiths)
        הכדורגלן החכם בבריטניה. קרלייל (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        מברנלי הוא עבר לפרסטון ונורת'המפטון, יורק סיטי ואז שוב נורת'המפטון הקטנה, לפני שהודיע ב-23 במאי, 2013, על פרישה ממשחק. זו לא היתה מכה כל כך גדולה לאגו משום שבתקופה ההיא קרלייל עשה הרבה דברים אחרים: ב-2009 כבר ערך את הופעת הבכורה שלו כפרשן עבור רשת BBC, ב-2012 היה אמון על סרט דוקומנטרי שענה לשם "האם הכדורגל גזעני?" וב-2013, לצד פרסום האוטוביוגרפיה שלו, שחרר סרט דוקומנטרי נוסף, "סוד ההתאבדות בכדורגל". בו בזמן היה מעורב בהפצת חוברת הדרכה לכדורגלנים המקצוענים שעוסקת בבריאות הנפש ושהתבססה בין היתר גם על מקרי מבחן כגון פול גאסקוין, סטן קולימור, ניל לנון, אנדי קול ואחרים. "אני מקווה שזה יעורר מודעות ויעביר את המסר שאפשר לקבל עזרה", אמר ל-BBC. "למחלה לא אכפת מכסף, מקצוע, גזע, צבע, אמונה או דת. היא יכולה לפגוע בכל אחד בכל זמן וכשזה קורה, כדאי שיאבחנו אותך".

        במהלך צילום הסרט הדוקומנטרי נפגש עם אלמנתו של גארי ספיד, וסיפר שחווה מעין התגלות, נפילת אסימון קולנית במיוחד: "כשדיברתי איתה הבנתי מה עשיתי למשפחה שלי. ראיתי את אפקט הפרפר, איך החיים של הוריו של גארי, אשתו, הילדים, השכנים וקהילת הכדורגל הושפעו מההחלטה שלו ליטול את חייו. היא אמרה שאם מישהו היה שואל אותה אם גארי סובל מדיכאון לפני כן, בטח היתה אומרת שלא. אני יודע יותר מדי טוב שדכאוניים הם השחקנים הטובים ביותר. מה שצריך זה להיפתח, אבל האכזריות של המחלה לא נותנת לך". קרלייל דיבר על קתרזיס שחווה בהכנת הסרט, וככל שחקר יותר - ככל שביקר בגרמניה והבין שהמצב של אנגליה דורש המון, המון עבודה - כך היה נחוש לבצע אותה.

        העבודה והרצון להתעמק אולי אפשרו לקרלייל לאלף את האריה, אך לא לחסלו לגמרי. בשלב מסוים איבד את עבודתו כפרשן בטלוויזיה עבור רשת ITV (שאמורה היתה לשלשל לכיסו משהו כמו 100 אלף ליש"ט בשנה), ולפתע, גם הפרישה מהענף החלה לתת את אותותיה, לכרסם בו מבפנים כמו שקרה עשר שנים קודם לכן, עם הפציעה. "התגעגעתי להיות שייך, הרגשתי שאין טעם בחיים", אמר ל-BBC. "אתה רואה מישהו ברחוב והוא אומר - לא היית פעם קלארק קרלייל? צחקתי בפעמים הראשונות, אבל אחר כך זה אוכל אותך מבפנים". לתחושות הללו היה רק פיתרון אחד: לגמור הכל. ההסבר שסיפק ל'טלגרף' היה לא פחות ממצמרר, פנס קטן אל תוך מקור חושך בלתי נגמר: "הייתי חייב למות, כי לא היתה דרך להימלט או לברוח. זו היתה התשובה המושלמת, זה היה משמח את כולם".

        ב-20 בדצמבר של השנה שעברה נתפס נוהג בשכרות. ב-21, אף אחד לא ידע איפה היה. ב-22 זרק את עצמו אל מול משאית נוסעת בצפון יורקשייר. באנגליה מיהרו לדווח על תאונה מחרידה, ורק בסוף השבוע שעבר יצא מארונו וסיפר מה קרה באמת. "לקחתי שני צעדים לכביש וקפצתי מול המשאית. אני זוכר את הפגיעה. בום. האורות כבו. אני לא יודע כמה זמן לא הייתי בהכרה. פתחתי את העיניים וראיתי את הידיים מולי, ודף מטפטף. חשבתי, אתם צוחקים עלי?"

        אוהדי ברנלי מניפים שלטי תמיכה בשחקנם לשעבר קלארק קרלייל (GettyImages , Tony Marshall)
        את תמיכת האוהדים תמיד היה לו (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        הנזק: צלע שבורה, ברך שמאל מרוסקת, דימום פנימי, חתכים והינצלות בנס. בני המשפחה שביקרו אותו בבית החולים שמעו ממנו, כפי שסיפר בראיון מצמרר ראשון לרדיו בבריטניה, שהוא "לא רוצה להיות כאן. הרגשתי אהבה חסרת תנאים מסביב, אבל גם תיעוב עצמי. נגעלתי מעצמי ואמרתי להם שאני לא רוצה להיות כאן, וזה הגעיל אותי עוד יותר, כי אנשים באו לאהוב אותי ולדאוג לי ואני רציתי למות". לאחר מכן, בחג המולד, פחות או יותר אולץ להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, סירב לעזוב את החדר בחמשת ימיו הראשונים במוסד, ובסופו של דבר התרכך, נפתח, וחווה הארה נוספת. "יצאתי משם לא כקלארק כדורגלן העבר, אלא כקלארק, חולה נפש. זה היה הצעד הראשון שלי להתאוששות. הדרך שלי תהיה נצחית, אבל אני נלהב כי הפעם באמת אובחנתי".

        העובדה כי אחרי כל מה שעבר קלארק קרלייל ממשיך להתעקש לשתף את צרותיו עם אנשים בתקווה שאחרים ילמדו מהטעויות שלו מעוררת השראה. בקלות יכול היה לתת לתקשורת לרוץ עם סיפור התאונה, לא לספר לאף אחד את האמת, ובכל זאת בחר להרים את ראשו, להתייצב מול המצלמות והמיקרופונים, ולדבר.

        "אני אדם ירא שמיים ובאמת ובתמים מאמין שאני עדיין בחיים מתוך סיבה מסוימת", אמר ל'לנקיישר איבנינג פוסט' על ניסיון ההתאבדות הראשון בחייו - ניסיון שכשל, כמו השני, ושהיווה, במובנים רחבים יותר, הצלחה אחת גדולה. "אני חושב שאחת הסיבות שניצלתי היא כדי שאוכל לנפץ את הסטיגמות סביב בריאות הנפש, דיכאון והתאבדות".

        קורע את הלב: צפו בראיון של קלארק קרלייל מתחילת השבוע

        לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

        לתגובות:
        nimrodofran@walla.co.il