תנו לחגוג בשקט: כך נראתה חגיגת האליפות הכי מוזרה של מכבי תל אביב

לא כל אחד זוכר מה התאריך המדויק של היום המאושר ביותר שהיה לו בילדות. אצלי זה דווקא די פשוט, זה היה ה-27 במאי 1995. זה היה יום שבת ומכבי תל אביב, קבוצת הכדורגל שאני אוהב, נסעה למשחק חוץ בבאר שבע. ניצחון יבטיח לה את אליפות המדינה בכדורגל - וכל תוצאה אחרת תשלח את האליפות למכבי חיפה (כך לפחות חשבנו בזמן אמת, רגע לפני שהתחיל סרט המלחמה של בית שאן). האגדה מספרת שעשרת אלפים תל אביבים ירדו לנגב באותה שבת, כדי להצטופף באצטדיון וסרמיל. כרטיס למשחק עלה 40 שקל למבוגר, ו-20 שקל לילד. היו ימים.

אוהד מכבי תל אביב ותיק ומשופם הגיע לקרבת האצטדיון עם גמל ועליו צעיף, וכמעט גרם למהומה, אבל רוב האוהדים בעיקר רצו לעבור את המשחק בשלום ולזכות באליפות. צוואר בקבוק של אלפי אנשים התנקז לתוך שערים קטנים מפח, כשמסביב שוטרים רכובים על סוסים רק הפריעו לסדר שממילא לא היה קיים. השוטרים עצמם גרמו לאוהדים לדחוף ולהידחף, ובנס זה נגמר בלי פצועים. "אל תדחפו, יש כאן ילדים", צעק מישהו לעבר אחד הפרשים, וזה החזיר לו משפט בלתי נשכח: "מי מביא ילדים לכדורגל?". המישהו הזה היה אבא שלי. זו הייתה יריית פתיחה מלחיצה לקראת ערב מתוח בו משדרי הרדיו החלו לדווח ביציע שהאליפות החלה לנדוד כבר לכיוון הכרמל.

המתח הבלתי נסבל נשבר בנגיחה מושלמת אחת של אלון ברומר בתוספת הזמן של המחצית הראשונה, מבישול של ניר קלינגר. האליפות עשתה סיבוב פרסה דרמטי רגע לפני שהגיעה לקרית אליעזר והחלה לעשות את הדרך הבטוחה לקרית שלום. זה נגמר ב-0:1 הכי מתוק של הקבוצה אי פעם, כאשר קהל האלפים הצהוב פורץ אל תוך כר הדשא כבר בדקה ה-79, ומקיף את קווי המגרש עד שריקת הסיום, שבישרה על תחילת החגיגה הגדולה על הדשא. שדר המשחק, יורם ארבל, נדהם מהתמונה המדהימה של האלפים ששוטפים את הדשא ופלט את רצף השאלות המופלא: "איפה השחקנים? איפה המאמנים? ואיפה ציון נאנוס?".

האלפים המשיכו את החגיגה הארוכה אל תוך הלילה עם פקק ארוך, צהוב וכיפי מבירת הנגב ועד המסיבה ההמונית בטיילת של תל אביב. שדר רדיו צעיר בשם דידי הררי הנחה את החגיגות הספונטניות והשמיע מוזיקה שאז קראו לה "מזרחית" והיום אנחנו פשוט קוראים לה "פופ". אומרים שאף פעם לא שוכחים את הפעם הראשונה, אז זו הייתה האליפות הראשונה שלי. זה היה יום מושלם.

הרבה מים זרחניים זרמו בירקון מאז. הפועל באר שבע עברה לאצטדיון חדיש ויפה, הפועל בית שאן הפסיקה להיות מקור להשראה ובעיקר, משחקי אליפות של מכבי תל אביב לא מוכרעים בצורה דרמטית במשחק האחרון של העונה אלא הרבה, הרבה לפני. בעונה הקודמת היא הבטיחה רשמית את האליפות כבר במחזור ה-28 כשפתחה פער מטורף של 27 נקודות מהמקום השני. הפעם האליפות מוכרעת "רק" במחזור ה-33 אבל בת'כלס, אפשר כבר להודות שכבר אחרי ה-3:4 על מכבי חיפה בינואר הסיפור היה גמור.

