כל שנה מחדש מפתיע כמה מהר עונת ה-NBA מגיעה לנקודת האמצע שלה. בשבוע הקרוב רוב קבוצות הליגה יגיעו למחצית מכמות משחקי העונה הרגילה השנתית שלהן, מה שאומר שהגיע הזמן לחלוקת תארי אמצע עונה. יש הרבה קטגוריות אז ארוץ מהר, תוך התמקדות בשתיים - ה-MVP והשחקן המשתפר, שהשנה זו הקטגוריה האהובה עליי.
MVP
בגדול, אלה בעיקר החשודים הקבועים שמסתדרים מחדש, פרט לשניים שחדשים באיזורים האלה.
10. ניקולה יוקיץ' (דנבר) וג'ואל אמביד (פילדלפיה): שני המתחרים על תואר הסנטר הטוב בעולם פתחו את העונה חלש אך התחילו להזכיר את עצמם ככל שהיא התקדמה. עדיין מדובר בשתי תופעות טבע שיכולות להשתלט על משחק כמעט מתי שמתחשק להן.
9. דמיאן לילארד (פורטלנד): הבלייזרס מקרטעים בעיקר בגלל ששלושה שחקני חמישייה שלהם לא משחקים. לילארד בא לעבוד ולהנהיג כפי שהוא עושה כל עונה, וזה כנראה לא מקרה שדווקא בקבוצה שלו כרמלו אנתוני וחסן וויטסייד ממציאים את עצמם מחדש.
8. פסקל סיאקם (טורונטו): שום דבר לא מפחיד את השחקן הייחודי הזה, שהשנה לקח עוד צעד משמעותי קדימה והוכיח שהוא מסוגל להיות גם פרנצ'ייז פלייר בקבוצה טובה ולא רק כוכב משני. אלמלא הפציעה בשבועות האחרונים היה גם עוקף את האקס. אגב, יש שני קמרונים ברשימה, מה שעושה חשק לראות את הנבחרת הזאת בהרכב מלא יום אחד.
7. קוואי לאונרד (הקליפרס): נע בין הילוך שני לשלישי וכהרגלו בקודש מפסיד לא מעט משחקי עונה רגילה, אבל גם ככה מדובר באחד השחקנים השלמים בליגה, שבגלל מחסור בעושי משחק בקליפרס הוסיף לרפרטואר גם 5.1 אסיסטים למשחק.
6. ג'ימי באטלר (מיאמי): מצא מין את מינו. מיאמי, עם הקשיחות המובנית ב-DNA שלה, מסתמנת כיעד המושלם עבור באטלר. כאן הוא יכול להנהיג חבורת צעירים כלבבו ולהיעזר במאמן מבריק שמוציא את המקסימום מהיכולות ההתקפות של השחקנים, בדרך למאזן הרביעי בליגה נכון לרגע זה.
5. אנתוני דייויס (הלייקרס): עדיין לומד איך להביא לידי ביטוי את הכישרון העצום שלו בקבוצה גדולה וליד שחקן היסטורי. הוא המוציא לפועל המרכזי בהתקפה נהדרת ושחקן ההגנה הבכיר בהגנה נהדרת. הפרטנר המושלם עבור לברון.
4. לוקה דונצ'יץ' (דאלאס): לקח חבורת שחקני משנה שאף אחד לא ציפה ממנה ליותר מדי השנה והפך אותה להתקפה הטובה בליגה בפער משמעותי. גאון כדורסל עם רמת קבלת החלטות עילאית ותחרותיות יוצאת דופן. ממוצעים של 29.1 נקודות, 9.7 ריבאונדים ו-9 אסיסטים למשחק רק מתחילים לספר את הסיפור. לכאן הוא הגיע באמצע השנה השנייה שלו, מה יקרה בהמשך?
3. ג'יימס הארדן (יוסטון): התופעה הייחודית בליגה, אף שחקן בהיסטוריה לא שיחק כמוהו. משחקים של יוסטון הם עולם מקביל בו הסטפ-בק של הארדן משמש כבולען ששואב את כל תשומת הלב וכל שאר הגורמים מתארגנים מחדש סביבו. הלהיט של החצי הראשון של העונה הוא להביא דאבל-טים קבוע על הארדן, בינתיים זה לא מפריע לו לקלוע 37.7 נקודות למשחק.
2. לברון ג'יימס (הלייקרס): מרוב שהתרגלנו, מדי פעם קל לשכוח כמה הוא טוב. לברון נמצא בדרך לעונה הראשונה בקריירה עם כמות דו ספרתית של אסיסטים, הוא משתלט על המשחקים שצריך, הוא תמיד נמצא צעד אחד לפני היריבים שלו והוא מנהל את ההצגה הטובה במערב.
