אחרי 40 שנה במדבר: האליפות של באר שבע

העם דרש צדק חברתי: למה חובבי הכדורגל היו בעד הפועל באר שבע

"כולם נגדנו", אמר ערן זהבי, אבל לא היינו נגדך ערן, אלא בעד הקבוצות הגדולות שכמעט נעלמו, בעד התחרותיות ומסורת האהדה, בעד האותנטיות והעניין בליגת העל. אופיר סער על סוד הקסם של האליפות של הפועל באר שבע

  • הפועל באר שבע
מערכת וואלה! NEWS

בדרך חזרה מטרנר עצרנו בתחנת דלק. סוזוקי נעצרה לידנו, הנהג יצא ממנה ואמר "נתקע לי שועל מתחת לרכב. הוא היה על הכביש המהיר, נתקע לי בין הגלגלים". בעזרת הפועלים המקומיים הצליחו להוציא את השועל שהסתבך עם גופו מתחת לסוזוקי. אחרי ששחררו אותו התברר כי הוא דימם, נפגע בשתי רגליים לפחות ובקושי מסוגל לעמוד. טלפון למשטרה הביא לכך שלמקום נשלח וטרינר שטיפל בו.

מצבו של השועל לאחר האירוע די הזכיר את המצב בו הייתה הפועל באר שבע בתחילת שנות ה-2000 לפני הגעת אלונה ברקת. מועדון שלא מצליח לעמוד על הרגליים, שבור, לא מצליח להתמודד. קבוצה שהידרדרה ללאומית ואפילו לא נלחמה על עלייה בחזרה, סתם העבירה את הזמן. עד המהפך.

אושר אמיתי, טהור, שמשכיח את ימי המרמור הגדולים של וסרמיל. באר שבע (צילום: ברני ארדוב)

עשו את זה צפו ב-1:3 של באר שבע על בני סכנין שנתן לה אליפות

כל התגובות, התמונות והציוצים: עדכונים חיים מהפסטיבל בבבירת הנגב

ברקת רקדה, השחקנים שתו: צפו בחגיגות הלילה המרגש של באר שבע

בוזגלו לא מתחייב להישאר, בכר רוצה בלם: תמונת מצב בבאר שבע

הדמעות של האוהדים, ההתפרצות של השחקנים: אלבום תמונות חגיגי

פרויקט מיוחד: מסע הייסורים של הפועל באר שבע בעשור האחרון

ברדה ואוגו 9, מליקסון וצדק 8.5, ובכר? גיליון הציונים של באר שבע

איך תיראה באר שבע בעונה הבאה ומה מחכה לה בליגת האלופות?

ההישג של ברדה, הרצף הטוב באירופה: מספרי העונה של באר שבע

איפה הם ואיפה האוהדים העצבניים של פעם? הדור החדש משתלט על טרנר (צילום: יוסי ציפקיס)

וסרמיל בשנות ה-90 היה גיהינום לכל דבר ועניין. פחות על המגרש, בעיקר ביציע ומחוצה לו. לשבת ביציע בווסרמיל, מכל זווית, היה חוויה שלילית, שכבר דשו עליה מספיק בעבר. על המגרש באר שבע דווקא הייתה לא רעה. חבורה של שחקני בית וחבר'ה מהדרום כמו סתיו אלימלך, גדי חזות, דודו חפר ועוד. יחד עם זרים נחמדים והרבה התלהבות הם ידעו לעשות כבוד יחסי למועדון. כל זאת תחת ניהול מאוד בינוני, הרבה בעיות פיננסיות וכמובן עם ה"קהל של פעם".

"הקהל של פעם" זה מילת גנאי עבור אוהדי באר שבע של הדור הנוכחי. הם תמיד תויגו כאלה שכל המשחק מגדפים ומקללים. עידוד בכלל לא היה על הפרק. מעבר לכך, כל קבוצה שהייתה יוצאת עם ידה על העליונה בווסרמיל הייתה מקבלת גם את המנה הקבועה של אבנים ועימותים פיזיים, כשלא מעט אוהדי באר שבע רצו לפרוק את תסכולם.