הזכייה באליפות אתמול הייתה כמו תמונת מראה לאליפות ההיא באצטדיון וסרמיל. האצטדיון היה ריק מצופים בגלל הקורונה. הזכייה הרגישה ודאית. אף אחד לא היה במתח, ובטח שלא השחקנים של ניר קלינגר (אותו שחקן נשמה שבישל את שער האליפות לברומר ב-1995) שידעו שהם לא באמת יכולים לנצח את מכבי של איביץ'. המטרה של הפועל תל אביב הייתה לכבוש שער ראשון העונה בדרבי. גם במשימה הזאת הם נכשלו. מכבי תל אביב עד כדי כך גדולה על האדומים, כפי שהיא גדולה על כל הליגה.

כל זה לא בא להקטין חלילה מההישג של השחקנים, שזכו באחת האליפויות המרשימות שהיו כאן אי פעם. לא רק שהאלופה טרם נוצחה העונה בליגה, היא הראשונה בתולדות תל אביב שמנצחת בארבעה דרבים בעונה אחת, כאשר בתוך שבוע אחד היא רשמה 0:5 על האדומים, בדרך ליחס 0:11 בעונה כולה. אימפריה. הייטרים ימשיכו לשנוא ולבלבל את השכל עם אמירות מגוחכות כמו "בחיפה משחקים את הכדורגל הכי שמח" ובבלומפילד יסתכלו עליהם מלמעלה, בפער של 12 נקודות, וישאלו: יש דבר יותר שמח מאליפות?

מכבי תל אביב מודל 2020 היא אייפון, בזמן ששאר הקבוצות הן חיקוי סיני. תשתחוו. ההגנה של איביץ' היא "סיינפלד", בזמן ששאר הקבוצות הן "החברים של נאור". תשתחוו. הביטחון העצמי של הצהובים, זה שמכניע קבוצות עוד לפני שריקת הפתיחה, הוא חיל האוויר - שאר הקבוצות הן, ביום טוב, תיאטרון צה"ל. תשתחוו. איך אמר פעם הפילוסוף היהודי המנוח א.כהן? להיות מכבי זה להיות הכי גדול, הכי יפה, הכי מצליח. זה נכון היום יותר מאי פעם. תשתחוו. "להיות מכבי" הפך להיות המודל של הקבוצות האחרות בליגה, אבל מכבי יש רק אחת. אתמול היא זכתה באליפות ה-24 שלה, אפילו אם היא זכתה רק ב-23. ככה זה כשאתה מכבי, תמיד סופרים כבר את האליפות הבאה. תשתחוו.

בשנות השבעים אוהדי מכבי תל אביב חגגו זכייה בתארים בשירת: "ליברפול באנגליה, מכבי בישראל, היידה מכבי". ספק אם שחקני האלופה הטריים מכירים את השיר העתיק הזה, שהפך לרלוונטי לראשונה מזה 30 שנה. במקום, השדים הצהובים חגגו את האליפות בשירת "יש אליפות למכבי" לפי הלחן העממי של ג'ק ווייט. כשהגעתי לאוטו כבר רציתי להחליף את הזיופים בקול הכי יפה שאי פעם בקע מלוע של בן אנוש. נכנסתי לאפליקציית ספוטיפיי וכתבתי שתי אותיות בלבד: "WE". האלגוריתם כבר השלים לבד, והפעיל לי את שיר האליפות המושלם של להקת קווין. התרחקתי מבלומפילד בזמן שפרדי מרקיורי שר שאין לו זמן ללוזרים, כשראיתי עשרות שוטרים רכובים על סוסים בדרך מקרית שלום.

איפשהו, באיזה משרד ממשלתי או לשכה משטרתית נפלה ההחלטה: אוהדי מכבי תל אביב לא יזכו לחגוג את האליפות של הקבוצה שלהם. זו החלטה שהתקבלה כביכול מסיבה בריאותית, אבל היא חסרת היגיון לחלוטין. חופי הים מלאים באלפי מתרחצים מדי סוף שבוע, בלי שום מיגון או ריחוק חברתי. בתי הקפה בתל אביב מפוצצים בסועדים. כך גם בתי הספר ברחבי הארץ, וכל מקום עבודה שחזר לשגרה. המשטרה מאפשרת להפגנות המוניות להתקיים, ולאחרונה חזרו לשגרה גם אירועי התרבות. ניתן ללכת להופעות, להצגות וממש בקרוב נחזור לשבת אחד ליד השני בקולנוע ולבלוס פופוקורן. אבל לחגוג אליפות באוויר הפתוח? זה אסור. אם אדם ירצה ללכת ברחוב עם מסכה זה בסדר, אבל אם אדם ירצה ללכת ברחוב עם מסכה וצעיף צהוב תוך כדי שהוא שר שירים - מיד יתנפלו עליו חבורת יס"מניקים.