1. יאניס אנטטוקומפו (מילווקי): אם הבאקס ימשיכו בקצב הזה, יהיה קשה מאוד למנוע ממנו את הריפיט האישי. ממשיך להגיע לטבעת מתי שמתחשק לו, להיות בכל מקום בהגנה ולהפעיל את הקלעים, תוך כדי שהוא משתמש בעונה הרגילה גם כאימון שלשות. מדהים לחשוב שלא מזמן הוא חגג 25 ושהוא רק בתחילת שיא הקריירה שלו, הוא ייקח חלק בדיון הזה עוד שנים רבות.
אל תפספס
השחקן המשתפר
התואר המסובך ביותר לשיפוט הוא השנה המהנה ביותר, בזכות כמות חריגה של מועמדים נהדרים מכל הסוגים. אני נוטה לא לבחור שחקני שנה שנייה ולא כאלה שהסיטואציה שלהם השתנתה באופן משמעותי, אבל השנה היו כמה כאלה שלא ממש הותירו ברירה. הנטייה הזו כן השאירה מחוץ לעשירייה את טריי יאנג ושיי גילג'ס אלכסנדר שהמשיכו תהליך שהחל בעונת הרוקי, וגם את דומנטאס סאבוניס ומלקולם ברוגדון שקיבלו את הבמה להביא לידי ביטוי יכולות שלא מאוד מפתיע שיש להם. הכי קשה היה להשאיר בחוץ את סיאקם, הזוכה מהשנה שעברה שביצע עוד קפיצת מדרגה משמעותית השנה.
10. ג'ונתן אייזק (אורלנדו): שנים שאנו מחכים לפריצה של אחד מהפרוורדים של המג'יק, השנה היא הגיעה מצידו של אייזק, שהפך לאחד משחקני ההגנה הבכירים בליגה ולשחקן התקפה משלים סביר. הפציעה שעבר תשכיח אותו מסיכומי העונה, אז מגיע לו אזכור בסיכום האמצע.
9. דאוויס ברטאנס (וושינגטון): יכולת הקליעה של הלטבי הייתה ידועה גם בסן אנטוניו, אבל בוושינגטון הוא הפך למומחה השלשות המרתיע בליגה. שחקן בגובה 2.08 מטר שנע בין חסימות, עולה לקליעה עם שחרור מהיר במיוחד וקולע 3.7 שלשות למשחק ב-43.7 אחוזים. הוא הולך להיות אחד השמות החמים בדדליין.
8. פרד ואנווליט (טורונטו): המחליף האולטימטיבי מקמפיין האליפות הפך לגארד פותח איכותי, שמספק 18 נקודות, 7 אסיסטים ו-1.9 חטיפות למשחק. אחוזי קליעה לא מספיק טובים השאירו אותו רחוק מהצמרת בקרב על התואר.
7. לוקה דונצ'יץ' (דאלאס): רבים יבחרו בו, והוא אכן זינק בעונה השנייה למעמד של מתחרה לגיטימי על ה-MVP. אבל במסגור אחר ניתן לומר שאחרי אחת מעונות הרוקי הגדולות בהיסטוריה הגיעה אחת מעונות הסופמור הגדולות בהיסטוריה, אז אולי אנחנו קצת מופתעים מדי.
6. רישון הולמס (סקרמנטו): הוא לא קיבל הזדמנות, הוא לקח אותה, הדיח את דווין דדמון מתפקיד הסנטר הפותח של הקינגס והשתלט על העמדה. המחליף הנצחי נראה השנה כמו סנטר פותח ראוי, עם שדרוג משמעותי באחוזי הקליעה ובנוכחות ההגנתית.
5. ג'יילן בראון (בוסטון): שני שחקני הכנף הצעירים של הסלטיקס ביצעו השנה את קפיצת המדרגה המיוחלת. אצל ג'ייסון טייטום זה נראה טבעי יותר, בראון הפך השנה משחקן חד מימדי לשחקן שלם ומגוון. הוא השתפר בהכל, בעיקר במשחק בטווחי הביניים.
4. ספנסר דינווידי (ברוקלין): הוא כן קיבל הזדמנות, בעקבות הפציעה של קיירי אירווינג, אבל אף אחד לא דמיין את מה שהוא מסוגל לעשות איתה. הוא עשוי להיות מסיים החדירות הטוב בליגה, תמיד זריז יותר מכפי שהיריבים מצפים, והוא אוהב רגעים גדולים. החזרה של קיירי תיצור צרות טובות לקני אטקינסון, כי עם 22.5 נקודות ו-6.4 אסיסטים למשחק, למחליף שלו יש קייס רציני לאולסטאר.