יחד עם זאת, עדיין, היה הרבה כבוד אליהם. אלה היו אוהדי הפועל באר שבע. בליגת כדורגל שמרביתה קבוצות שמתקשות לגרד קהל, באר שבע בשנות ה-90 הייתה מביאה כמויות קהל מרשימות, עם אלפים שליוו אותה למשחקי חוץ. מתישהו הקבוצה הידרדרה לתחתית וירדה לקראת סוף שנות ה-2000, הגייסות של האוהדים החלו להיעלם, ופתאום בלאומית אפשר היה לראות את באר שבע יוצאת למשחקי חוץ עם כמה עשרות אוהדים ביציע. הייתי רואה את המראה העצוב הזה בטלוויזיה ולא מאמין לאן נעלמו כל האלפים. פשוט הוציאו להם את כל יצר ההתלהבות, הציפייה והאמונה שעדיין יכול להתרחש משהו חיובי במועדון הזה. זה היה בית קברות לכל דבר. הייתה תחושה שבאר שבע הגדולה בדרך למקום שאולי לא תחזור ממנו.

עוד באותו נושא

האיש שניצח את מכבי תל אביב: מיוחד לרגל האליפות - 10 סיפורים על ברק בכר

לכתבה המלאה
האישה שנתנה תקווה. אלונה (צילום: ברני ארדוב)

ואז הגיעה אלונה. אחרי עליית הליגה היו שנים רעות, לה ולקבוצה, אבל התקווה, התקווה חזרה. מבחינה מקצועית האוהדים לא ידעו איך "לבלוע" אותה. מבחינת הרגש, הם הרגישו שיש ראש למועדון. שיש מי שמשקיעה זמן וכסף בניסיון לעשות אחרת. כל עוד אלונה ניסתה, הקהל המאוכזב מהביצועים על הדשא נשאר עם תקוה בלב, שאיכשהו, מתישהו, משהו טוב יכול לקרות.

אט אט ראו את השינוי. לאורך השנים כל מי שהגיע ליציע העיתונאים בווסרמיל למד להכיר את היציע שמשמאלו. לא יודע מה מספרו או איך קוראים ליציע, רק יודע שכמות הגידופים שנשמעה מהיציע הזה לא זכורה לי בשום יציע אחר בישראל. לאורך כל המשחק, בלי רחמים, לעתים ללא קשר למה שקורה על הדשא. זה היה יציע שגורם לתהייה. אף פעם לא הבנת בשביל מה האנשים האלה באים למשחק אם הם כל כך סובלים.

השינוי היה איטי אך בטוח. ביציע שממול לזה המגדף כבר ראית שמתארגנת חבורה אחרת. ילדים הרבה יותר טובים, דור הרבה יותר בריא, כאלה שרוצים להתעסק בתצוגות עידוד ושירים חדשים. פתאום היציע הזה התחיל להחזיק איצטדיון. המגדפים עדיין נשארו, אבל נאלצו להישאב לחיוביות. הם אפילו החלו גם לעודד בחלק מהזמן. לאט לאט כבר לא היה נעים להם. רמת הגידופים ירדה משמעותית.

עוד באותו נושא

אנחנו ענקים. אבל גם אתם גדולים: גיבורי האליפות הקודמת של באר שבע מברכים

לכתבה המלאה
הניצחון האמיתי לא היה רק האליפות, אלא הדרך לשם, התחושה והביטחון שבאר שבע חזרה להיות מועדון גדול. ברדה (צילום: ברני ארדוב)

כשברדה חזר והביא איתו את בוזגלו, היה ברור שלמרות הכוח שהשינוי במצבת הישראלים הבכירים נתן למועדון, כל עוד באר שבע משחקת בווסרמיל יש תקרת זכוכית. המעבר לטרנר נתן את הבוסט שבאר שבע כל כך הייתה זקוקה לו, כל כך הייתה צמאה לו. הרגע הזה בו הם ירגישו כמו כולם, כמו חלק אמיתי בחבורת הגדולות, עוד לפני המיקום בטבלה.

וכנראה שגם מישהו מלמעלה רצה שזה יקרה. הרעננות בעקבות ההדחה המוקדמת מאירופה, הצ'מפיונס של מכבי תל אביב שסחט אותה, המעידות שלה בפיניש, השובע משלוש אליפויות - כל אלה נתנו לבאר שבע את הזכות להגיע לרגע הזה. כל הזמן מדברים על האליפות כרגע שחיכו לו 40 שנה, אבל לדעתי את הדבר האמיתי אוהדי באר שבע השיגו בכל משחק בית במהלך העונה, גם אם לא היה זוכים באליפות. באר שבע חזרה להיות גדולה אמיתית כפי שהיא ראויה. כפי שעיר עם עשרות אלפי אוהדים, כמו שאזור הדרום הצמא לכך שנים ראויים לו. כמות אדירה של מבוגרים וילדים שגודלים עם חלומות להיות חלק ממשהו גדול ואמיתי במדינה הזאת. ושוב, הם השיגו את זה הרבה לפני האליפות. גם אם היו מפסידים את התואר, הם את שלהם כבר הרוויחו השנה.