זה אולי נשמע לכם מוגזם, אבל זה בדיוק מה שקרה אתמול בלילה באזור כיכר רבין בתל אביב. בתי הקפה והפאבים שמסביב לכיכר פעלו כרגיל, עם עשרות אנשים שיושבים סביב שולחנות צפופים וסועדים את נפשם, בעוד אוהדי מכבי תל אביב שעמדו במרחק סביר אחד מהשני בכיכר גורשו באגרסיביות על ידי שוטרים שהתייחסו אליהם כפי שנהוג להתייחס לאוהדי כדורגל בישראל - כפושעים פוטנציאליים.

השדרה שבמרכז רחוב מלכי ישראל התמלאה בפרשים שניסו לפזר הפגנה שפשוט לא הייתה. "יש לכם הזדמנות אחת לעזוב את המקום לפני שנתחיל במעצרים", צעק שוטר אחד על חבורה של ילדים בני 16 בחולצות צהובות, שנראו מבוהלים מעצם המעמד. שוטר אחר, ממוגן מכף רגל ועד ראש כמו רובוקופ, הזהיר אוהד שישב על ספסל ושתה בירה שחורה שהוא צריך לעזוב את המקום. "אני נותן לך צ'אנס להימנע מעימות", צעק עליו השוטר בצורה לא אמינה. הבחור שאל אם הוא יכול לסיים את המשקה שלו, והשוטר אלתר בתשובה שהוא צריך לזרוק את הבירה ולשים מסכה. למה? ככה. אם הוא לא היה עם חולצה של אלופת המדינה הטרייה כנראה שהשוטר לא היה אומר לו כלום.

יש מעט מאוד רגעים שמחים בחייו של אדם כמו זכייה של הקבוצה האהובה שלו באליפות. נכון, בריאות זה חשוב יותר וצריך לשמור על ההנחיות. אבל אולי, רק אולי, אם מצליחים להעלים עין מהפגנות המוניות, מסיבות גג של עשירי ישראל, אלפי מתרחצים בחופי הים, מתפללים בבתי כנסת ותלמידים בבית ספר שמצפצפים על ההנחיות - אפשר היה גם להעלים עין ללילה אחד מכמה אוהדי כדורגל שסך הכל רצו להרגיש קצת נורמליות? ואולי, רק אולי, אם לא היו שולחים גדודי פרשים וכוחות מג"ב על ילדים שסך הכל לא רוצים לפגוע באף אחד אלא רק לחגוג בספונטניות, אולי העימותים הבלתי נמנעים בין הקהל המשולהב לשוטרים לא היו נגררים לאלימות מיותרת. ובכלל, אולי אם לא היו מתייחסים לאוהדי כדורגל כמו לעבריינים, אולי הכדורגל שלנו היה מורכב מאנשים פחות אלימים. אולי.

לסיום אי אפשר בלי כמה מילים על האיש שחושב בטעות שאנשים באים לכדורגל בגללו. אחרי כל אחד משלושת השערים של מכבי תל אביב אמש בדרבי פרץ הכרוז שי סידי בנאום מרגש ומלא אמוציות, תוך כדי שהוא מנסה להפעיל קהל שלא קיים בצעקות חסרות קשר למציאות. הצרחות המופרכות שלו לא הושמעו בשידור בטלוויזיה, וכוונו אך ורק לבודדים שהורשו להיכנס לבלומפילד.

זה היה מביך מהרגיל, אפילו בסטנדרטים של סידי. אין ספק שמדובר באוהד נלהב ומחויב לעבודתו שהפך לדמות נפלאה ב"בובה של לילה", אבל טרם פגשתי אוהד מכבי תל אביב שאוהב את הגימיק הזה של איש שצורח בטירוף מוגזם אחרי שערים. מכבי תל אביב הוכיחה לא פעם שהיא נמצאת ברמה אחת מעל הסטנדרט של הכדורגל הישראלי, אבל איכשהו בנישת הכרוז היא נטועה עדיין בלב השכונה. הגיע הזמן להגיד יפה שלום לגימיק הזה. או כמו שהוא היה צורח את זה בעצמו:

הוּא הַכָּרוֹז הֲכִי מִלֵּבָב,
שֶׁעַל לֵב הָאוֹהֲדִים הִתְחַבֵּב,
אֲבָל הוּא גָּמַר אֶת הַסּוּס,
וְהָפַךְ לַחֲלוּטִין לַמָּאוּס,
אָז הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַגִּיד שָׁלוֹם וּבַיְּיָ,
לַכָּרוֹז שֶׁל הָאַלּוּפָה, סידי שַׁי!