3. דבונטה גרהאם (שארלוט): שחקן שנה שנייה, נכון, אבל מי בכלל שמע עליו בשנה הראשונה? מקצה הסגל של שארלוט דבונטה הפך לדבר הגדול הבא של ההורנטס, לשחקן המוביל בקבוצה שאיכשהו מדורגת תשיעית במזרח. האחוזים רעים מאוד, אבל עם 18.5 נקודות, 3.5 שלשות ו-7.7 אסיסטים למשחק, בהחלט ניתן להצהיר שכוכב נולד. אם זה היה קורה במקום פחות שארלוטי גם היו מדברים עליו הרבה יותר.
2. באם אדבאיו (מיאמי): קיבל את המפתחות לעמדת הסנטר במיאמי והוכיח שהוא ראוי לכך. באם התפתח להיות סנטר שעושה הכל חוץ מלקלוע מבחוץ. הוא משיג נקודות בצבע בכל דרך, שולט בריבאונד, מוסר נהדר (4.5 אסיסטים למשחק) ושומר על כל סוגי שחקני הפנים בליגה. הוא כוכב המשנה של קבוצה איכותית.
1. ברנדון אינגרם (ניו אורלינס): מאיפה זה הגיע? הכישרון הלא מלוטש של הלייקרס הגיע לפליקנס ככוכב לכל דבר, בעיקר תודות לזינוק מטאורי בקליעה מבחוץ. בלייקרס הוא קלע 0.7 שלשות למשחק, בפליקנס 2.5 שלשות ב-40.7 אחוזים. בעונה הטובה ביותר שלו בלייקרס הוא קלע עונשין ב-68.1 אחוזים, השנה הוא קולע ב-86.5 אחוזים (ומגיע לקו העונשין 5.8 פעמים במשחק). הוא שדרג גם כמעט כל קטגוריה אחרת ומרגיש מאוד בנוח בתפקיד הסקורר הבכיר. בשבועות האחרונים ניו אורלינס התחילה גם לנצח, ואם יום אחד יהיה שם הרכב מלא, כולל זאיון וויליאמסון, זו עשויה להתברר כקבוצה הטובה ביותר בקרב המשונה על המקום השמיני במערב (מה שייצור מפגש פיקנטי עם הלייקרס בסיבוב הראשון. אני בעד).
שחקן ההגנה
על שאר הקטגוריות אעבור בזריזות, עם שלושת הגדולים וכמה אזכורים. בגזרת שחקן ההגנה, רודי גובר, ג'ואל אמביד וקוואי לאונרד יסתפקו באזכור, וגם כאן ראוי לציין את ג'ונתן אייזק.
3. ברוק לופז (מילווקי): הגנת הפנים של מילווקי יוצרת את החריגה הסטטיסטית המרשימה ביותר בליגה עד כה. יריבות קולעות ב-48.1 אחוזים ממרחק של עד 8 פיט (כ-2.5 מטר) מהסל של הבאקס, הכי נמוך בליגה, כשהפער מהמקום השני (53.5 אחוזים) דומה לפער בין המקום השני ל-24. זו הסיבה העיקרית לכך שההגנה של מילווקי היא הטובה בליגה בפער משמעותי. ללופז יש חלק עצום בהגנה הזו על הצבע, הוא תמיד במקום הנכון, מזיז כמעט כל זריקה וחוסם 2.5 מהן.
2. אנתוני דייויס (הלייקרס): עם 1.5 חטיפות ו-2.6 חסימות, דייויס הופך כל מסירה וכל זריקה בסביבתו למסוכנת. עם השנים האינסטינקטים ההגנתיים שלו התחדדו והוא הפך להיות אחד השחקנים שכמעט לכל יריב קשה מאוד להתמודד איתו. לברון מעולם לא שיחק לצד שחקן הגנה דומיננטי כל כך, והשילוב הזה בין התקפה להגנה יכול להיות מאוד מפחיד בפלייאוף.
1. יאניס אנטטוקומפו (מילווקי): לטעמי יאניס היה צריך לזכות בדאבל כבר בעונה שעברה, יכול להיות שהשנה הוא כבר לא ישאיר לבוחרים ברירה. העבודה ההגנתית שלו מרשימה לא פחות מההתקפית. פעמיים-שלוש במשחק הוא מגיע לעזרה בצבע, מכריח הוצאת כדור ומגיע לשחקן החוץ מהר יותר מהמסירה, זה מרהיב לא פחות מהדאנקים שלו. הוא עוזר לאטום את הצבע ויכול לשמור על חמש עמדות בלי בעיה. תופעה חסרת תקדים.
המאמן
ראויים לאזכור: בראד סטיבנס שחזר להפעיל את הקסמים שלו, פרנק ווגל שלא יקבל קרדיט אבל מצא את הרוטציה הנכונה ושומר על שקט תעשייתי, בילי דונובן שהימר בהצלחה על הרכב שלושת הרכזים.
3.אריק ספולסטרה (מיאמי): המקגייוור של מאמני ה-NBA בנה קבוצה איכותית מג'ימי באטלר, באם אדבאיו, חבורת צעירים אלמוניים, גפרור וסיכת ביטחון. הקבוצות שלו תמיד נלחמות, תמיד מוצאות את השיטה הנכונה לשחקנים, תמיד מוציאות מעצמן את המקסימום. מאמן נפלא.
2. מייק בודנהולזר (מילווקי): עם קצב של 70 ניצחונות, יהיה קשה להתעלם מקואוץ' באד. החלק המרשים ביותר עבורו הוא שמילווקי נראית מצוין גם בדקות המנוחה של יאניס. הקבוצה שלו משחקת כדורסל פשוט, חכם ויעיל, עם תיאום נהדר בשני הצדדים ומינימום טעויות.
1. ניק נרס (טורונטו): העזיבה של קוואי העבירה את הזרקור למאמן המבריק, שמתמודד עם מכת פציעות חריגה ומצליח לשמור על המקום ברביעייה הראשונה במזרח. הקלישאה מדברת על הלב של אלופה, במקרה של טורונטו הלב הולך ביחד עם שכל. נרס הוא אמן הגנתי, ששולף שיטות מאימוני קטסל ומשאיר מאמנים יריבים חסרי אונים על בסיס יומי. תצוגת אימון מרהיבה של האלוף המכהן, שמבחינתי מנצחת אפילו את קצב 70 הניצחונות של בודנהולזר.
השחקן השישי
ראויים לאזכור: לברטאנס מגיעה מילה טובה גם כאן, ובעיקר לדרק רוז, שממשיך במיתוג החדש כסופר-סאב וחייב כבר למצוא את עצמו בקבוצה גדולה.
3. גוראן דראגיץ' (מיאמי): אלמלא היה פצוע לתקופה היה מאיים גם על המקום הראשון. הרכז הסלובני מרגיש מצוין בתפקיד השחקן השישי של ההיט, הוא מתעלל בחמישיות מחליפים עם שילוב של נסיון וכישרון. היו לא מעט מקרים בהם הוא החזיר את מיאמי למשחקים במו ידיו.
2. דניס שרודר (אוקלהומה סיטי): הפוינט גארד הגרמני התייעל השנה ומביא לידי ביטוי מוצלח מתמיד את הכישרון שתמיד היה לו. הוא לוקח חלק בשלישיית הרכזים שממשיכה להיות השלישייה היעילה בליגה (נט רייטינג של 29 ב-250 דקות משותפות) ויש לו חלק חשוב בכך.
1. לו וויליאמס ומונטרז הארל (הקליפרס): אני ממשיך לסרב להפריד בין השניים, שמשחקים כמעט את כל הדקות שלהם ביחד ושיתוף הפעולה ביניהם מושלם. הם שני הסקוררים המובילים בליגה מהספסל, הם הערך המוסף של הקליפרס ביחס לקונטנדריות אחרות ובמזרח הם גם היו יכולים להיות אולסטארים.
רוקי העונה
ראויים לאזכור: במחזור חלש שמשווע לאבק הכוכבים של זאיון וויליאמסון, אסתפק בציון טיילר הירו ורוי האצ'ימורה, שמשיגים נקודות בקצב יפה ונראים בשלים יותר מרוב המחזור שלהם.
3. ברנדון קלארק (ממפיס): ידעתם שממפיס מדורגת כרגע שמינית במערב? היא כנראה לא תחזיק שם מעמד, אבל היא בהחלט מפתיעה בזכות הצעירים האיכותיים שלה, כולל שני רוקיז. קלארק, שנבחר במקום ה-21, הבהיר כבר בליגת הקיץ שיש בו משהו מיוחד. מדובר בשחקן פנים עם יד רכה שבאה לידי ביטוי בעיקר קרוב לטבעת, שחקן שממעט מאוד לטעות ומראה ניצנים של נוכחות הגנתית.
2. קנדריק נאן (מיאמי): הגארד שלא נבחר בדראפט פתח את העונה בסערה וכבר הכריז על עצמו כרוקי העונה לאחר כמה הצגות קליעה מרשימות. הוא נרגע מאז, אבל עם 15.3 נקודות למשחק באחוזים מתקבלים על הדעת בקבוצת צמרת, עדיין מדובר בחצי ראשון נהדר לעונת הרוקי.
1. ג'ה מוראנט (ממפיס): בחירה קלה. מוראנט, הבחירה השנייה בדראפט, עדיין לא מלוטש, אך נראה בדרך הבטוחה להיות כל מה שהבטיחו לנו לגביו. הוא אתלט נהדר מהסוג המרחף, חסר פחד לחלוטין, אוהב להשתלט על משחקים צמודים, מראה ניצוצות של קליעה טובה מבחוץ ומוסר טוב. הוא הולך להיות שחקן נהדר, השאלה היחידה היא באיזו דרגה.