עדיין, הכוכבית היא שכל הדבר הגדול הזה לא היה קורה ללא הכסף של אלונה. זה תמיד יהיה עצוב בראייה הכוללת של הכדורגל, העובדה שכל בעל בית שמגיע יכול ליצור פערים כלכליים, כאלה שלא ניתנים להתמודדות איתם. יענקל'ה שחר בתחילת הדרך ואחריו גאידמק וגולדהאר יצרו מצב שלא מעט קבוצות מסורתיות עם קהלים ומסורת פשוט נעלמות מהמפה, בדיוק כמו שבאר שבע ללא אלונה יכולה הייתה להיעלם.

לבאר שבע מגיע להיות שם ולהצליח גם ללא הכסף של אלונה. תמיד ישנה תחושה כאילו זה מעוות שבעלי ממון פשוט הופכים קבוצות ספציפיות לגדולות ומנגד מועדונים גדולים עם אלפי אוהדים ומסורת פשוט עשויים להיעלם. גם היום אפשר לראות מה קורה כשאין מספיק כסף. בית"ר ירושלים והפועל תל אביב עוד שורדת בשנים הקשות בזכות הקהל הגדול שלהן והעניין שהן מייצרות, אבל בדרך קהלים כמו זה של מכבי נתניה, הפועל פתח תקוה ובני יהודה מנסים בשיניים להחזיק את הספינה מעל המים אך במקביל תמיד חוששים מהיעלמות מהמפה. יש קבוצות אוהדים כמו אלה של קטמון וקביליו יפו בפרויקטים מדהימים עם אוהדים שבאמת חולמים, אך מנגד המועדונים יורקים דם כדי לשרוד בשיניים. בזמן שכולם מתעסקים בזהבי וברדה, קיים חשש מההיעלמות מהמפה של לא מעט מועדונים מסורתיים. הכדורגל הישראלי זקוק לכמה שיותר קבוצות וקהלים טובים ואמיתיים שיחזיקו אותו כמוצר חזק ומעניין.

כבר ראינו את האחות הגדולה שלהם מהכדורסל הורסת ענף. זהבי (צילום: ברני ארדוב)

אולי חוקי הפייר פליי ישנו משהו, אך בכל מקרה, לא הוגן שאוהד באר שבע בשנות ה-40 לחייו רואה אליפות ראשונה בזמן שבמהלך השנים הללו אוהדי מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל תל אביב ראו כבר יותר מדי. כסף הוא חלק מהמשחק אך האחריות של הקברניטים תהיה תמיד לדאוג לתחרותיות. פעם הגבילו תקציבים, פעם ניסו קיזוז, צריך תמיד לחפש פתרונות ראויים שידאגו לשמור על התחרותיות והתקוה של כל אוהד ואוהד בארץ כי זה היופי בכדורגל.

אז עם כל הכבוד לאלונה, ברק בכר, אליניב ברדה וחבורתו - האליפות הזאת היא קודם כל צדק תרבותי/סוציאלי (השלם את החסר) עם אוהדי הפועל באר שבע ומסורת האהדה בכדורגל. זאת גם הסיבה שערן זהבי אמר "כולם נגדנו". הם לא נגדך ערן, הם בעד המשחק והעניין האותנטי שבו. האחות שלכם מהכדורסל הראתה לאורך השנים איך גומרים עניין בענף עם שליטה כלכלית ומקצועית מוחלטת במשך עשרות שנים. תגיד גם אתה תודה לאלונה שהחליטה לקרוא תיגר, כי בלעדיה כלל לא הייתה לכם תחרות והיית מאוד מאוד משתעמם. מוטי דניאל אמר פעם כי "המקצוע שלנו זה לקחת אליפות", אבוי לענף הכדורגל בארץ אם יהיה כדורגלן שיוכל לומר זאת בעתיד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully